לא, מה פתאום, לא התחרטתי, פשוט לרגע כל הזיכרונות התנפלו עלי יחד ולא ידעתי מאיפה להתחיל. וגם עלה בדעתי שאולי רוב הדרמה בעצם מחוץ ל… כלומר שאת עלולה–

בסדר, בסדר. זוכרת את הרֶזידנסי, איך אומרים, שהות אמן, שהיתה לי במקום ההוא ליד מונפלייה? מה לא, זה בַּקורות חיים שלי, אולי ראית ושכחת. זאת היתה השהות הראשונה שלי, לפני איזה שבע שנים, בערך שנה לפני שהיכרתי אותך. באחוזה של מדאם בּוֹמייֶה, גברת מאוד עשירה ומאוד אוהבת אמנות, את בטוח מכירה את השם. רוצה אבל לדעת כמה עשירה ואוהבת אמנות? תִּקלטי: כשהיתה עוברת בין שלושת הבתים שלה בצרפת – היו לה עוד כמה באירופה ואחד עם חוף פרטי בקליפורניה וחווה בקונטיקט – אחד הנהגים היה נוסע לפניה עם מדונה קטנה של רפאל כדי שיספיקו לתלות אותה והיא תחכה לה שם. שלא תיכנס חלילה לבית והמדונה החמודה שלה לא–

לא מותק, לא האסכולה של רפאל, לא שולייה של רפאל – רפאלו פאקינג סנציו דה אורבינו. זה כמה היא היתה עשירה. על שאר האוסף שלה אני לא מדברת איתך בכלל. איזה מין בנאדם היא היתה, את זה אני יודעת רק משמועות וכמה כתבות שקראתי עליה ורכילויות מהסוג הרגיל על אנשים עשירים בסדר גודל בלתי-רגיל – איך פעם היא היכתה טבחית או משרתת על הראש עם ברוקולי או עם באגט או עם עוף קפוא, דברים כאלה – וזהו, כי היא מתה בדיוק שבועיים לפני שהתחילה השהות שלנו, בגיל תשעים ותשע. התוכנית נמשכה כרגיל, היא נמשכת עד היום, 'סנטר מארי-אפולין בּוֹמייֶה', לפי ההנחיות בצוואה. מכל הבתים שלה, היא מתה שם באחוזה, מארי-אפולין, ובימים שהיא שכבה על ערש דווי כמו שאומרים, באו כל מיני אמנים מיתולוגיים להיפרד ממנה. הוקני, אברמוביץ', כאלה, הסתובבו שם. מישהי מהקבוצה שלפנינו יושבת יום אחד בסטודיו ועובדת, פתאום נכנס דמיאן הירסט, נעצר וקולט שהגיע למקום הלא-נכון, אומר: I’m frightfully sorry, מסתובב ויוצא. ואנחנו היינו הקבוצה הראשונה בלעדיה. קצת כמו יתומים. לא שהיא היתה נפגשת עם האמנים האורחים גם כשהיא היתה באחוזה, היה לה אגף נפרד משלה מחוץ לתחום, אבל סיפרו לנו שאם שלחת לה מכתב היא כמעט תמיד ענתה. נכון, מכתב, לא מייל, על נייר מכתבים מפואר. לא היה וויי פיי בסנטר בומייה, אינטרנט היה בעיניה משהו “sinistre”, שטני. בשביל אינטרנט היה צריך לרכוב על אופניים כמעט חצי שעה לבית קפה בעיירה הכי קרובה. ז'וליין, מנהל הבית, לקח אותנו יום אחד לסיור באגף שלה. הרגשה מוזרה, כאילו את חודרת לפרטיות של מישהי כשהיא כבר לא יכולה להתגונן, גומלת לה רעה תחת טובה, אבל הסקרנות היתה חזקה יותר. מה שהימם אותי היה הפער בין הצניעות, כמעט סגפנות, של העיצוב – אפילו שכל ארונית "צנועה וסגפנית" שם בטח עלתה יותר מהמכונית שלך – ובין האמנות על הקירות. המדונה היתה בחדר השינה וחטפתי פיק ברכיים כשראיתי אותה. האור הזה. חוויה חוץ-גופית, נשבעת לך. אבל לא על זה הסיפור, הלוואי שהיה על זה.

