האזעקה תפסה אותנו לא מוכנים. יצאנו בתחתונים וגופייה ורצנו יחפים ישר לכיוון היער. חלפנו על פני השער הפתוח לרווחה ונכנסנו עמוק יותר לתוך סבך העצים עד ששמענו מים מפכפכים. הגענו אל שפך הנחל לאגם. כאן לא יוכלו לתפוס אותנו. היינו רחוקים מהקרוואן הירוק שהיה לנו לבית, רחוקים מהחווה, בחושך המוחלט של לילה בלי ירח בקיץ הגרמני.

״ישנתם טוב?״ שאלה אותנו גרטרוד בארוחת הבוקר. האם היה זה חלום? נזכרנו בצליל הצורם, ביקיצה המחוררת תבהלה, ברגליים הכואבות, בחרדה. צעדנו בחזרה לקרוואן בשתיקה עם שוך הסירנה, מבולבלים, נכנסנו למיטות, ונרדמנו.

״הייתה אזעקה בלילה?״ שאלנו, וגרטרוד אישרה. הייתה קריאה למכבי האש. זה כפר קטן והכבאים כאן מתנדבים. כשיש אירוע חירום אין ברירה אלא להשתמש בצופר כדי להזעיק אותם מהבתים. ״אנחנו כבר רגילים ולא מתעוררים מזה״, אמרה. ״זו הסיבה שאיחרתם להגיע לארוחת הבוקר?״

אמרנו שרצינו לנקות מעט את הקרוואן, לסדר אותו. אך האמת היא שלא היה הרבה מה לסדר בקרוואן הקטן, שעמד בפאתי החווה הגדולה. החווה גבלה מצד אחד בבית הקברות של הכפר, שהמצבות העתיקות ביותר בו סותתו במאה ה-13; מצד שני בדורפשטראסה, הרחוב הראשי של הכפר; מצד שלישי בשדה חיטה שנראה שלא היה שייך לאיש, ושכמותו צמחו רבים ברחבי הכפר וסביבותיו, צובעים את האופק בצהוב; ומצד רביעי ביער סבוך של אשורים ואלונים שהשתרע עד הגבול הפולני. לעומת העולם הרחב שבחוץ, בקרוואן היו שתי מיטות פשוטות, שולחן קפה קטן ושתי שידות לילה. מה שלא סיפרנו לגרטרוד היה שכשרצנו לתוך היער, על רקע האזעקה הרודפת, גילינו שהתעוררנו שנינו עם תחתונים מוכתמים בזרע.

מאחורי שולחן האוכל שעמד במרכז החווה, לצד הגדר החיה שחצצה בין החווה לבית הקברות, חיכתה לנו עבודת היום: עשרות שקי קש ענקיים. היה עלינו להעלות אותם בכננת הידנית אל הקומה השנייה של המבנה שסייענו בבנייתו, ולרפד את המשטח שעליו תיבנה הרצפה בבוא העת. לאקוסטיקה ולבידוד. לא מיהרנו לסיים את הארוחה. לא שלא נהנינו מהעבודה – עבודת הכפיים הזו הייתה מרעננת ומחזקת, על אף שלא היה לנו ממש ברור מה אנחנו בונים – אבל האוכל שגרטרוד הכינה והגישה היה טוב מכדי לאכול אותו כלאחר יד. ארוחת הבוקר כללה לחם שיפון, נקניקים איכותיים ומיץ תפוחים סחוט. התענגנו עליה עד הסוף. עברו שישה ימים מאז שהגענו ועדיין נהנינו מכל ביס. גרטרוד, כך היה נראה, התענגה מהנאתנו והגישה לנו פירות, חטיפים ועוגות תוצרת בית לאורך היום כולו, בין משימה למשימה ובהפסקות הקפה והסיגריה. לבסוף סיימנו את הארוחה ופנינו לעבודה.

