זה קרה בקלקיליה. או בסמוך לה. בשכם. או בטובאס. יש מקום רשמי, זה כתוב בראיונות ובספרי הזיכרונות מהמלחמה, אבל לי זה נמסר בכל פעם קצת אחרת, קצת בלחש, קצת בהיסוס. תלוי מי סיפר. בכל הגרסאות הוסכם שסבא כמעט לא שרד. סבא החזיק מטען חבלה שאמור היה לפוצץ מלכודות שהניחו לוחמים ירדנים או פלסטינים. לפעמים סופַּר שירי כוחות האויב פגע במטען וגרם לפיצוצו המוקדם, פעמים אחרות – שאחת המלכודות שהתפוצצה בסמוך לו החלה את שרשרת הפיצוצים. פעם אחת – שזה היה מחדל, שהיתה תקלה במטען.

באותו רגע זה לא שינה: המטען התפוצץ לסבא בידיים. סבא כבר נחשב למת. אבל הוא חי. דקות אחרי ההדף הוא ניסה למחות את הדם מפרצופו וכך גילה שכבר אין לו ידיים.

סבא שכב חודשים בבית החולים, לא תמיד בהכרה. הוא עבר אינספור ניתוחים. שיקומו הוגדר כנס רפואי. לא פלא שסבא נחשב לגיבור. נאמר עליו שמבין פצועי אותה המלחמה, הוא היה החייל שנפצע באופן הקשה ביותר. נפצע, ובכל זאת שרד. וכך באמת אפשר לספר את הסיפור.

רק פעם אחת, בטיול נכדים, אחי שאל באומץ.

סבא הודה שנהג בפזיזות. שאולי הוא היה צריך לחכות לתגבורת. אבל סבא רץ קדימה.

זה קרה בששת הימים. זה לא מדויק. זה קרה במלחמה של 67' – כן, אבל לא בששת הימים הראשונים. אלא בשבועות שאחרי, בשבועות הפחות מדוברים. סבא ראה את השיירות. את שיירות העוזבים, הנוטשים, המגורשים, המנוצחים, המפוחדים, הבורחים, המתגנבים, המצילים נפשם, האזרחים, הנשים, הילדים, הגברים.

את השיירות הוא הזכיר רק פעם אחת.

הוא הרבה להזכיר את ההתעקשות שלו והפקודה שלו לחייליו שלא תהיה ביזה. כמו שנאמר "ובביזה לא שלחו את ידם;" (אסתר ט': ט"ו). משהו מההתעקשות הזו שלו, ומההתעקשות לספר את הפרט הזה, בעודי מביטה בגופו המרוטש, הגוף שנותר לעד מסומן במעשה, הותיר ביננו מרחב לא מדובר, מבהיר לי שבשאלות על ביזת בית מיושביו לא נוכל לעולם לגעת.

סבא לא קרא לעצמו "נכה", אלא "פצוע"; ברוח שמחה הולצברג, שהיה אבי הפצועים. בתור ילדים ישבנו לפעמים בסלון ביתו של שמחה בזמן שהוא וסבא שתו קפה. סבא היה נשען מעט קדימה, מושיט את זרועו הימנית, פותח על-ידי כך את הצבת ומחזיק ישירות בספל הזכוכית המהביל. הוא קירב את הספל לשפתיו. שפתיים שנחתכו ונשרפו, שנתפרו מחדש בעזרת עור שנלקח ממקומות אחרים בגופו. כשסבא לקח אותי איתו לבית הלוחם התרגלתי למראות יותר קשים, למדתי לא לבהות ותמיד להביט לאנשים ישר בעיניים, גם אם כבר לא היו להם עיניים. פעם אחת קרה ששמחה שלח אותי ואת אחי לחדר השני, חדר המתנות. בחדר השני היו ערימות של צעצועים, ונדמה היה לי שהן מתגבהות עד התקרה (מאוחר יותר, כשקראתי את 'צ'ארלי והשוקולדה', לא הפליא אותי שיש מקומות כאלו שיש בהם חדרים מלאי הפתעות). שמחה שלח אותנו עם משימה: "לבחור דבר אחד." כמה קשה! בחרתי לעצמי בית. בית ברבי ורוד ונהדר. לבית הזה היו הרבה חדרים והוא היה בגודל של ילדה קטנה כך שיכולתי לסדר את הברביות מבלי להתכופף. בית בתוך בית. באחד ממעברי הבתים והחיים של משפחתי נעלם בית הברבי שקיבלתי משמחה.

*

כאב חד בין השכמות. אני פוקחת עיניים ומביטה אל חלון כיתת הסטודיו. בחוץ צומח עץ. קל לזהות אותו על פי צורת עליו, כלומר לא את העץ הספציפי הזה אלא את משפחתו, משפחת עצי המייפל. עצים אחרים עדיין פחות מוכרים לי. עדיין אינני מכירה דיי את עצי היבשת החדשה שהגעתי אליה בנדודיי.

עצים הם ידידים. את הידיעה הזו למדתי מסבא. הוא שתל עם אחותי את עץ הלימון.

מריצה, מעדר, סבא בגופייה לבנה, אחותי שמחה, שתיל קטן מונח בזהירות באדמה. משפך.