היינו שמונה, ואני חלקתי סטודיו עם זוֹרַן בּאבּיץ'. כן, הוא ולא אחר. לא יודעת, לא יודעת למה אף פעם לא סיפרתי לך. אולי כי אז הייתי צריכה לספר גם את כל השאר ונשבעתי לשמור בסוד. עכשיו זה כבר פחות משנֶה. מה? כמו בתמונות. איש גדול, שיער שחור ארוך, זקָן, עיניים בוערות. נגיד כמו גרסה צעירה של דמיס רוסוס, זוכרת את הזמר ההוא? עם הרבה קעקועים וטבעות כסף על האצבעות. הוא עוד לא היה אז מפורסם כמו בהמשך, הזינוק הגדול שלו קרה ממש אחרי השהות אצל מדאם בומייה, אבל הוא היה הכי מבוסס וידוע בקבוצה שלנו, היחיד עם סוכן וגלריה וכמה תערוכות ברזומה, ואני הכי צעירה ואלמונית ומתחילה. השיבוץ לסטודיו היה די מקרי אני מניחה, אבל בסך הכול היינו מתאימים: הוא היה צריך הרבה מקום לקנווסים הגדולים שלו – תמיד הוא עבד לפחות על שלושה במקביל – ואני, הספיק לי שולחן בפינה בשביל האקוורלים שלי. הוא אהב לעבוד עם מוזיקה קלאסית, בעיקר בטהובן ובראהמס, אבל לא היתה לו בעיה עם האינדי שלי והשמענו מוזיקה בתורנות. גם מעבר לזה הסתדרנו טוב יחד. תתפלאי. אני יודעת ששמעת עליו דברים אחרים אבל הוא היה טיפוס די נחמד ורגוע בשביל מישהו עם מראה מפחיד כמו שלו, והוא לא התנשא עלינו, שהיינו טירונים בהשוואה אליו. מתישהו לקראת סוף השבוע הראשון הוא אמר לי: "שלא יהיה לך ספק, chérie, האמנית הגדולה בסטודיו הזה היא את." זה כמובן נשמע לי כמו בדיחה, משהו בין לעג לנדיבות מוגזמת. איפה הייתי אני ואיפה הוא. בפנטזיות הכי פרועות לא יכולתי לדמיין את כל מה שיש לי היום – אותך, את התערוכות בגרמניה, הגלריה של איבון בניו יורק. כמו שאמרתי, זה היה שנה לפני שגילית אותי. לא העזתי לחלום על הגלריה שלך, הייתי אומרת תודה על הרבה פחות. כלב לא ידע מי אני. אבל הוא היה רציני לגמרי, הוא אף פעם לא אמר דברים נחמדים סתם. היה לו רק קטע אחד משונה: את יודעת איך אחת לכמה שעות אני צריכה לתדלק עם שוקולד כדי להמשיך לעבוד. אז הוא לא היה יכול לסבול את זה. ריח של שוקולד עשה לו בחילה. הייתי צריכה לצאת החוצה עם השוקולדות שלי, כמו להפסקות סיגריה. לא פעם כשחזרתי מצאתי אותו עומד ומביט בציורים שלי בפרצוף מהורהר כזה–

לא.

לא, נו.

מה זאת אומרת? את מדברת כאילו זאת ברירת מחדל אבל בשבילי זה בכלל לא היה מובן מ– מה למה? קודם כול פשוט לא התאמְנו, פיזית. הייתי כמו ילדה קטנה על ידו. והאמת, לא נמשכתי אליו. אני יודעת שהשילוב הזה של לוּק איש המערות עם נפש סוערת של אמן יושב גבוה על מדד הסקסיוּת אבל כמו שאת יודעת הטיפוס שלי הוא הרוחני המעודן השַברי– אוקיי, הכאילו-רוחני. בכל מקרה, לא הדרקולה הזה מסרייבו. היתה לו אנגלית מעולה וצרפתית הרבה יותר טובה משלי, אבל הכול במבטא הקרואטי הכבד שלו שגם לא עשה לי את זה. ותשמעי, אני די בטוחה שגם אני לא הייתי החלום הרטוב שלו. הנחתי שהוא בקטע של נשים גבוהות וכהות ומלאות כאלה, את יודעת. היתה איתנו פסלת ספרדייה שענתה על התיאור אבל נראה שהיא לא סבלה אותו, או אולי דווקא היה משהו ביניהם, מה אני יודעת – אני ציירתי בטראנס כל היום ובלילה התעלפתי על המיטה וחוץ מזה לא ראיתי שום דבר בעיניים. אולי הוא היה עושה אתי סקס רחמים, אבל ברור שלא הייתי בעניין. אני בכלל הגעתי לצרפת עם לב שבור – סליחה, לא מדויק: בשביל לב שבור צריך שמשהו ייגמר אבל כלום לא התחיל, רציתי איזה מישהו (מעודן ורגיש וכולי) והוא לא רצה אותי, בקושי היה מודע לקיומי. הדימוי העצמי שלי היה מרוסק ולא רציתי לנסות כלום, לא עם זורַן בּאבּיץ' ולא עם אף אחד, רק לצייר לצייר לצייר. גם הוא היה מאוד ממוקד, היתה מתוכננת לו תערוכה חשובה בפריז – זוכרת? הפריצה הגדולה – והוא פשוט היה חייב לגמור להכין אותה בחודש ההוא. ואני חושבת שלשנינו היה ברור שהיינו הרבה פחות מרוכזים ויעילים יחד יומיום באותו סטודיו אם היינו מזדיי–

מה? …אוקיי. נכון. שוב צודקת. זה יותר מדי נימוקים למה לא לשכב עם מישהו. האמת היא שלפני ואחרי הכול הרגשתי שיש בו משהו… sinistre, כן. כאילו, אפילו שאלַי הוא תמיד היה מקסים, אפילו לפני שידעתי, איכשהו ניחשתי.

