״לכל אחת ואחד מאיתנו יש בית שהוא מבין באופן טבעי, בית שהוא מכיר בתחושת בטן – ייתכן שאיננו גרים בבית הזה, ייתכן שהבית נלקח מאיתנו, או נכבש, אבל הוא עדיין שוכן בזיכרון ובדמיון, והוא מגיע עם רשימת מצאי שהופכת למצע הדמיון שלנו, וגם של התודעה שלנו.״
"הביתה" אנחנו לוחשים לסוס שבתוכנו, שואלים מכוח הלשון למצות במילה בוערת, כדרך שפעם, בתקוותם ובשיגעונם של הנעורים והבדידות והלילה, ידענו לאן לשוב. ומה אנחנו יודעים כעת?
הפראו ראתה פתח לעבודה בתחום האופנה עם הקמת הטלוויזיה הכללית ב-1968. הגיעה למנהל הערוץ בתור חוה פליישהקר והסבירה לו בתקיפות שראוי להקים לטלוויזיה מחלקת הלבשה, המציאה רזומה ושכנעה את המנהל שהיא האישה הראויה לתפקיד. קיבלה את העבודה וחזרה לירושלים, עבדה ברשות השידור ושכרה דירה בימין משה. ירושלים הייתה עמוסה רומנטיקה אחרי 67׳, העיר העתיקה הייתה מגנט, התערבבו שם כל מיני אנשים, אהבו כולם את כולם, זאת הייתה האווירה. הפראו טעמה בדם את האופוריה והמשיכה לעבוד בטלוויזיה במרץ ובתשוקה, בלי תקציב, הרבה פעמים בהתנדבות, תפרה כמה שהצליחה אך בדרך כלל נאלצה לברור למגישים ולשחקנים בגדים מתוך ארונותיהם שלהם. נהנתה מאוד מההפקות, אהבה את טון החירום של הצילומים. ובסופי שבוע הייתה עולה לעיר העתיקה עם סיגריות צינגלה, הייתה ממשמשת שם את הבדים ומתרגשת, מסיירת בבתי המלאכה הערביים והיהודים של העיר, רושמת דברים. בערבי שבת הייתה יוצאת לרקוד במרכז העיר, הייתה מזיעה עד הבוקר בבגדים טווסיים.
מלבד העיצוב וההלבשה בטלוויזיה המשיכה הפראו במחקר העצמאי, חיפשה עדיין את כתב היד שלה בעברית. קיוותה שבטלוויזיה תאגור רעיונות ובגדים וניסיון מקומי, ובלילות הפנויים קראה, שתתה יין וציירה, תפרה בינתיים רק קצת. ואף שלא זיהתה אויבים יצאה לריצות בוקר, עשתה שכיבות בטן וסמיכה, סגרה את הווילונות ותרגמה את תורת הסיף של מָרְקסברוּדר הגרמנים לשימוש זריז יותר בסכין.
