מה שנראה בתחילה כסיפור על רומן מתהווה הופך כהרף עין לדבר מה אחר לחלוטין, מותיר את המספרת להתאבל על מערכת היחסים הכי שלמה ומושלמת שיש – כזו שמתקיימת בפנטזיה בלבד, נותרת תמיד פוטנציאל גלום ולא מוכתמת אף פעם בידי שגרת היום-יום. סיפור על מסע שחוצה את ישראל לאורכה ולרוחבה: בין מדבר יהודה לטבע הצפוני, בין העליות לירושלים לירידות לתל אביב, בין דתיות לחילוניות ובין שלל הפירושים השונים שמי שנשארו מאחור מצמידים ללב השבור, בתהליך אבל שלא בטוח שיש לו כלל זכות להתקיים.
קראו ב:
עברית
באותה תקופה נסענו הרבה מחוץ לעיר. רבנו כל הזמן, אבל לפחות עשינו את זה באוויר הפתוח. היה משהו משונה בלהגיע לטונים כאלה במדבר יהודה או בנקודת תצפית על הכינרת, עם כל השקט מסביב; זה היה עוד יותר מוזר כשהיו אנשים לידנו ואלכס היה מובך נורא וניסה לסמן לי להרגיע – אבל פשוט לא יכולתי להמשיך לריב בבית. במרחבים האלה, שלפעמים היינו נוסעים אליהם גם ארבע שעות ברכב שלי, שזלל דלק והתחמם בעליות – לפחות התנחמתי בזה שהעולם גדול.
באותו שישי בבוקר אלכס כעס על משהו, וסירב להסביר מה קרה. בזמן שארזתי ניסיתי לדובב אותו אבל הוא סימן לי שהכל בסדר ופשוט המשיך לשרוק. במשך כל הנסיעה הייתה בינינו שתיקה מעיקה, ורק כשיצאנו מהרכב הוא סוף סוף פתח את הפה, עם הספתח הרגיל שלו – "למה את תמיד" – וזהו, זה הספיק לי.
בשנים האחרונות למדתי לעשות כל מיני דברים בזמן שאנחנו מתווכחים. הייתי מכינה ארוחת ערב או אפילו שוטפת כלים בזמן שהמריבה שלנו המשיכה לטרטר. לפעמים היינו רבים ובמקביל צפיתי בסדרה. בהתחלה אלכס היה משתדל נורא שלא לשתף איתי פעולה. היו לו כל מיני התנהגויות "מרגיעות" שכבר הכרתי: הוא היה מזמזם לעצמו ולפעמים אפילו שם מוזיקה נעימה, מפייסת. אבל השתיקות שלו היו כל כך מרתיחות – גם אם ברקע יש מוזיקה מעולה – שהייתי חייבת לגרום לו לענות לי. בסוף הוא באמת היה עונה, ואז לפחות היינו רבים יחד.
באותו שישי יצאנו מהאוטו אחרי שעתיים של נסיעה שבה תקשרנו רק לגבי טמפרטורת המנוע. ברגע שאלכס פתח את הדלת, הוא היה גם זה שפתח את הפה ואמר, "למה תמיד את מאחרת לדברים שאת עצמך קובעת להם את לוח הזמנים." זאת הייתה יריית הפתיחה. אני החזרתי ב"אני איחרתי רק ברבע שעה, יכולנו לצאת מיד אם היית מנצל את הזמן כדי לארוז ולא מחכה שאני אעשה את זה בשביל שנינו."
תוך כדי הוויכוח התמקמנו לצד הנחל, אלכס התחיל לפרוק את התיקים, ואני הרתחתי מים לקפה. רק כשהנחתי את הספל ביד שלו, פתאום קלטנו שהגענו. היה רגע של שתיקה מבורכת, לא מתוחה, שבה שמענו לראשונה את פכפוך הנביעה. זה היה כל כך נעים, שאפילו התרככתי קצת; הרמתי את המבט והסתכלתי על אלכס, חיפשתי את החיוך שלו.
כל החברות שלי היו מאוד מרוצות מבחירת בן הזוג שלי. הן חשבו שאלכס הוא גבר מרשים, מקורקע, שיכול לתת לי את האדמה שלה אני זקוקה. גם החברים של אלכס מאוד אהבו אותי. הם תמיד העדיפו לשבת אצלנו בבית מלצאת לאיזה בר. וגם כשסוכם על ערב בנים, הם היו קוראים לי להצטרף. אלכס היה מסתכל עלי בכזאת גאווה כשהייתי מצחיקה את חבורת ההייטקיסטים היבשושיים שהוא קרא להם חברים. אני זוכרת שכמה חודשים אחרי שהכרנו, החבר הכי טוב של אלכס אמר לי שהוא מעולם לא ראה אותו מאוהב ככה, אפילו בהתאהבויות המטורללות של התיכון כשאלכס היה נער שכותב שירי אהבה על השולחנות בבית ספר.