עבדנו בסימביוזה מוחלטת. כשאחד מאיתנו חיבר שק לאנקול ידי האחר כבר היו בתנועה לגלגל את המנוף, ולפני שהשק הגיע למעלה האחד כבר סיים לטפס על הסולם כדי לסייע לאחר להרים את הקש אל האזור שבו היינו צריכים לפזרו. מיד כשסיימנו לסדר אותו ירד השני בסולם לחבר את השק הבא בתור, וכן הלאה. היינו שני אנשים נפרדים, בחורים בתחילת שנות העשרים שלהם, שעבדו כאיש אחד, כמכונה. ניסרנו עצים, ערבבנו מלט, הנחנו בלטות, ייבשנו בדים, השקינו גידולים ורכבנו על אופניים לקנות יין במכולת היחידה בכפר הסמוך – יחד, בתיאום גמור. היה זה אחרי חודשים שבהם טיילנו יחד, ישנו יחד, אכלנו יחד. לא היינו צריכים לדבר הרבה. לא היו בינינו סודות. חלקנו הכל. הייתה זו אינטימיות שמעבר לחברות אפלטונית, אך לא היינו אוהבים. אימצנו זה את זה כאחים תאומים. תקרית החלום הכחול, ידענו, היא חלק מזה.

גרטרוד, מצידה, אימצה אותנו כבנים. ביום הגעתנו חיכתה לנו ארוחת ערב מפוארת של ברביקיו ותפוחי אדמה במדורה. ניכר שהיא אהבה את רוח הנעורים שלנו, ואנו אהבנו את הרוח המסתורית שאפפה אותה, ואת הארוחות הגדולות שהקפידה להכין לנו. לא הבנו בדיוק מה היא בונה בשטח הענקי הזה או איך מצאה את עצמה גרמנייה בורגנית בשנות החמישים לחייה בכפר מרוחק, אך הטבעיות שבה התנהלה הפכה את השאלות הללו לבלתי מעניינות. גרטרוד דיברה בקול רך אך תקיף סביב המדורה שהדלקנו בכל ערב והקמטים הדקים שסביב עיניה, שנעצמו כשהייתה מחייכת, ושיער הארד שנפל באלגנטיות על כתפיה, שיוו לה מראה מחסל התנגדות.

היא סיפרה לנו על שנות ילדותה העצורות במזרח גרמניה, על האווירה שלא איפשרה לרגשות דתיים לצוף ולעלות, ועל מסורת אמהותיה שגילתה רק לאחר נפילת החומה. היא שתלה עצים בבורות שחפרנו ובירכה אותם עם קטורת ונוצה. בכל יום חפרנו בורות גדולים יותר ויותר לבקשתה, והיא בתורה שתלה עוד ועוד עצים. היא סימנה לנו את העומק שבו יש לחפור והזהירה אותנו שלא לעבור אותו.

השמים היו גלויים לכל כיוון, עצומים. היא דיברה על החשיבות של טקסים. ״הגעתם בדיוק בזמן, תאומים״, היא אמרה והעניקה לנו שתי בובות לבד קטנות, חסרות פנים. שמרנו אותן בכיסים. ״הביטו אל השמים ותוכלו לראות מה מגיע, ואז הביטו אל האדמה ותיזכרו מי אתם. כששני הדברים יהיו יחד, הביטו פנימה והיכנסו״. היינו כרוכים אחריה כברווזונים שבגרו אחרי ברווזה. היא לא הייתה אמנו. ובכל זאת.

סיימנו את העבודה על היסודות להנחת קורות העץ לרצפת הקומה השנייה. היה זה יום ארוך. ניגשנו לצריף הקטן שבו עמד מטבח פשוט ולקחנו שתי בירות מהמקרר. ישבנו על האדמה החמימה ונשפנו עשן עלי אקליפטוס אל השמים חסרי העננים. השמש החליקה במורד השמים לאט, נאחזה בהם, לא מיהרה להסתלק. הבטנו סביבנו. החווה לבלבה. עצי פרי ושיחים בריאים, גפנים וגינת ירק גדולה. ציפורים ממינים שונים צייצו מזמור לאל כלשהו. גרטרוד דיברה אל האדמה כאילו יש בה נשמה, והאדמה נענתה, אך גרטרוד לא הייתה מסופקת. ״הירוק יכול להיות ירוק יותר, הפירות לא מממשים את הפוטנציאל שלהם. האדמה רוצה יותר״. שאפנו מהסיגריות הדקות ודיברנו על מה נעשה אחרי שנסיים כאן את העבודה, לאן נמשיך הלאה. הסכמנו שיהיה קשה לעזוב את גרטרוד. מי מאיתנו תהה אם לא הגיע הזמן לחזור הביתה, אך מבטו של השני הבהיר שהרעיון לא ראוי. היינו באמצע המסע, השיא עוד היה לפנינו. הרגשנו את זה בעצמות.