בחורף 1968 החלה הפראו להתעניין בבגדים שנולדו בעיר העתיקה של ימי המנדט: המושל סְטוֹרְס והמתכנן גֶּדֶס טיפחו אז את המלאכות הישנות של העיר העתיקה, העבירו כסף ליצרני הקרמיקה הארמנים ולמנפחי הזכוכית מחברון, לאורגים ולרוקמים המקומיים. הפראו מצאה בתמונות רק דוגמאות בודדות של הבגדים שנוצרו אז, ורצתה לראות עוד מהם. היא הקדישה לחיפוש הזה כמה שבתות, חיפשה בספריות ציבוריות ופרטיות בירושלים ולא מצאה חומרים נוספים. אך בספריות פגשה את הפרופסורים, ואחד מהם, שנעשה ידיד, שלח אותה מרחביה לתל-אביב, לפרופ׳ אבשלום ברנד, אמר שאולי יהיו לו צילומים של מה שחיפשה. ברנד, רווק מזדקן שגר בנורדאו, הגיע לארץ עם תארים מהאוניברסיטה של ברלין, עבד במשך שנים במשרד החינוך עד שחזר לאקדמיה כמוזיקולוג – כך סיפר לה הפרופסור ברחביה. הפראו רשמה את הכתובת ונסעה אליו באחת השבתות, דפקה אצלו בדלת וסיפרה מה היא מחפשת, ביקשה גישה לספרייה שלו. ברנד הושיב אותה והגיש לה תה, שאל אותה על אופנה ועל היומרות שלה, סיפר שהוא אקדמאי אבל גם מלחין, אחרי השעות באוניברסיטה הוא מוריד את המדים הבורגניים ומקליט יצירות אבסטרקטיות, ממשיך באומנות את המחקרים שלו בדבר ההשפעה הפסיכית של גלי הקול. לקח אותה לסלון והשמיע לה קטע של סקסופונים נלחמים שנקרא ״נקמה״ – לפי ברנד הוא מעורר את הרצון לנקום אך בו בזמן פותר בו משהו. הפראו הקשיבה בעיניים עצומות, פתחה אותן שוב כשהמוזיקה נגמרה. הם הביטו זה בזה בשפתיים אבל מזגו עוד תה במטבח וחזרו לנימוסים שובביים. שוחחו עוד עד שברנד לקח אותה לספרייה האידיוסינקרטית שלו, הספרים בה סודרו על פי שנות חייו, על כל מדף הספרים שהעסיקו אותו בשנה מסוימת. הוא אמר שעליו לחזור לעיסוקיו, והזמין אותה להישאר ככל שתצטרך. הפראו הודתה לו וסקרה את המדפים זמן רב. לעניין החיפוש הראשוני שלה מצאה חוברת תמונות של צלם הולנדי שביקר בעיר העתיקה בשנות העשרים – הוא צילם לדעתה יותר מדי במלונות, אבל צילם גם הרבה בין החומות. היא התרגשה כשראתה בחטף שהוא אכן צילם את אנשי המלאכה ואת הבגדים, סגרה את החוברת כדי ליהנות ממנה לאט ובאופן מסודר, וידאה עם הפרופסור את עניין ההשאלה, רשמה במחברת הקבועה של הפרופסור את הכותר ואת פרטיה כחוה פליישהקר. חקרה את הצילומים והחזירה את הספר לברנד וביקשה ספר אחר, ושוב התיישבה איתו לשיחה. וכך הייתה מבקרת אותו מדי חודש, הייתה מביאה איתה פולי קפה מירושלים ומגלגלת לו סיגריות, מעלה איתו תהיות ושומעת ממנו דברים חכמים בתחומי האומנות והפילוסופיה.
היא לא הייתה היחידה שמצאה אז את דרכה לפרופסור. בדיוק באותן השנים קיבץ ברנד סביבו איזה מִיליֶה: הוא אִפשר לצעירים לנגן אצלו על הפסנתר והציע את השולחנות הישנים שלו למי שחיפשו מקום לכתוב. עם הזמן החלו המבקרים האלה לפגוש זה את זה באופן מקרי, ומתישהו יזם הפרופסור שיתכנסו במאורגן בדירה, כחוג. הפראו אהבה מאוד את הרעיון וכמובן את המימוש, היא שמחה לדקדק עם האנשים האלה – הדקדוקים היו אחרים מאלה של ירושלים. הם היו יושבים ועומדים על המרפסת של ברנד, צוחקים בפרצי עשן ומדברים ברצינות תהומית על תשוקות וסוגיות עקרוניות. אלא שתמיד נשאר ביניהם איזה מרחק. במיוחד כשהם דיברו על אומנות ועל ישראל, אפשר היה להריח עליהם עצמיות.