אבל לי הוא לא כתב שירי אהבה. ובאותם זמנים, התקשיתי אפילו לדמיין אותו עושה את זה. היינו נשואים רק שנה, שהייתה התקופה הכי קשה בזוגיות שלנו. לפעמים כשחזרתי הביתה מהעבודה הייתה תופסת אותי מעין קלסטרופוביה מטרידה. הצעתי שנעבור דירה, אולי לאחת רחבה יותר עם חלונות גדולים יותר. אלכס התנגד. השכירות שלנו הייתה נמוכה בהשוואה לאזור, ואולי חלונות ענקיים לא היו, אבל מרפסת דווקא כן.
אז לא עברנו דירה, אבל התחלנו לנסוע בקביעות מחוץ לעיר. לאורך סופי השבוע האלה החוץ היה עושה את שלו, ובשבת בבוקר כבר תמיד היינו קרובים ושמחים. במוצ"שים הייתה נופלת עלי מועקה, ובנסיעה חזרה הביתה הייתי מתכננת את השבת הבאה או פשוט נרדמת. אלכס הציע שנלך לטיפול זוגי, אבל אני נשבעתי לעצמי שבחיים לא אשב יותר מול מטפל. ובינתיים, הנסיעות החזיקו אותנו.
שנינו היינו אנשים שיודעים לעבוד, וגם הרווחנו לא רע בכלל, אבל אלכס ואני סיכמנו שלישון בצימר פעם-פעמיים בחודש זה לא כלכלי, על אף המומחיות שלי במציאת קופונים וניצול הטבות של הדקה ה-90. אז בעל כורחנו הפכנו לאנשי קמפינג. האילוץ התברר כנחמד – רכשנו ציוד מעולה, ישנו בנוחות כמעט בכל מקום, ובגלל שהתמקמנו בקרבה יחסית לכבישים, תמיד מתישהו לאורך ההרפתקה הקטנה שלנו היינו פוגשים אנשים אחרים עם צרות אחרות.
באותו יום שישי ליד הנחל בכלל לא הספקנו לבלות רק אנחנו. בגלל המריבה לא שמנו לב שבגדה השנייה עמד בחור מתולתל ששמע כל מילה שאמרנו אחד לשנייה. הוא היה לבוש מכנסי ב' שהופשלו כדי שלא יגעו במים, חולצה קצרה בצבע חאקי, והיה לו גם נשק תלוי על הכתף, כמו תיק צד. ביד אחת הוא החזיק את נעלי הצבא שלו, וביד השנייה מולל משהו, כנראה זרד. כשקלטתי אותו והמבטים שלנו נפגשו, הוא חייך אלי.
כשאלכס ואני היינו מתווכחים משהו בבושה שלי כאילו מת. זה לא יפה להגיד, אבל באותה תקופה יכולתי להרים עליו את הקול באמצע הרחוב, וגם כשאנשים היו מסתובבים להסתכל, לא הצלחתי להירגע ולשתוק. אבל ברגע ההוא, מול הבחור הזה, פתאום התביישתי נורא. הוא לא היה עוד מישהו שחלף מולנו ונעלם; הוא היה בחור בגילנו שהציץ לנו לתוך השיחה. לא רציתי שהוא יחשוב שאני מישהי שצועקת על בן הזוג שלה או רבה סתם כדי לריב ופתאום גם הרגשתי צורך לוודא את זה. "רוצה קפה?" שאלתי בקול מספיק רם כדי שיחצה את הנחל.
הבחור סימן "זה בסדר" עם הידיים, ונשאר לעמוד על הגדה השנייה. אבל אני כבר מזגתי עוד ספל קפה, והנפתי אותו כדי שיבין שזה הרגע שלו להצטרף. הוא נראה נבוך אבל לא השארתי לו יותר מדי ברירה. הוא סימן לי "תודה" עם הראש והתחיל לחצות את הנחל לכיווננו.
הבחור הניח רגל אחת על הגדה לידנו, ואחר כך רגל שנייה, ונעמד לידי. רטט משונה חלף לי בגוף. עווית קטנה שגרמה לי להיות מאוד מודעת ליציבה שלי. הגשתי לו את כוס הקפה. אף פעם לא חשבתי על העברה של כוס קפה מיד ליד כפעולה אינטימית, עד לרגע הזה. הצגתי את עצמי ואת אלכס, התנצלתי אם הפרענו לו. הוא לא נראה מוטרד, וגם לא אמר את השם שלו בחזרה, רק חייך את החיוך מלפני כן. אחר כך ישבנו שלושתנו זה לצד זה והסתכלנו על המים.