החודש הזה באחוזה היה לא-מציאותי, חיצוני למציאות. זאת לא התרפקות בדיעבד, כבר אז ידעתי שכאילו גזרתי אותי מהחיים שלי והדבקתי באיזו אגדה. זה היה חודש מרס ומיום ליום נהיה פחות חורף ויותר אביב. בימים הראשונים הדלקנו חימום בסטודיו וסגרנו חלונות כי היתה רוח קפואה ולקראת הסוף היינו צריכים לסגור אותם כדי שלא ייכנסו דבורים. זוכרת את העבודות של זורַן עם דבורים תקועות בתוך הצבע? אלה כמה שכן נכנסו. הכול פרח בהתפרצות מטורפת, פרחים שלא ראיתי בחיים וציפורים שלא שמעתי אף פעם, האור הרך הזה שאין לנו פה בשום עונה ואינסוף סוגים של ירוק. חוץ מגנים ופארק ויער עם מסלולי הליכה היה לאחוזה גם נחל משלה שעבר לא רחוק מהסטודיו שלנו. פעם אחרי הליכה של כמעט שעתיים הגעתי לגבול והיה שם שער עם שלט אדום: Passage interdit! – אין כניסה. השלט פנה החוצה כמובן וחשבתי שפעם אחת בחיים אני זוכה לראות אותו מאחור.

בצהריים ז'וליין היה מביא לנו את הארוחה בסלי פיקניק ובימים בלי גשם היינו יושבים לאכול על שולחן ברזל ליד הנחל. בהתחלה היה קור אימים, לא יכולנו לשהות בחוץ בלי להתעטף במעילים וצעיפים וכובעים, אבל היינו מוכרחים לצאת קצת, להחליף את הטרפנטין בריח המדהים של היער. לפעמים הריח הזה חוזר אלי בחלומות, בהקיץ אני לא מצליחה לשחזר אותו. זורן תמיד פחד עלי, שיהיה לי קר, שארטב, שאצטנן. תרגמתי לו: "אני לא עשויה מסוכר."

"Mais si!", הוא אמר, "ברור שאת עשויה מסוכר."

אבל אחר כך משבוע לשבוע ומיום ליום הורדנו שכבות. הרגשתי על בשרי את האביב מתגבר וזה סחרר אותי, הרי לנו אין באמת עונה כזאת. בעצם אין לנו עונות בכלל, רק קיץ חזק יותר או מתון יותר.

בהתחלה כל היופי והטבע והפריחה שיתקו אותי דווקא, חוסר הטעם שבמאמץ ללכוד ולשחזר אותם. זה היה יותר מדי. הרגשתי שצריך – שאפשר רק – פשוט להודות על קיומו של היופי ועל הזכות להרגיש אותו לרגע, ולהניח לו. אחרי כמה ימים ה-איך לקרוא לזה, הייראה הזאת נרגעה קצת ודברים התחילו לקרות בעבודה שלי כמעט בלי מאמץ ובלי להתכוון. אני לא מדברת על זה שנכנסו צבעים חדשים. קודם למשל היה לי קושי עצום לסיים ציור אחד ולהתחיל חדש, עבדתי כמו ברצף של משברים. ועכשיו כל ציור ממש הוליד את הבא, בפעם הראשונה ציירתי בשטף. בתשוקה. בלי הסבל ההוא המשתק. גם בגללו, בשביל לא לאכזב אותו. כל בוקר קפצתי מהמיטה, התקלחתי במים קרים – לא מבחירה, פשוט לקח להם יותר מדי זמן להתחמם ולא היתה לי סבלנות  – שתיתי קפה בעמידה ורצתי לסטודיו, להסתער על המכחולים. ובכל בוקר זורן כבר היה שם לפניי, זורק לי חיוך ו-chérie Bonjour ma petite וחוזר לעבוד על השחור-אדום-אפור שלו בצבע שמן סמיך כל כך עד שכל הציורים שלו היו בעצם תבליטים.