החוג הלך וגדל והפראו הקפידה להגיע לכל הכינוסים. היו ללילות האלה כותרות תמטיות אבל לרוב הם שתו יין וישבו בסלון, ולפעמים היו המשוררים של החוג נעמדים ומקריאים שירים בזה אחר זה. הפראו תמיד הקשיבה לשירים בשבע אוזניים, מצאה בהם ניסוחים למורכבות שמצאה בחבורה – הרבה שירים היו מנחמים מהבחינות שעניינו את הפראו אבל עברו עליה גם לילות קשים. (ב-1969, למשל, יונה וולך הקריאה את ״אדם צובר זיכרונות״. בסוף הלילה ביקשה הפראו מיונה להעתיק את השיר למחברת, לקחה אותו הביתה וחקרה אותו עד שעת לילה מאוחרת. היא מצאה שאין בשיר אף תזכורת לקולקטיב, שהנמלים מופיעות בו רק כהמהום במנוע של הפרט, שהתמונות הן מקבילה וגם מחיקה של הפסטורליה הקולקטיבית. אחוזת אימה הניחה את השיר על שולחנה, הסירה את המשקפיים ואמרה ״פאק״ בקול.) לפעמים בהתכנסויות הם האזינו להקלטות מהארכיון הקולי של הפרופסור. היו לו הקלטות-שטח מכל העולם – הפראו זוכרת במיוחד את הלילה שבו ישבו והקשיבו לקרח ולרוחות ולצעדים באנטרקטיקה. היא עצמה עיניים והקשיבה והתעצבה נורא, הרגישה את החוג חולם על מקומות שהם לא ישראל, רצתה לקום וללכת אבל נשארה, פקחה עיניים ובהתה בצווארים הפתוחים של חברי החוג. במפגשים אחרים עמעם הפרופסור את האורות והשמיע את יצירותיו שלו, היה מקדים להן הקדמות ודורש מהקהל כוונות מסוימות. פעם הקדים ואמר שאם יקשיבו כנדרש לרעש של השעה הקרובה ייפתר סכסוך ישראל-ישמעאל. פעם אמר שצריך לאמץ את התהום והשמיע שעה של רעש לבן וגיטרות דיסוננטיות. פעם אמר שהם, האומנים, לכודים בכלוב של מִחזוּר, תקועים במבט עייף על מה שהיה, תקועים באֵבֶל קיבוצי. פעם דיבר על המוסדות המתפוררים. פעם אחרת דיבר על כך שהדימוי של המוסדות המתפוררים הוא מטעה כי הוא מדמיין חורבות ונפילה ממשית של בניינים, ובעצם המוסדות עומדים. פשוט הסמכות נודפת, המבנה הגדול נעלם. השמיע כל מיני נבואות, אמר שהאומנות שלהם צריכה להתנגד לקיים ולהביא את העתיד. ביקש מהנוכחים בחדר לעשות כל מה שאפשר.
ב-1969 היו רוב הקורבנות של הפראו מירושלים – שתתה מעט מאוד בתל-אביב, רק מדי פעם תפסה כמה עולים חדשים בדרום העיר. בירושלים היא שתתה בעיקר ערבים מהעיר העתיקה וצעירים שהגיעו לעיר בהתרגשות של אחרי ששת הימים, ואכן מצאה בדם ההוא אופוריה. אבל ב-1970 הרגישה איזו תנועה, מאחורי האופוריה הופיעו טעמים אחרים. תחילה חשבה שהטעמים נועזים דווקא, שהם מוסיפים צבע, אך עם הזמן הבינה שאלה גרסאות אחרות של הניהיליזם שמצאה גם בחוג של ברנד בתל-אביב.