הייתה שתיקה, אבל אחרת מהשתיקות שכבר ליוו את היום הזה. לא הזועמת של המכונית, ולא השלווה של אחרי-המריבה. הייתה שתיקה דרוכה, אולי קצת מובכת, של שלושה אנשים שפתאום נמצאים יחד.
אלכס אף פעם לא ביקש שאפסיק ליזום אינטראקציות עם אנשים זרים. הוא כבר הכיר אותי וידע שאצלי הגבול בין זרים לקרובים הוא דק מאוד. אבל אחרי שהייתי מוצאת לנו חברים חדשים וקושרת אותם אלינו להמשך פעילות משותפת, הוא תמיד היה מתנהג כאילו זאת אחריותי הבלעדית לתפעל את המצב. פעם אחת בסיני דגתי שתי נערות ישראליות שהיו נראות אבודות – גם אלכס הסכים שמישהו צריך לדאוג לזוג הזה – והזמנתי אותן לארוחת ערב איתנו. בסוף הארוחה, אחרי שמיצינו כל נושא שיחה עם שתי אילתיות שחצו את הגבול ולא אמרו לאמא ואבא, אלכס פשוט נשכב על המזרן, ונרדם.
"חם לי," מלמל פתאום הבחור. "חם פה," הוא חייך אלי חיוך מתנצל. אחר כך הניח את הנשק לידנו, היסס לרגע, ואז הוריד את המכנסיים, וגם את החולצה. אלכס ואני הסטנו את המבט, כל אחד מסיבותיו. בזווית העין יכולתי לראות אותו מתרחק מאיתנו, נכנס לנחל, ובמקום שבו עמדה בריכה קטנה – פשוט נמס לתוך המים.
אלכס ואני ישבנו בשתיקה ועשינו את עצמנו לא מסתכלים. עבר רגע ועוד אחד, והבחור לא הרים את הראש. כאן נדרכתי. הייתה שם בריכה בגובה של בקושי מטר וחצי והבחור לא נראה לי כמו מישהו שיכול לטבוע באמבטיה כזאת, אבל אפילו בועות אוויר לא עלו במים. כבר התכוונתי להיכנס לשם ולשלוף אותו, כשגב רחב כמו שולחן סלוני – מעין פלטה עם הרים וגבעות עליה – בקע מהמים. הבחור הסתובב אלינו, פורש לעברנו חיוך גדול עם שיניים לבנות, ואמר: "יאללה בואו."
אחרי שבירת הקרח של כניסה משותפת לנחל, אני בביקיני אדום שדהה עד שהפך כתום ושהבטחתי לעצמי שאחליף ולא עשיתי את זה ופתאום הביך אותי נורא, אלכס, שכרס קטנה של גבר באמצע שנות ה-30 הייתה תלויה עליו ברפיון, והבחור עם ההרים על הגב שלא היה נראה מוטרד מכל אלה – שלושתנו טפטפנו את דרכנו חזרה לגדה.
רציתי להמשיך את היחד, אז שלפתי את המצרכים שהבאתי. "ארזנו מלא אוכל," אמרתי והנחתי קרש חיתוך קטן ועליו סכין על האבן לידי. הבחור אייש את העמדה מיד. העברתי לו גמבה, גזר, מלפפון, והוא חתך אותם וסידר יפה על צלחת פלסטיק שהנחתי לידו. הוא חתך את הכל בחתיכות ישרות, אחידות, כמו ילד שנתנו לו משימה. "אתה מבשל?" שאלתי. "אם יש לי למי" – הוא ענה, בקושי מרים את העיניים מהסכין – "ולאחרונה אין לי למי." כל הארוחה לעסתי ותהיתי אם התשובה הזאת הייתה מכוונת אלי.
אחרי האוכל שלפנו את הספרים שהבאנו איתנו. קראתי את אותה פסקה שוב ושוב, בזווית שבה אוכל לבדוק את מצבו של הבחור. הוא עדיין ישב לידנו, ממולל זרד אחרי זרד, מסתכל על נקודה לא ברורה בקו האופק. ניסיתי לדמיין על מה הוא חושב, על מי הוא חושב, והתעוררתי ממגע של יד שהונחה לי על הכתף.