לא, דיברנו אנגלית, אבל היו לו בשבילי כל מיני כינויי חיבה בצרפתית­–

סליחה, סליחה שאני בוכה, כואב לי לדבר עליו. להגיד שהיה אדם לא-פשוט יהיה כמובן אנדרסטייטמנט. חוץ מהדבר הנורא שרק אני ידעתי הרי התפרסמו עליו בזמן האחרון כל הכתבות האלה על שתייה והתפרצויות אלימות והתנהגות לא-שפויה, שהוא לא הכחיש וכנראה היו אמת. אבל אלי הוא היה תמיד עדין ומתוק, ובעיקר – הוא הראשון שנתן לי להרגיש כמו אמנית ממש, עוד לפני שאת גילית אותי. הרגעים האלה שהייתי חוזרת לסטודיו מהפסקות השוקולד ותופסת אותו עומד ומסתכל על הציורים החדשים שלי ואז מרים אלי מבט מלא כבוד וסקרנות, כאילו אני איזה פלא שצריך לפענח. כאילו יש לו מה ללמוד ממני. זה משהו שמחזק אותי עד היום. ועם כל מה שאני יודעת עליו אני עדיין חושבת שצריך להיות אדם טוב ונדיב בצורה נדירה כדי להעניק למישהו מתנה כזאת.

בלילה האחרון מישהו מהקבוצה שהכיר מישהו ממונפלייה הציע שניסע לעיר למסיבת האביב. איזו חגיגה מסורתית עם שורשים פגאניים שנערכה כל שנה במיקום סודי, שורפים את החורף ומקבלים את פניה של אלת האביב. אני בדרך כלל לא הצטרפתי ליציאות במונפלייה, בניגוד לזורַן שהיה מסוגל לשתות כל הלילה ועדיין להתייצב בסטודיו על הבוקר ולעבוד כמו מניאק. בכלל שמתי לב שהוא לא ישן הרבה. לפעמים היה לי ברור לפי כל מיני סימנים שהוא נכנס לסטודיו בלילה והמשיך לעבוד. ולפעמים הרמתי את העיניים מהשולחן שלי והסתכלתי עליו עובד בלי ששם לב, וזה היה כמו לצפות ב… לא, לא אקסטזה – גירוש שדים.

בכל מקרה, זה היה הלילה אחרון, הייתי מאושרת מהעבודה שעשיתי במשך כל החודש והרגשתי שהרווחתי את הבילוי הזה. היינו אמורים לנסוע ארבעה או חמישה מהקבוצה. בסוף כולם נשרו מכל מיני סיבות ונשארנו רק שנינו. המיקום היה דרמטי: כנסייה נטושה והשטחים סביבה, כולל בית קברות קטן. בפנים היתה רק תאורה של נרות ובחוץ לפידים ומיצגי אש, ופסלי עץ וקרטון שעמדו להישרף לפני שיעלה השחר והמון רקדנים ושחקנים בתחפושות זוהרות ואיפור גוף.

זורן השתלב איכשהו עם החזות התיאטרלית שלו והמעיל הארוך שנראה כמו גלימה. אני, עם המראה הנורמלי שלי, הייתי חריגה. בחיים לא חוויתי משהו כמו המסיבה ההיא, כמו ההתפוצצות של האביב, אבל זכיתי להיות רק בהתחלה, לפני שהעניינים התחממו תרתי משמע: זה היה הקור הכי קיצוני שהרגשתי בחיים. כן, זה די אירוני. ברוח החגיגה והימים החמימים האחרונים באתי בשמלה וז'קט קל, ומהר מאוד הבנתי שעשיתי טעות קשה. היה לילה קר באופן מחריד, התקפת חורף אחרונה, ובין כל הלפידים והמדורות והרקדנים החצי-ערומים אני קפאתי. קור שתופס אותך בגב, בגרון, בעצמות, בבהונות, בשיניים, כל הגוף כאב לי מרוב קור. זורן הוריד את האדרת השחורה שלו ועטף אותי אבל זה לא עזר, הקור נכנס דרכה כאילו לא לבשתי שום דבר. לא יכולתי להפסיק לרעוד, וכבר לא רציתי מסיבה ולא כלום, רק לחזור לאחוזה, לעשות מקלחת חמה ולהיכנס מתחת לשמיכה. אמרתי לזורן שאני הולכת, שיישאר, אבל הוא לא הסכים בשום אופן, אמר שממילא כבר נגמרה לו הסבלנות לילדים הבורגנים האלה שמשחקים בלהיות פגאנים. כנראה אמר את זה בשבילי, כנראה היה שמח להישאר, אבל הייתי קפואה מכדי להתווכח.

הלכנו משם ועלינו על האוטובוס. רק כשירדנו בתחנה שלנו נזכרנו בבהלה – אני לפחות נבהלתי – ששכחנו לבקש מז'וליין להשאיר לנו את הדלת האחורית פתוחה. לשער האחוזה היה לנו קוד, אבל את מבנה המגורים היו נועלים בלילה. את הדרך הלא-קצרה מהשער אל המבנה עשינו בריצה. האדים שנשפנו קפאו מיד באוויר והפנטזיה על מקלחת חמה ומיטה הלכה והתרחקה ממני. בכל זאת קיוויתי שאיכשהו נודע לז'וליין שנסענו ושהשאיר לנו את הדלת פתוחה. הדלת היתה נעולה. גם הסטודיו שלנו היה נעול, כבר החזרנו את המפתחות, והחלונות היו סגורים כזכור נגד הדבורים. חדרי השינה פנו לחצר פנימית, לא היתה אפשרות שמישהו יראה או ישמע אותנו. בקיצור, האחוזה הפכה למבצר, כמו להזכיר לנו בלילה האחרון שהיינו רק פולשים לרגע ושכל זה כולל האביב היה אשליה, ותכף נחזור לדירות העלובות שלנו.