באחד הצילומים האהובים עליי, אני כבת שלוש או ארבע, יושבת על כתפי סבי. פי פתוח, מגלה רווח בשיניים, סימן היכר. עיניי מכווצות לרוחב החיוך. אני מאושרת. סבא מישיר מבט למצלמה, עור פניו מגלה סימנים כחולים של רסיסים שהתקבעו בבשר. עיניו פקוחות, רק אחת רואה באמת, חיוך חתום על שפתיו. אנחנו שניים שהפכו לאחד. הוא הגזע.

כל חיי הכרתי רק סבא אחד. אדם לא יכול לעמוד לבדו תמיד במשימת זקן השבט.

לפעמים לא היה מי שידגים לי את מלאכת הבכירות. איך צוברים כוח אבל גם מתפרקים מכוח, איך מצמיחים עלים ואז משילים, מתארגנים לקראת שינוי מזג האוויר או הזמנים, איך נפרדים או מתמזגים עם החיים לפי הצרכים הסביבתיים, לפי מה שהאדמה יכולה לשאת. שנים רבות היה נדמה לי שסבא והמוות לא מדברים. אפילו שכבר נאבק עם מלאך האלוהים. ואולי דווקא משום כך.

סבא רצה לחיות. הוא נאחז בחיים בעוצמה, בנחישות, בעקשנות. ובמיוחד נאחז בדיבור, בנואשות הנדרשת כנראה למימוש הקיומי של יכולת ההבעה שנותרה עימו למרות כל פציעותיו. סבא נאם, הסביר, פירש, התווכח, הוכיח, התעלם מהמאמץ האדיר שנדרש ממי שעמדה ממולו, מנסה עדיין להקשיב.

ככל שרצונו למלל גבר, שמיעתו הלכה והידרדרה. אולי כבר לא רצה לשמוע.

רק עכשיו אני חושבת על המקח שסבא עשה כששכב בין חיים למוות בבית החולים. אז, אחרי הימים שאחרי ששת הימים, סבא ביקש לחיות, רצה עוד זמן. אולי סידר את העניין עם השמיים כי סבא שלי כוהן. לכוהנים, גם בלי ידיים, יש דיבור עם כוח עליון. ואולי הכוח הזה ניתן לו על חשבון המשך השושלת. אולי בגלל זה אין לו ממני נינים. כי ככה זה, לכל משפחה, לכל שבט, יש עוצמת חיים מוגבלת.

רגע לפני שעיניי נעצמות, אני מבחינה בהשתקפותי במראה הגדולה על קיר הסטודיו. אני נשתלת אל תוך הכרית, ולמרות שעיניי עצומות, מרגישה שמסביבי הכל הולך ומחשיך.

אולי אנחנו דומים לעצים ביער יותר מאשר לאלו שבשדה או בגן. ביער, נפילת עץ זקן היא שמאפשרת לעץ צעיר לצמוח מעלה, לטפס אל מקור האור, אל כיפת שמיים. העץ הזקן נאסף אל אבותיו, מתפרק אל תוך הקרקע. או אז העצים הצעירים בסביבתו זוכים למעט שמש, היכן שקודם לכן היה רק צל ששימש תקרה שלא יכלו להבקיע אותה.

בחוץ בינתיים השמיים התעננו, רוחות חזקות איימו על עץ המייפל הבודד וגשם החל מתנפץ אל החלון.

"אם מחשבתכם נדדה," מוסיף המורה, "חזרו לנשימה."

אלא שהעצים מחזירים אותי לאדמה.

אולי באמת היא לא אמא של אדם.

אולי 'אדמה' היא בכלל שם של אלה עתיקה שנקברה תחת שתילי הדת היהודית. ואם סבא, שמשפחתו חיה בארץ כבר דורות, צודק בטענה ששושלתנו חוזרת אחורה עד דוד המלך, אז אני גם צאצאית של רות המואבייה. משהו מאימהותיה הלא ישראליות עבר איתה אל ביתה החדש, בתוך תאי גופה, בתוככי לבה. סיפור שהוטמן בד.נ.א זורם עדיין בעורקי אילן היוחסין שלי. ידע נעלם שמחכה לבת אדמה שתדע לפענח. ניצני עצים צעירים-עתיקים שוב נגלים. אני מביטה אל ידיי שנית, משהו בחוסר הסימטריה פתאום מוצא חן בעיניי.

בדרך הביתה הגשם נרגע.

סבא צלצל לשיחתנו השבועית. "הראו אתמול בטלוויזיה כתבה ישנה מימי האינתיפאדה," הוא שיתף בהיסוס.

לא הכרתי היסוס בדיבורו, זה נשמע אחרת. פעימות ההברות הלכו והתארכו, השהייה בין מילה למילה הזדקקה.

"נזכרתי בבחור שהכרת."

המתנתי.

"אני זוכר שהייתם חברים, שהוא בא לבקר אצלך ואת ביקרת אצלו". שתיקתו של סבא התארכה והתמלאה. אני יודעת שהוא יודע שחברי הטוב נורה למוות בידי שוטר.

"כן סבא," השבתי, "אתה זוכר נכון."

ושנינו שקטנו יחד לזמן מה.

שיר גבעוני, מתוך 'בת בית', יראה אור השנה בהוצאת נוודים.

דימוי: תמי בצלאלי מאיירת וסופרת