בלילה לפני השינה יצאנו מהקרוואן כדי להשתין בשירותי הקומפוסט שבנינו. שמענו מים זורמים מכיוון המקלחת שזה אך ריצפנו והייתה מוסתרת למחצה מאחורי כמה עצי פרי אך למעשה גלויה לכל עובר ושב. הלילה היה בהיר ודוק של זהב אדמדם עוד נאחז בשולי הרקיע. שארית השמש קראה לנו והלכנו לכיוונה, כיוון זרם המים. ושם היא עמדה, שיערה גולש על גבה, בטנה העגולה והבולטת מעט חשופה, ערוותה, רגליה. עמדנו והבטנו בה, אילמים. עיניה של גרטרוד פגשו את מבטינו אך פנו מיד לכיוון אחר. היא המשיכה לשטוף את גופה ושמנו לב איך היא מלטפת בכפות רגליה את האבנים שהנחנו שם כריצוף. כשסיימה סגרה את הברז, והלכה בגבה אלינו לכיוון הבית הגדול, מטפטפת שביל של טיפות.

״ישנתם טוב?״ שאלה אותנו גרטרוד כשנגסנו בתאווה בבייגל ובפלחי אבטיח סביב שולחן ארוחת הבוקר. הפעם הסבו לשולחן גם גרהרד, בעלה לשעבר, בתם המשותפת גרטה, וגוטפריד, בן הזוג הנוכחי שלה. כולם אכלו וחייכו. לא הטרדנו את עצמנו בזה. אך מראות אמש לא עזבו את ראשנו וחיפשו לשווא קטגוריה שבה ירגישו בנוח. תחילה היססנו להביט לגרטרוד היישר בעיניים, אך כשהגישה לנו לחם ביתי שאפתה בלילה, הודינו לה וחשבנו שהחיוך שלה אומר משהו. מה, לא ידענו.

גרהרד היה גבוה ושרירי, בעל מבנה גוף מלבני ולסת חזקה. גוטפריד היה עגלגל יותר אך חסון ושזוף, בעל קרחת בוהקת. הם ישבו זה לצד זה והעבירו אחד לשני ממרחים ונקניקים. גרטרוד הציעה שניגש אחר הצהריים לסדנת הבורסקאות של גוטפריד, ואולי גרהרד יוכל ללמד אותנו איך לבנות סכינים. שניהם הנהנו ברצון. גרטה הייתה מתולתלת ודמתה לאביה יותר מלאמה, אך משהו בעיניה, כששאלה אותנו אם אנחנו מתכוונים להצטרף לטקס, הזכיר את גרטרוד, שמיד היסתה אותה. ״עדיין לא״, אמרה והביטה בשמים. ״אולי כדאי שנתחיל לעבוד. בצהריים יירד גשם״.

עד הצהריים הספקנו לכסות כמעט את כל קירות המבנה בטיח ולצפות את מסגרות החלונות בדשן כפי שהתבקשנו. אחד מאיתנו ערבב בדלי גדול מים, מלט וחול, והשני יישם את הטיח על הקיר. כשהחומר עמד להיגמר שפך השני עוד חול, מלט ומים וערבב דלי חדש של טיח וחוזר חלילה. שרנו ושרקנו והיינו עליזים. המבנה תפס צורה ועמד למרות התוכנית המשונה שעל הנייר. החלטנו שלא להתרגש מהעירום. גרטרוד הייתה חופשייה ברוחה ולא עשתה מדברים כאלה עניין. כשעבדנו על הקיר הרביעי העולם התחיל להחשיך. עננים כיסו את השמים מקצה לקצה ועד מהרה חדרו דרך התקרה טיפות שהלכו והתגברו.

״בואו!״ קראה לנו גרטה. היא וגרטרוד ישבו לשולחן האוכל הקטן שבצריף. רצנו פנימה וברחנו מפני הגשם השוטף. על השולחן חיכו לנו פשטידות, פירות ויין. היינו רעבים וטרפנו הכל. גרטרוד נראתה מרוצה אך מהר מאוד יצאה מהצריף.

״לאן, בגשם הזה?״ הסתובבנו אליה וקראנו, אך היא נפנפה בידיה ונעלמה.

״היא צריכה לבדוק את הבורות״, אמרה גרטה.

״את הבורות?״

״כן, לבדוק שהגשם לא הציף משהו שלא צריך לצאת משם״, אמרה גרטה, נשענה לאחור על הכיסא, הרימה רגל אחת על השולחן, ושיחקה בבהונות שלה.