התיישבנו על המדרגה שלפני הדלת האחורית. נהיה קר יותר מרגע לרגע והשיניים שלי נקשו בלי שליטה. לא ידעתי איך אשרוד את הלילה הזה. לזורן לא נשאר מה לתת לי, כבר הייתי מכורבלת במעיל שלו. הוא ניסה להסיח את דעתי.

"בואי נשחק במשהו," הוא אמר, "במשחק הווידויים."

"מה זה," לחשתי.

"כל אחד מספר לשני על הדבר הכי נורא ובלתי-נסלח שהוא עשה אי-פעם. וחייבים להישבע לא לספר לאף אחד אחר."

הוא התעקש שנלחץ יד ונישבע. גם את צריכה להישבע לי, הסיפור הזה נשאר בין שתינו, כן?

הוא הציע שאני אתחיל, והיה לי כמובן סיפור מוכן בשלוף, נכון, בדיוק זה. כבר סיפרתי את הסיפור הזה כמה פעמים אבל אף פעם לא בשפתיים קפואות. הוא קצת התקשה להבין למה נערה בת שבע-עשרה תנסה להתאבד, היו לו נעורים פרועים ושמחים כאלה, הוא לא הצליח לתפוס את הרצון למות. הייתי צריכה לתרגם לו את התחושה הזאת שאין לך ולא יהיה לך כלום, שום דבר להיאחז בו, ואיך הבדידות בגיל הזה בולעת הכול, גם את החיים שלך עכשיו וגם כל חיים שאת מסוגלת לדמיין. הוא שאל אם ידיעת הכישרון לא חיזקה אותי והסברתי לו שבכלל לא קלטתי את זה ככישרון, אלא כמקום להסתתר בו, עד שזה לא הספיק. והחלק הבלתי-נסלח, כדי לענות על כללי המשחק, שאחותי היא שמצאה אותי, ומה שזה עשה לה, השריטה העמוקה מאז ועד היום.

…לא, לא. אין בזה שום נחמה. גם אם היא היתה עוד קודם במצב נפשי עדין, זה סתם תירוץ. זה היה יכול להיות לה משבר נעורים חולף והיא יכלה להיות היום בריאה ויציבה, לא הדבר המיוסר והרעוע שהיא הפכה להיות וכנראה תישאר לתמיד. ילדה בת ארבע-עשרה שחוזרת הביתה ומוצאת את אחותה הגדולה זרוקה כמו מתה, מרוחה בקיא, ואחר כך תרגיש אשמה כל החיים על שחטפה הלם וקפאה ולא הצליחה להזעיק עזרה… הלוואי שהייתי חוסכת את זה ממנה. הלוואי שהייתי חושבת רגע גם עליה לפני שעשיתי את זה. זורן לא אמר כלום, רק לחץ לי שוב את היד. ואחר כך הוא התחיל לדבר:

"בשנה הראשונה שלי בפריז הייתי תפרן גמור, כמו הרבה אמנים אלמונים אחרים, אבל אני הצלחתי להביא את עצמי לחוסר-כול מוחלט. בהתחלה עבדתי בכל מיני עבודות עלובות אבל הן השפילו אותי וסחטו לי את כל הכוחות עד שלא הצלחתי לצייר כמעט אז נפטרתי מהן, לרוב בפיצוץ גדול עם הבוס. חבר נתן לי לישון על מזרן בפינה של הדירה הקטנה שלו, וכשהחברה שלו שגרה מחוץ לעיר באה אליו הייתי צריך להסתלק ואז הייתי עובר בין ברים, כשעוד היה לי כסף, ואחר כך כשכבר לא היה לי הייתי מסתובב ברחובות כל הלילה וכשנהיה קר מדי ירדתי לְתחנות של המטרו. אבל לפחות רוב הזמן לא הייתי הומלס, ואפילו היה מחסן בבניין שיכולתי לצייר בו, היה לי מלאי של קנווסים שהספיק לאיזו תקופה וחברים נתנו לי צבעים.