תוך כדי האימה הזאת נסעה פעם לפרופסור, חיפשה אצלו חומרים על לאה גולדברג, חשבה לעצב בגדים על בסיס הדימויים שלה, וכשברנד פתח לה את הדלת, שמח אבל בשמחה אחרת, אמר לה במבואה בקול נמוך, ״יופי שאת כאן חוה, תיכנסי ותכירי את הצעירה שנמצאת אצלי בשעה האחרונה. שמה עמליה, היא נחתה השבוע מלימודי אופנה בפריז, יש לה רעיונות גדולים ושפתון אדום מאוד.״ הפראו הצביעה עליו לסמן שהוא שובב גדול. נכנסו לסלון ואמרו שלום, והפראו הדליקה את התנור כדי לחמם את עוגת התפוזים שהביאה, והצטרפה אל עמליה בכורסאות לשיעור הספונטני של הפרופסור על ריאליזם בציורים של פלורין סטטהיימר. הפראו הביאה את העוגה ופרסה להם חתיכות עבות, המשיכה להחזיק את הסכין באגביות וראיינה את עמליה על פריז. הפראו קראה בעיתונים את הדיווחים על תצוגות האופנה, רצתה לשמוע דווקא על תערוכות האומנות, על בתי הספר ועל הבגדים שעמליה ראתה ברחובות. עמליה נתנה לפראו תשובות יפות, ליטפה את כתם הלידה שעל לחיה ושאלה על העבודה של חוה בטלוויזיה, רצתה להבין מה האפשרויות שלה בתעשייה. הפראו התרשמה ממנה וקינאה בה. לבסוף הציצה עמליה בשעון, קמה בנימוס ויישרה את שמלתה השחורה, הודתה להם על הביקור הנעים, נפרדה ויצאה.
חודשיים אחר כך התחילו בטלוויזיה ההכנות לפסטיבל הזמר תשל״א, ומחלקת התלבושות קיבלה תקציב ראשון. הפראו קנתה לטלוויזיה מכונת תפירה טובה וראתה שיש לה מספיק כסף כדי להעסיק גם סגנית. העבירה בראשה את התופרות שהכירה, אבל אף אחת מהן לא התאימה. חשבה על התופר שהעסיקה לפעמים, רומני מאפיר וחזק, רצתה לטעום אותו אבל הסתפקה בו בינתיים כמאהב – הרומני גם הוא לא התאים לתפקיד. הפראו נזכרה אז בעמליה, ודמיינה אותה כשוליה וכחברה וכבת דור ההמשך. היא שאלה את הפרופסור עליה וברנד נזכר שעמליה דווקא ביקרה אותו שוב בשבועות האחרונים. הוא הזמין את עמליה לכינוס הקרוב של החוג, אך לא ידע איך אפשר למצוא אותה.
וכמובן שלא. כי חובבנית היא לא, עמליה.
חודשיים קודם לכן, כשעמליה פגשה אותם ונפרדה מהם יפה, היא יצאה מהבניין מרוגשת מאוד, והמתינה לעבור פינה ועוד אחת לפני שהתיישבה על ספסל והדליקה סיגריה ביד רועדת. נרעשת וצמאה חשבה עמליה לעצמה בקול גבוה: מה זה? מה זה עכשיו? האם פגשה עכשיו ערפדית בתל-אביב? ערפדית בחוג הזה של ברנד, שהתכוונה לחסל? האם אלה הם פני הדברים? האם לזה הגענו? עמליה כבר הכירה הרי את חוה פליישהקר מסיוריה הקודמים בחוג. חוה פליישהקר? מעצבת התלבושות של הטלוויזיה? האם ערפדית באמת קראה לעצמה חוה פליישהקר? החוצפה שיש לה, חשבה עמליה. מטומטמת, בת כמה היא שהיא ככה נועזת? שלוש-מאות? תינוקת. עמליה נשפה עשן והמשיכה לכעוס: ובכן, ערפדית בחוג האויב. ערפדית נוספת במדינה. עד כה פגשה רק שתיים יפות בקרית-שמונה, שתיהן זהירות, לא כמו זאת. האחת עלתה ממצרים והשנייה ממרוקו, בארץ הן מצאו זו את זו ואחרי שיחה הסתבר שהן בעצם אחיות, שיש להן זיכרונות משותפים מלפני גירוש ספרד. עמליה התארחה אצלן במשך שבוע, הן סיפרו סיפורים ובכו בלי הפסקה.