תהינו למה היא מתכוונת, אך במהרה מחשבות אחרות איכלסו את ראשינו. נהיה ברור שגרטה עושה לאחד מאיתנו עיניים. לא היינו בטוחים למי. הבטנו זה בזה ואחד מאיתנו אמר שאולי הגיע הזמן לחזור לעבוד.

״בגשם הזה? עדיף לנוח כאן״, היא אמרה.

בדיוק אז נכנסה גרטרוד, רטובה עד לשד עצמותיה, בחיוך רחב. ״הכל כשורה״, הכריזה, והזמינה אותנו למבנה להסבר על המשימה הבאה. הגשם נחלש בינתיים, וכשהבטנו לאחור ראינו שגרטה התכנסה בתוך עצמה, אך הנהנה לעבר גרטרוד באישור.

העבודה הבאה הייתה אמורה להיות החשובה ביותר עד כה (״חוץ מהבורות״, אמרה גרטרוד). היינו אמורים לבנות את הסאונה, לב המבנה הריטואלי שעמלנו על בנייתו מאז שהגענו לחווה. על הרצפה חיכו בולי עץ וקרשים מעובדים במגוון גדלים שמהם נבנה את הקירות והספסלים; אבנים גדולות ומוטות ברזל לריתוך עבור התנור; וכלי עבודה. גרטרוד הבהירה שהעבודה קשה, אך היא תעבוד איתנו ויחד נסיים בתוך יום אחד. ״מתנדבים רבים כמוכם עברו אצלנו אבל רק אתם הגעתם עד לשלב הזה, החשוב כל כך״, אמרה, והסבירה שאמהותיה היו משתמשות בסאונה לכל אורך ההיסטוריה לפני שניגשו לשלב החשוב ביותר שהוא הפריית האדמה. "אבל עבדתם קשה, נתחיל מחר״, אמרה וליטפה אותנו בראש, ושלחה אותנו לסדנה בקצה החווה, ליד היער, שם ישב גרהרד וליטש סכינים.

היה תענוג לראות את גרהרד עובד. הוא שייף את הסכינים על אבן גדולה בתנועות טבעיות ועגולות. הגשם נפסק לחלוטין אך העצים והאדמה היו רטובים והאוויר היה נקי כמו קריסטל. הוא לימד אותנו איך לגלף עץ לידית אחיזה, איך לחתוך רצועת עור מתאימה ואיך לחבר את הלהבים החדים. שילוב החומרים והמגע ביניהם גרם לנו לתחושת עונג שלא יכולנו להיכנע לה. עבדנו בשתיקה ובניחותא, אך מתח נבנה בינינו. חשבנו למי גרטה עשתה עיניים, וידענו שכל אחד מאיתנו חושב שהוא האחד. עברו חודשים ארוכים מאז היינו עם אישה. שייפנו את הלהבים והבטנו בהם נוצצים בקרני השמש, שכמו עברו את עשרות מיליוני הקילומטרים עד אלינו בקלות רבה יותר בשל האוויר הצלול.

בערב יצאו בני המשפחה לסידורים בעיירה הקרובה ואנחנו אכלנו לבד ובשתיקה. גרטרוד השאירה לנו פשטידה ועוגה, יבשה מעט. תהינו אם לא הגיע הזמן לעזוב, להתפצל, ללכת אחד אחד לענייניו. גם כך האווירה בחווה הפכה מעט מעיקה ולא מובנת. צליל חפירה נשמע מתוך האדמה. כנראה מכרסם קטן. נכנסנו למיטות והנחנו את הסכינים מתחת למזרן.

בלילה התעוררנו בבהלה. משהו הכה בקרוואן. הדלת הייתה פתוחה לרווחה ואז נסגרה בפראות. רוח חזקה נשבה, אך האוויר היה חמים. הבטנו סביב וגילינו שאנחנו אחד. היכן היה השני? אחד מאיתנו יצא מהקרוואן בתחתונים וגופייה והביט לכאן ולשם. הלילה היה בהיר לגמרי, ירח גדול הכסיף את העננים וצליל מים זורמים תפס את תשומת הלב. לצד המקלחת שבחצר ישבה גרטרוד בחלוק רחצה והביטה בחיוך באדם המתקלח מולה. היה זה אחד מאיתנו. אחד מאיתנו חש סומק עולה בו, בעירה באיברים. קריעה, בגידה, סטייה חדה מהנתיב. היה כאן סוד ולא חלקנו בו. האחדות נשברה. התאימות.