"מה שכן, לא היה לי כסף לאוכל, פשוט לא היה לי כלום. אבל זאת לא היתה תקופה רעה. ציירתי במשך שעות, וכשנהייתי רעב – וכשאני אומר רעב אני מתכוון שכבר ראיתי שחור מול העיניים – הייתי יוצא לרחוב ומוצא לי אוכל: על ספסלים, מאחורי מסעדות, ובעיקר בפחי אשפה. את לא מתארת לך איזה כמויות של אוכל אנשים זורקים. אי-אפשר לרעוב בעיר גדולה, כל מה שצריך זה להתגבר על הבושה. לי היתה גאווה, אבל פיתחתי טכניקה, כמו צייד, למדתי לראות מרחוק אם יש משהו שווה באיזה פח ואז כמעט לא הייתי צריך להתעכב לידו, נראיתי כמו מישהו שזורק משהו, לא מוציא. כל מצב חריג, אחרי שאתה מתרגל אליו, מתחיל להיראות לך נורמלי, ומה שהיה נורמלי קודם הופך לאבסורד. הפסקתי להבין למה בני אדם מבזבזים כסף על אוכל כשיש כל כך הרבה ממנו זמין בחינם. למעשה כשניזונתי משאריות אכלתי דברים הרבה יותר יקרים וברמה גבוהה ממה שיכולתי להרשות לעצמי כשעוד חייתי בשיטה המוזרה ההיא, של קניית אוכל בכסף. רק לאלכוהול הייתי צריך לדאוג שיזמינו אותי – מסתבר שאנשים לא זורקים וודקה או קברנה-סוביניון, אני יכול להעיד ממקור ראשון. שותים עד הטיפה האחרונה, החזירים," צחק. "ככה זה נמשך חודשים. בחורף האוכל נשמר מצוין בחוץ, בקיץ הייתי צריך לתזמן את טיולי הגורמה שלי לשעה שאחרי הארוחות.

"ואז המצב שלי השתפר כמעט בבת אחת. אישרו לי סופסוף ויזת אמן, התקבלתי לגלריה, השתתפתי בכמה תערוכות קבוצתיות, התחלתי למכור. פתאום היה לי כסף, יכולתי לשכור חדר בְּדירה ויכולתי כמובן לחזור לקנות אוכל. אבל איבדתי את ההרגל, כבר לא נראה לי הגיוני העניין הזה של לטרוח ללכת לחנות או לסופרמרקט, לעמוד בתור ולשלם כשאין קל מלהשיג אוכל ברחוב. אפילו הרגשתי שאני מתקן קצת את העולם, מאזן את הבזבוז, דופק את הקפיטליזם. וזאת היתה בעיה, כי התחלתי להיות ידוע. אם מישהו שקרא ראיון אתי או כתבה עלי או עשה אתי סמול טוק באיזו פתיחה היה רואה אותי מוציא שאריות של בגט עם קממבר מאיזה פח זה לא היה מאוד תורם לקריירה שלי. לקח כמה זמן עד שהצלחתי להיגמל מזה.

"אבל מה שאני רוצה לספר לך קרה קודם, כשעדיין הייתי תפרן. יום אחד נסחפתי בציור ולא הצלחתי להפסיק כדי לצאת לאכול. את מכירה את זה שאת מצליחה לפרוץ מחסום שתקע אותך הרבה זמן ואת דוהרת ולא יכולה לעצור. כשסופסוף יצאתי כבר הייתי מקופל מרוב רעב. הלכתי והלכתי ברחובות וכלום, rien de rien, כאילו כל הפחים בבת אחת החליטו להפסיק לפנק אותי. עד שראיתי שקית צבעונית מבריקה מציצה מאיזה פח. כבר היכרתי את כלֵי ההגשה, ידעתי שמדובר בגלידה, אחת מהיקרות. דווקא הייתי מעדיף משהו יותר מזין, אבל בשלב ההוא הייתי מוכן לאכול כל דבר. נעצרתי ליד הפח והצצתי לתוך השקית, וראיתי שמישהו זרק גביע ענקי וכמעט מלא בגלידה שוקולד, עם שברי שוקולד ועוגיות. שלפתי את השקית והרמתי את המבט, וקפאתי: מולי עמדה אישה צעירה, לבושה בסגנון עשיר ומאופק כזה – חצאית צרה, קרדיגן, תכלת ובז', פנינים – והסתכלה עלי במבט המום. לא היה טעם להעמיד פנים, היא ראתה בדיוק מה עשיתי, וראתה שאני לא איזה קלושאר. מי יודע, אולי היא זרקה את הגלידה דקה קודם. אולי היא ידעה מי אני. זה היה רגע איום. כאילו שכחתי לנעול את הדלת ומישהו נכנס לי ברגע הכי פרטי. תקעתי לה חיוך והסתובבתי והלכתי משם עם השקית. אחרי כמה צעדים הוצאתי את הגביע ואז ראיתי שבתוך הגלידה מפרפרת צרעה, אולי דבורה גדולה. גם זה לא עצר אותי. מעכתי אותה והעפתי אותה לרצפה, והתחלתי לטרוף את הגלידה. וברגע שהתחלתי להסתחרר מכל הסוכר הזה אחרי שעות של צום, הרגשתי פתאום דקירה חריפה, נוראית, בפנים הלחי. הכנסתי שתי אצבעות והצלחתי לשלוף את זה – התברר שהעוקץ של הצרעה או הדבורה נשאר בתוך הגלידה, לא מצאתי הסבר אחר. הנקמה הקטנה שלה. הלחי התנפחה וכאבה לי יומיים, לכל מי שראה אותי הייתי צריך להמציא סיפור על טיפול שיניים."