אך התינוקת חוה פליישהקר – מאיפה היא מגיעה אלינו התינוקת הזאת? המומחיות, חשבה עמליה, אני מכירה את המומחיות הזאת. היא גרמנייה, התינוקת. הו, זה מעניין. מי הערפדות של גרמניה? מי את חוה פליישהקר? את לא הערפדית העברית חוּלדה, כי הרגישות שלך היא ברלין אבל לא ברלין היהודית. את לא הילדי רוצחת הילדים, כי את מעודנת ממנה בהרבה. האם את – חי אלוהים – האם את הפראו הולה? שמישהו יצבוט אותי: פראו הולה עזבה את גרמניה ועלתה למדינת היהודים. איך גרמנים מסתכלים במראה אני חייבת לדעת. ובכן, חוה, אני רק שאלה. איפה היית בשואה, אחותי? עמליה שאלה את השאלה בקול רם, וכששמעה אותה באוזניה צחקה מאוד על הרצינות ועל עוצמת הרגשות. היא צחקה ברפלקטיביות יהודית, צחקה כמו שרק יהודים יכולים. גם את המונולוג הפנימי הנוכחי עמליה ניהלה במופת יהודי, מי שיגיד אחרת פשוט מאוד נמצא בבעיה. כי עמליה לא הייתה שום עמליה – הייתה הערפדית העברית לילית. ובעודה יושבת עדיין על הספסל בנורדאו, עמליה שהייתה לילית אמרה לעצמה, שמעת את זה פראו הולה? אֵת לילית עוררת עלייך, לילית שדוברת שש שפות, לא כולל עברית וארמית. כן כולל הגרמנית המגעילה שלך, נאלצה ללמוד את השפה כדי לעבור אצל חוקרי המקרא הראשונים יימח שמם. את לילית עוררת עלייך, לילית שבקיאה בתורת הלחימה העתיקה ״אביר יעקב״, מומחית בצורת היסוד אל״ף, מומחית בצורת האר״י הקדוש, צורת שי״ן – למדה את צורת שי״ן ישירות מהבעל שם טוב. את לילית עוררת עלייך, לילית שנולדה יהודייה טהורה במאה ה-13 בספרד, לילית שעושה את מה שהיא עושה מאז הפאקינג קבלה.
כך ששוב, חובבנית היא לא. מזמן כבר מיפתה את החוגים והחבורות של תל-אביב, מזמן שהיא מודדת דופק אצל ברנד. באה בתחפושת אחרת מעמליה, הגיעה לכמה כינוסים בתור חמודה כזאת פּילוזופית שהגברים של ברנד אוהבים. הגיעה לכמה כינוסים וכן, האנשים האלה התחילו להפריע לה מאוד. הורידה מהפרק שמונה קבוצות כאלה בעשור האחרון, אז מה זה בשבילה חוג ברנד? פיצוחים. בכינוס האחרון הסתכלה על האנשים האלה של ברנד והרגישה את הטמפרטורה, הקשיבה לשירי הפיפי-קקי-בולבול של המשוררים ובערה: הפחדנים האלה אמיצים נורא כשהם מוציאים קפצונים על התרבות העברית. הורביץ? ויזלטיר? וולך? לילית מציעה לנבוכים את תהלים ס״ח: ״יָקוּם אֱלֹהִים יָפוּצוּ אוֹיְבָיו וְיָנוּסוּ מְשַׂנְאָיו מִפָּנָיו, כְּהִנְדֹּף עָשָׁן תִּנְדֹּף, כְּהִמֵּס דּוֹנַג מִפְּנֵי אֵשׁ יֹאבְדוּ רְשָׁעִים מִפְּנֵי אֱלֹהִים.״ לילית הקשיבה לנבואות המתייוונות של ברנד וחייכה לעצמה מרוב רשע. אך נרגעה מייד באירוניה של העם היהודי: אוי! הסיטואציות שיהודים מוצאים את עצמם בהן. הסתכלה שוב בחבורה בקנאות מדודה, אבל החליטה שכן, באמת הגיע הזמן לסגור להם את החוג. ולא תסגור אותו חרישית. תעשה מהקטנים האלה דוגמה, תגיע לכינוס הבא שלהם ותרעיל את כל החוכמולוגים.