״למה אתם לא אוכלים?״ שאלה גרטרוד למחרת בארוחת הבוקר, וכל אחד מאיתנו שתק בנפרד. החביתה הייתה קרה, המיץ היה מריר, אך לא זה היה העניין. אחד מאיתנו ישב מבולבל ואובד, והאחר בפנים חתומות עם רמז של המתקת סוד. גרטרוד, כנראה, נראתה שונה לכל אחד. נקודת המבט הייתה מפוצלת. ״לא חייבים לדבר״, אמרה, ״אבל לעבוד צריך. היום יום חג – בונים את הסאונה!״ היא קמה בהחלטיות ולבשה על פניה חיוך גדול, וחיכתה שנבוא אחריה.

אחרי כמה שניות קם כל אחד ממקומו ובלי להביט זה בזה הלכנו איתה אל המבנה הגדול, שלאחר כשבוע של עבודה כבר תפס צורה של בית, אך לא היה ברור איזה מין בית. עבדנו באופן אוטומטי על פי ההנחיות וכעת, במבט הזר והמוזר שהבוקר הזה תפס, היה ניתן לראות שלמבנה צורה בלתי קונבנציונלית בעליל: היו לו אמנם ארבע פאות אך מכל פאה יצאו מספר קורות עץ מכוסות בד וגידולי גבס שיצרו צורות כמעט אורגניות, והצלו על שיחים שנגזמו בצורה לא טבעית לחלוטין, כמו חיות בלתי מזוהות. מסגרות החלונות מכל צדדי המבנה כוסו פטריות ואצות ששיוו לכל הסטרוקטורה הזו מראה שנע בין קומי למבחיל.

כל אחד נכנס למבנה בשתיקה ועקב אחרי ההנחיות של גרטרוד. העבודה נעשתה אך חדווה לא הייתה. הקורות הושמו במקומן, המסמרים והברגים חיזקו את מה שנדרש, הריתוך רותך והגימור גומר. גרטרוד הייתה ערה למתח ובאמצע העבודה, כשהשמש סינוורה את שלושתנו מהחלון המרכזי של המבנה ולא איפשרה לאף אחד לראות את האחר, אמרה: ״אתם תאומים אם תרצו או לא, אך אם לא תתפייסו לעולם לא תצליחו להגשים את הייעוד שלכם, וגם אני כבר לא אוכל לעזור״.

ייתכן ששנינו ייחלנו להחזיר את הסדר לקדמותו, וייתכן שהיה זה רק אחד מאיתנו. העלבון עדיין צרב, הדמיון לא נתן מנוח, אך היה קשה להיות לבד. ובכל זאת, גם גאווה הייתה מעורבת. לסדנה של גוטפריד הלך רק אחד מאיתנו, כנראה שאני. השמש כבר נאחזה בקושי בשולי הענן הרחוק ביותר, עוד רגע ותיפול. כמה חרקים זמזמו אך השקט משל בחווה. הסדנה הייתה למעשה סככה לא גדולה מדי, שחולקה לשני חללים בקיר גבס. בצד האחד נתלו לייבוש עורות של פרות, שאריות שגוטפריד הביא מהקצב והיה חותך ותופר לתופים בגדלים שונים שנחו עירומים זה על גבי זה באחת הפינות וחיכו לרגע האמת. העורות היו בשלבים שונים של ייבוש. חלקם היה עוד טרי והיה אפשר להריח את החיים שאך לפני רגע נתלשו מהם באכזריות. בצדו האחר של הקיר עמד שולחן ועליו כלי תפירה וליבוד, בדים וצמר. על הרצפה, ליד רגלי השולחן, נחו שתי בובות קטנות, זהות, עם עיניים ואף אך ללא פה. עוד ניסיתי להתרגל להיות עצמי נפרד כשנחירה עמוקה הקפיצה אותי וכמעט ושמטתי את הבובות. בפינה, בחושך, על כיסא נדנדה מעץ ישב גוטפריד עם בקבוק בירה ביד. הוא ישן. התקרבתי אך אז שמעתי קול קורא לי מהחצר. הסתובבתי ויצאתי מהסדנה, והלכתי בעקבות הקול.