אף פעם לא שמעתי אותו מדבר כל כך הרבה. חיכיתי שימשיך, אבל הוא השתתק.

"זורן," אמרתי, "אני לא בטוחה שאני מבינה… זאת בטח היתה חוויה מאוד לא נעימה אבל מה הקטע הנורא פה? היית רעב."

הוא חייך. "את, ma petite chérie, גם אם היית גוועת ומוצאת ברחוב פיצה טבעונית אורגנית בקופסה סגורה עם סרט מתנה ופתק 'אכלי אותי' לא היית נוגעת בה, n’est-ce pas?. אבל מה שאני מנסה להגיד לך זה שבנאדם צריך לשמור על עצמו, על הכבוד שלו. על הדימוי שלו בעיני עצמו. שאם אתה יורד מתחת לשפל מסוים, אתה כבר עלול לאבד הכול."

שמתי לב שהוא מדבר כאילו אלי, אבל בעצם לעצמו. התעקשתי: "זורן, אתה לא יזמת את המשחק הזה כדי לספר לי שהרגת צרעה."

אבל הוא לא אמר כלום. הרגשתי עייפות אינסופית. השעה המאוחרת, המאבק בקור, המאמץ לעקוב אחריו, רוקנו אותי. הראש שלי צנח על הכתף שלו והתחלתי להתנמנם. ופתאום מתוך כמעט-שינה שמעתי אותו מתחיל לדבר בשקט ואני לא יודעת למה, נבהלתי נורא. משהו בי ידע כבר, התנגד לשמוע את מה שיבוא עכשיו.

"לפני שנתיים הייתי בוונציה, פעם ראשונה," הוא אמר. "לא בביאנלה, bien sûr, היתה לי תערוכה באחת הגלריות בעיר עם עוד שני אמנים, מתורכיה ומסלובניה. עשינו תורנויות בגלריה ובשאר הזמן הסתובבנו. היית פעם בוונציה? טוב, את עוד תגיעי לשם. מקום משוגע, לא מתקבל על הדעת. אחרי שאיכשהו עיכלתי את התעלות ואת הגשרים ואת הוָפּוֹרֶטוֹ עם התחנות המתנדנדות ואת הגאות שכל הזמן מאיימת להציף, ואת זה שכל רחוב מסתיים במים או גובל במים, מה שהכי הדהים אותי היה כמות הכנסיות. אני לא חושב שראיתי ריכוז כזה בשום מקום אחר. כמעט לכל סמטה או כיכר קטנה יש כנסייה משלה, אם לא שתיים, ושם לא הופכים אותן למועדונים.

"בערב האחרון שלי בעיר ישבתי עם בקבוק בירה על המדרגות לפני אחת הכנסיות, אין לי מושג איזו. הרגשתי נפלא. התערוכה היתה הצלחה, יצאו כמה ביקורות מעולות. מסביב היתה שקיעה איטית והמים בכל התעלות נהיו ורודים וסגולים וסירות עץ ישנות התנדנדו בהם. לא רחוק ממני ישבו בשורה כמה ילדים בלונדינים קטנים עם משולשי פיצה ונגסו כולם ביחד, כמו בפרסומת, ואני אהבתי אותם ואת התיירים הסינים והרוסים והאמריקאים ואת כל העולם. כולנו היינו אחים ליופי, התמלאתי שמחה והשראה, הרגשתי שאופטימיות היא האפשרות היחידה.