אך פתאום הטבח שתכננה הוטל בספק. הרי הביקור ההוא אצל ברנד היה סיור מודיעין אחרון לפני ההוצאה לפועל של מזימת הרעל, ומה הייתה אמורה לעשות עם הנוכחות הזו של הפראו. מה היא עושה אצל ברנד? לילית התייסרה על הספסל אבל בסוף נכנעה, החליטה לקרר את הפעולה ולתת לפראו חודשיים להתנדף מהחוג.
היא חזרה לדירתה בתל-אביב, החליפה בגדים, ארזה מזוודה וארבה לפראו מתחת לבית של ברנד בתחפושת אחרת. הלכה אחריה כשיצאה ונסעה איתה באוטובוס, בילשה אחריה קצת בירושלים, רצתה לוודא את הגיאוגרפיה של הפראו כדי לנפוש בשקט בדמות אחרת שהיא טיפחה שם בעיר. ואחרי הבילוש היא אכן נפשה – במשך חודשיים חיה כרווקה מקסימה בבית וגן, חיה יפה בעשרה רחובות רבועים, לבשה חצאיות פרחוניות ושימשה כמורה מחליפה לתנ״ך בבית ספר דתי בשכונה. תנ״ך אצל הדתיים אחרי 67׳? חודשיים של שיגעון היא עשתה שם, ממש בכוח החזירה את עצמה לחזית בתל-אביב. ורק כי היא באמת בסדר הלכה לבקר שוב את ברנד כדי לבדוק מה העניינים אצלו. אבל הגישה שם לא השתנתה בכלל. אם כבר, ברנד רק הקצין עוד. לילית גזרה שוב את אותו הדין: היא תרעיל את החוג בכינוס הקרוב.
ואם הפראו תימצא שוב ביניהם? דמה בראשה. היא תיחתם בחבורה הזאת.
הכינוס המדובר של חוג ברנד היה בעצם חגיגי מאוד: הפרופסור חשף בו את הלהקה שזה עתה התמנה למנהלה האמנותי. כיסה את כל דירתו בבד מפוספס שחור-לבן, מקרנים האירו על הקירות צורות בצבעי היסוד ועל התקרה ריחפו חמישים בלוני הליום אדומים. הפראו הופתעה והתרגשה מהתפאורה ומהאירוע, פתחה את היין שהביאה והשקתה את בני הפלוגתא הרגילים, וכשהתחילה התרחשות באזור שגודר כבמה הלכה ונעמדה קרוב. ספרה כשלושים אנשים בדירה. ברנד דיבר במיקרופון על כך שהעולם צועק והמוזיקה צריכה להישמע בהתאם, סיפר על הלהקה ועל הרקע של הנגנים אבל הזמר קטע אותו וחטף את המיקרופון. הוא הודה לברנד על הניצוח עליהם בשבועות האחרונים ועל האכסניה, לבש עליו גיטרה חשמלית, הרכיב משקפי שמש ואמר, מספיק, הגיע זמן שירים.
המוזיקה הייתה גרסה עברית לרוק המלוכלך שיצא אז מניו-יורק. הלהקה ניגנה עד שהשיר נמס לרעש, הפסנתרן נלחם בפסנתר עד שנסוג לקשקוש פרוע בשתי ידיים, הגיטרה נתקעה מהר מאוד בלופים של דיסטורשן, בגדה בארבע-על-ארבע של הבס והתופים עד שגם הם התפרקו מהקצב. הצורות על הקירות ריצדו והתעוותו. מנהיג הלהקה כיסח את הגיטרה והסתכל על הרצפה, שר ודיבר, צעק כאילו חיפש משהו שנפל:
מי כאן יוכל לאהוב עצי אלון כשייגמר כל זה?