זרם המים הנדיב שבמקלחת היה פתוח והטיפות קפצו מהגוף שהתקלח תחתיו אל החצר, אל העצים שהסתירו כמה מאיבריו, אל הפירות, אל האדמה, ומשם הלאה בנחל זעיר אל הבורות הטריים שהיו ביתם של עצי פרי לעתיד. השמש כבר הסתלקה והותירה רק חוט דק אדמדם בקצה העולם. אור ירח כסוף זהר על קימוריה של גרטה. היא דמתה לאמה אך תנועותיה היו שונות, חדות פחות, עגולות יותר. הצצתי מבעד לעלווה, הורדתי את בגדי ונכנסתי גם אני.

בלילה התעוררנו בבהלה. שוב אזעקה. התעוררנו יחד אך יצאנו לחוד. איש מאיתנו לא רץ הפעם. כל אחד עמד מבולבל והביט לצדדים בניסיון למצוא פשר בצליל הצורם. זו לא הייתה סירנה. המבנה העלה עשן. רצנו. יחד. בפחד אין מחשבה, רק מעשה. חוזרים לטבע המוכר. הגענו מתנשפים וחרדים רק כדי לגלות שזו אש שבוערת כראוי: מדורה קטנה הלהיטה את האבנים שהוכנסו בתורן לתנור שבנינו בתוך הסאונה. בפתח עמדה גרטה, עירומה שוב, גופה זורח וכהה חליפות עם התגבהות ושכיכת הלהבות. היא החזיקה בידה קרן גדולה. גרטרוד יצאה לברך אותנו. גרהרד וגוטפריד כבר חיכו בפנים, עירומים ומזיעים גם הם. גרטרוד הנחתה אותנו לעבר החלל המרכזי. הבטנו זה בזה. איש מאיתנו לא אמר מילה. הנפרדות התישה אותי ולא התחשק לי להקשות על המעמד. זרמנו. התפשטנו ונכנסנו יחד. האש שבחוץ דעכה אך החום שפלט התנור רק הלך וגבר. טיפות הזיעה כיסו את פנינו, שדה הראייה היטשטש, הגופים שלנו ושל שאר הנוכחים נראו כעיסה אדומה, כמו לבה. שהינו בסאונה שעה ארוכה. שכחנו מאין באנו. היינו לאחד שוב.

״ישנתם טוב?״ ישנו טוב. הרגשנו כמו תינוקות שמנמנים. האוכל בשולחן ארוחת הבוקר חזר לקדמותו ולמעלה מכך. ארבעה סוגי לחמים, סלט מיונז, נקניקים, אגסים ואבטיח, מיץ תפוזים ועוגת גבינה. היום היה בהיר לגמרי וגון הכחול של השמים נסך בכל שלווה. פרפר לבן נחת על השולחן וריחף הלאה. ריח מתוק עמד באוויר. לפני שנסיים את העבודה על המבנה, גרטרוד ביקשה שנחפור עוד בור אחד. היינו כבר מיומנים ושמחנו לחזור לעבודה יחד, כמו בהתחלה. גרטרוד חייכה אלינו את חיוכה הגדול שאותו זכינו להכיר ביומנו הראשון בחווה. היא הובילה אותנו אל מרכז החווה שם עמדו גרהרד, גרטה וגוטפריד עם אתי חפירה. העבודה כבר החלה. תפסנו אתים גם אנחנו והתחלנו לחפור. מכה חזקה פנימה, דחיפה עם הרגל, שליפה והתזה, וחוזר חלילה. גרטרוד סבבה סביבנו עם קטורת ונוצה. הבור נעשה עמוק, עמוק יותר מכל בור שחפרנו עד כה. גרטרוד עודדה אותנו להמשיך, וכך עשינו דקות ארוכות, מרחיבים ומעמיקים את הבור. עץ גדול עתיד לצמוח כאן, במרכז החווה, בזכותנו. אט אט קירות הבור התגבהו. עמדנו במרכז הבור והוצאנו אדמה דחוסה ואדומה החוצה, עוד ועוד. היינו לאחד, הרגשנו את זה, תנועותינו מסונכרנות. היה בזה משהו אקסטטי. נזכרנו בלילה ההוא, של האזעקה. ברגליים היחפות, בתחתונים. נזכרנו בלילות ללא שינה וימים ללא אוכל. ידענו שהגיע הרגע. כשגרהרד, גרטה, גוטפריד וגרטרוד הניפו את אתיהם היינו מוכנים.