"בכיכר הקטנה שמול הכנסייה עמדה איזו מאמה עם מיקרופון ושרה את הרפרטואר הרגיל של הכיכרות: 'בֶּסאמה מוּצ'ו', 'בֶּלה צ'או', 'קיסַאס'. בשמלה פשוטה וקצת מרושלת, היא נראתה כאילו השאירה משהו על האש באיזה מטבח ותכף תחזור אליו. היא שרה בקול עבה, בלי שום כישרון או ייחוד גם אם בלי לזייף ממש. אבל היא היתה צריכה להתפרנס, ראו עליה, והיא השתייכה באופן מושלם לכיכר ולרגע, היא היתה חלק מכל ההרמוניה הזאת, ואהבתי גם אותה, שמחתי על כל מטבע ששמו לה בקופסה. היא גמרה להרוג עוד שיר ואחרי שהשתתקו מחיאות הכפיים מישהו המשיך למחוא ולצעוק "בראבו! בראביסימו!". ואז הוא ניגש אליה בצעדים מתנדנדים, טיפוס רזה עם כרס בולטת קטנה, ידיים ארוכות ושיער ארוך שמנוני. ראו מקילומטרים שהוא שיכור, שפוך לגמרי. היא התחילה שיר חדש והוא רקד סביבה בתנועות גדולות, בהתלהבות מוגזמת, שיהיה ברור לכולם שהוא צוחק עליה. היא חייכה במצוקה וניסתה להתעלם והמשיכה לשיר, העיניים שלה התרוצצו. הוא נעמד מאחוריה וחיקה אותה עם מיקרופון דמיוני ביד. הרגשתי לחץ בחזה. הסתכלתי מסביב, קיוויתי שמישהו יפסיק את זה, אבל אף אחד לא זז. קמתי והתקרבתי אליהם. הוא לא ראה אותי, היה עסוק בהצגה המטומטמת שלו. הסתובב אלי בהלם כשדחפתי אותו, וכשקלט שזה מכוּון נדחף אלי בחזרה בפרצוף מאיים, בטיפשות של שיכורים – הייתי גדול ממנו פי שתיים, יכולתי להעיף אותו באצבע. אבל לא התכוונתי להסתפק באצבע. שנאתי אותו, את הרשעות הסתמית שלו, הוא קילקל את הכול. דחפתי אותו שוב, בכוח הפעם, והוא נפל על התחת. אנשים מסביב צחקו ושרקו ומחאו כפיים. הוא נעמד על ארבע, קם וקילל, והסתלק. בכל הזמן הזה האישה לא הפסיקה לשיר, וכשפניתי אליה ראיתי שהיא מסתכלת עלי בשינאה. הוא שיבש לה את ההופעה, אני הרסתי אותה לגמרי. שמתי לה עשרה אירו בקופסה והלכתי משם.

"אחרי שעברתי שני גשרים שמעתי מאחוריי פתאום 'Pezzo di merda', חתיכת חרא. הסתובבתי והוא היה שם. הופתעתי, כי הסתלקתי מהכיכר לכיוון הפוך מזה שלו. אבל האידיוט עקב אחריי, ועכשיו התנפל עלי באגרופים. בלי לחשוב העפתי לו מכה בראש ביד שעדיין החזיקה בקבוק בירה. היינו בסמטה קטנה מאוד, חשוכה וריקה, על שפת התעלה. הוא התנדנד אחורה ופתאום נפל לתוכה. הוא חבט בידיים כמה פעמים, בלע מים, והתחיל לשקוע. הייתי המום מהמהירות של כל זה, הכול קרה בדקה אחת, מכה אחת. לפני שהספקתי לחשוב או לזוז, הוא נעלם מתחת למים."

הגרון כאב לי. רציתי להגיד לו שזאת היתה תאונה, אבל הפה הקפוא לא ציית לי. שתקנו כמה רגעים, הוא בטח חיכה שאני אגיד משהו. ואז הוא אמר: "לא, זה לא נכון. לא הייתי המום בכלל. ידעתי שהוא ייפול למים. אני דחפתי אותו לשם. והוא לא טבע תוך רגע, הוא פירפר שם כמה דקות וצרח וצרח… ואני עמדתי והסתכלתי. פחדתי שמישהו יעבור בסמטה. עמדתי והסתכלתי עד שהוא שקע."

ישבתי משותקת. לא העזתי להסתכל עליו.

זורן אמר בלחש: "לפעמים הוא בא אלי בחלומות, מפלצתי, רקוב, נפוח ממים, זוחל אלי מתוך התעלה ו–"

ואז אני עשיתי משהו איום. כיסיתי את האוזניים בידיים.

מה לא ברור? הוא רצה לחלוק אתי את הסיוט שלו, זה שהוא לא סיפר עליו לאף אחד, שהוא סחב לבד כבר שנתיים, ואני לא הסכמתי לשמוע. האיש הזה ששמר עלי כמו אח גדול, שבחסותו הצלחתי סופסוף להאמין בעצמי, שבזכותו, תדעי לך שבזכותו אני אמנית ולא סתם אחת שמציירת, בפעם הראשונה שהוא ביקש ממני משהו, רק להקשיב, אני סירבתי. השארתי אותו לבד. ועכשיו אני חושבת שיותר מהביקורות האיומות והירידה שלו בשוק והכתבה האכזרית ב'ארט טודיי' על ה"פסאודו אקספרסיוניסט הסלאבי שבגרותו מביישת את נעוריו" וכולי – ההתאבדות שלו שלשום היתה בגלל הטבוע הזה שלו, שלא הפסיק לצאת אליו מתוך המים. לא, תביני. זה לא שלא הייתי מסוגלת לשמוע, לא כי זה היה נורא מדי לאוזניים העדינות האלה – אני הענשתי אותו. על שסיפר לי, שהכריח אותי לדעת מיהו באמת, שלקח ממני את החבר הנדיב והתומך והמגונן ובמקומו נתן לי רוצח. הרגשתי שאני מסוגלת להרוג אותו. ובאמת בסוף – לא, את לא יכולה להגיד שלא – בסוף, שלשום, זה קרה.

מתוך: איך לנצח את העצב בשלושה צעדים (אפיק, 2021).