החשש הוא טילים ואנשים רשעים
ואז החשש הוא על הקרקע והחיים
ואז החשש הוא על הפסק החשש
חופר ברצפה עם מקל אני שואל את הלב
״זוכר?״ אך הוא מתחבא
תכאב, תתאבל, הלב
העולם הזה אין לו תרגום לילדים
בשיר השני התחדש הסדר הרוקי עד ששוב נחרב:
מביא לנו קפה עכשיו למקינטה
ואת האח הגדול מהקצביה אני מזהה מהעולם הקודם
יהיה מוזר להתראות שוב כשתשקע האלימות
נשרוף את המדים בערימה
העשן יעלה לאט כמו פאק יוּ
וברדיו, וברחובות, ריקודים של תש״ח
במגרש יהיו מאות ילדים מתחרמנים:
״אין עוד!״
״זה נגמר!״
״זה אתמול!״
אבל לא, אין שריקה, אין מכה על השולחן
אז השירים שלי אדומים
הם דורשים קשר עין ויורקים לך בסחלב
הם צונחים מהמרפסת וקופצים מהשיחים
השיר נגמר בעשר דקות של שאגות וצעקות. הזמר איבד את עצמו בצרחות. האנשים קפצו והזיעו – זה היה שיגעון אחר מהריקודים שהפראו הכירה מירושלים. אצל ברנד הם הוציאו משהו, גירשו משהו, הם כעסו משהו, וכיוון שהם כעסו אותו הכעס יצא ועזב אותם. הפראו חגגה את הבסים בחזה, את הדם שהמרכז הזה משך, המוזיקה הרי הכפילה את מספר האנשים בדירה ואז שוב. אבל מצד שני הפראו הרגישה את הרצפה מתכופפת תחתם, והרגישה שיש בַּיחד הזה משהו שמושך אותם למטה. משהו הרסני, משהו עצוב ופולחני, שטני אפילו – יש ביחד שלהם משהו רע. בסוף השיר השלישי הפראו כבר הרגישה שהם הכניסו משהו אסור לעולם, וחששה שהיא הדבר האסור הזה. הרגישה שוב את הרצפה וחישבה קונקרטית האם היא מעוניינת ליפול עם האנשים האלה אם הלילה ילך לכיוון כזה של התמוטטות הקומה. הסתכלה עוד רגע על הרקדנים סביבה, התענגה על הפרצופים, ליקקה שפתיים, אבל יצאה מהמעגל הראשון למעגל השני, וממנו לירכתי הסלון.
הפראו מצאה שם פנים מוכרות ליד השולחן עם המשקאות: זאת עמליה מחייכת אליה.
הפראו שמחה לראות אותה. היא נזכרה במשרת הטלוויזיה שייעדה לה, אבל כשהתבוננה בעיניה ראתה פתאום את מה שמצאה במראה. היא נסוגה צעד לאחור ובחנה אותה.
״מי את?״ אמרה.
עמליה מזגה להם במצקת שתי כוסות של פונץ׳ חריף. התעקשה שהן ישתו לחיים לפני כל השתלשלות נוספת.
הפראו רוקנה את הכוס בלגימה אחת, הניחה אותה על השולחן ואמרה שוב, ״מי את?״
הפראו שמעה את שמה ושלפה את הסכין, איימה ביד אחורית על הירך הקרובה של עמליה.
״על מה את נלחמת?״ אמרה עמליה, ״ראיתי אותך מתפכחת ברחבה.״
עמליה החזירה את מבטה לקערה ומזגה את בקבוקון הרעל. היא חטפה את הסכין עמוק בירך, הפראו סובבה את הלהב כך שיחתוך עוד וילחץ על העצם.
הן נתפסו כך בחיבור של הדקירה כי צעיר ממושקף הגיע לפונץ׳ ומזג לעצמו כוס. הוא חייך אליהן בשקט ושתה, מזג לעצמו כוס שנייה וחזר להמולה.
״מי את?״ שאלה הפראו שוב.
״כי את יכולה עליי? יש לי רשימה שחורה עוד מלפני האינקוויזיציה.״
הפראו צמצמה עיניים, סובבה את הסכין עוד ואמרה, ״לילית?״
לילית התקפלה מכאב אבל הצליחה להזדקף, שילבה ידיה לאל״ף הקדושה, חיככה זרועותיה והרימה אותן לגובה הכתפיים, שלפה אצבעותיה למזלגות שי״ן. ואז, במהירות הבזק, הטילה על ידה של הפראו מכה בינונית, מדויקת, ששברה שם את העצם לשתיים. הפראו צרחה מכאבים אבל הדירה צרחה כולה אז אף אחד לא שמע. לילית לחצה אצבע על הדם ששתת מירכה ובחנה אותו מקרוב. הפראו התעשתה ובעטה ברגליה של לילית, הפילה אותה לרצפה, חיבקה אותה בין ברכיה, שלפה את הסכין והתיישבה בכל משקלה על מקום הדקירה. הפראו תיקנה את מיקום הסכין בידה השמאלית התקינה, חיבקה איתה את היד השבורה וקירבה את הסכין לצווארה של לילית.
״מה עושים איתך, גברת?״ אמרה לילית וצחקה. ״חשוב שתביני עם מה את מתמודדת. הרקורד ארוך והזמן קצר, חיסלתי כבר את מי שלא תרצי, אַת ז״ל ברגע שתיפול אצלי ההחלטה.״
הפראו קירבה את הלהב עוד יותר אבל לילית נותרה רגועה.
״לא מאוחר להוריד הילוך, גברת. הדקירות והדרמה הן כלום אם תרצי. אפשר לתפוס פה מישהו, לעשות מדורה, לספר כמה סיפורים. לשבת, להבין קצת זו את זו, להמשיך בחיים שלנו. לי זה נשמע כמו לילה מצוין.״
הן הסתכלו זו לזו בעיניים, הפראו החמירה ואז ריככה ואז החמירה. היא כעסה על לילית, ועל עצמה, ולא פחות על ברנד ועל החוג. ולבסוף הסתכלה סביב על האנשים בדירה ואמרה, ״זה נכון, הם הזמינו אותנו שנגיע.״ היא המתינה רגע נוסף ואז קמה על רגליה, עוזרת ללילית לקום.
כשקמו הן מצאו לצידן מישהי מוזגת לעצמה פונץ׳. הפראו הביטה בה ונזכרה בשעון המתקתק של הרעל, ונבהלה. רצתה לצאת מהחדר ולחזור לחיים שלה בירושלים, להמשיך להיות חוה, להמשיך עם הבגדים. אך לא כך תיגמר חוה פליישהקר. זו אומנם לא הביוגרפיה הראשונה שלה שנגמרת בטבח, אבל זה באמת לא הסגנון שלה. ובכן: להתראות חוה. היה טוב.
היא אחזה את הסכין ביד שמאל, חזרה בגופה לפוזיציון אָיִנְץ ושחטה את האישה ששתתה מהפונץ׳. מתחה עם הסכין קו מהיר והצוואר של האישה נפתח במפל של דם.
לילית הריעה.
הרקדנים כבר הרגישו אותן, הלהקה ניגנה כמה תיבות נוספות אבל הדירה התעוררה לאלימות.
לילית אמרה, ״תסתכלי, תראי שהם קיוו לך.״
במרכז הדירה ראתה הפראו את ברנד. סביבו כולם צרחו וברחו אבל הוא רק עמד והתבונן בה מאוכזב. היא לא יכלה לשאת את המבט הזה. זינקה אליו עם הסכין וחתכה את העורק הראשי של צווארו. לרגע הוא המשיך לעמוד, אבל הדם התגבר והשפריץ והוא קרס לרצפה.
הפראו חייכה בעל כורחה.
כי אם זה הסוף אז למה שלא תיהנה? היא שתתה מברנד, השקתה גם את לילית, תפסה בשבילן גם את הזמר שהסתבך בכבלים של הגיטרה.
מתוך 'כיכר פריז', הוצאת אפיק-התחנה. ראה אור בימים אלה