אלכס היה המפייס מבינינו. הוא תמיד היה זה שניגש ומציע שנשב לדבר, גם אם אמרתי לו דברים נוראיים. פעם אחת הודעתי לו שאנחנו נפרדים, שהחתונה הזאת הייתה טעות. הוא נעלב נורא, יצא לעשות סיבוב, וכשחזר ניגש אלי והניח לי יד על הכתף. התחבקנו, הנחנו לזה, וזהו. אבל באותה תקופה הרגשתי מאמץ מסוים במחוות הפיוס האלה, כאילו אלכס מבצע תפקיד בהצגה שעלתה כבר מאות פעמים. הוא היה מניח יד, אומר סליחה, אני הייתי מחזירה שאין לו על מה להתנצל, זה עלי, עלי לגמרי, והוא היה מחבק אותי. אבל ראיתי שהוא התעייף, שמשהו שם נשחק.
הפעם זאת הייתה יד אחרת. גדולה יותר וחמה יותר. מגע האצבעות היה עדין יותר. הוא לא אחז בי, רק הניח, ואז הצביע לכיוון הנחל. "תראי, משהו זז במים."
לכל אורך היום הבחור הראה לי דברים. "תסתכלי, יש פה נחש מים." "ראית? עיט!" "שמת לב שלחלוקי הנחל האלה יש צורה מוזרה?" כל אחד מהגילויים שלו נאמר תוך כדי שהביט סביבו בשקיקה, כאילו הוא שותה מתוך העיניים. בהתחלה הוא ניסה לעניין גם את אלכס באבחנות האלה, אבל מהר מאוד נעשה ברור שאלכס מרוכז בספר שלו ופחות מתעניין בקייטנת הטבע שלנו.
כשהשמש התחילה לרדת, אלכס הודיע שתכף יתקרר והגיע הזמן ללכת לחפש עצים יבשים. "אבל אתה לא יודע להדליק מדורה," כמעט אמרתי, ובמקום רק איחלתי לו הצלחה במשימה. הייתה לי תחושה שלאלכס דחוף במיוחד להדליק אש היום, ובמקום כלשהו בלב שלי קיוויתי שהוא יצליח.
ברגע שאלכס נעלם בעיקול של הנחל נותרנו לבד, הבחור ואני. אני זוכרת שחשבתי שמי שיעבור כאן בדקות הקרובות עשוי לחשוב שאנחנו זוג. פכפוך הנביעה נשמע באופן רם וברור, ואני חיפשתי משהו להגיד.
ופתאום הבחור זינק על שתי הרגליים, כאילו הוא מציית לפקודה שנשמעה רק באוזניו. הוא הרים את הנשק, דחף את הגרביים לתוך נעלי הצבא, והכריז: "אני צריך ללכת." "לאן?" העזתי ושאלתי אותו. הוא יישר את הנשק על הכתף. "כבר מאוחר, אני צריך להגיע הביתה. תודה על היום" – הוא עצר, נשם ופלט שלוש מילים נוספות – "את משהו מיוחד." אחר כך הסתובב, והלך.
נשארתי לשבת ובהיתי בגב שלו מתרחק. הוא לא הסתכל לעברי אפילו פעם אחת. למעשה, הצעדים שלו היו חדורי מטרה ונראה היה שהוא נחוש להתקדם; חותר נגד כיוון הזרימה של הנחל.
החושך ירד באותה דקה. אלכס עדיין לא חזר. קולות הצעדים של הבחור נעלמו. חשבתי שראיתי נחש מים. פתאום הוא לא היה נראה חביב כל כך כמו באותו בוקר. זזתי בחדות וציפור, כנראה אחת טורפת, בדיוק התעופפה מהעץ – ושתינו צרחנו יחד.
הרכבתי את האוהל. אף פעם לא עשיתי את זה לבד, אבל האדרנלין עזר. נכנסתי פנימה, גרבתי גרביים חמות, כיסיתי את עצמי בסוודר ובשמיכה. ניסיתי להתקשר לאלכס אבל לא הייתה קליטה. פרשתי את שק השינה ונכנסתי לתוכו. התלתלים של הבחור. ראיתי אותו הולך בנחל, חותר נגד הזרם, יד אחת אוחזת בנעלי הצבא ויד שנייה בזרד, ופתאום קלטתי שהוא צעד בכיוון ההפוך לחנייה. ואז נשמעה ירייה.
כל הציפורים עפו מכל הענפים שהקיפו אותנו. גם התנים התחילו ליילל.
כשאלכס הגיע בריצה, אני כבר הייתי בחזרה בתוך האוהל, עמוק עמוק בתוך שק השינה. הוא משך אותי אליו והתחיל לבכות. מסתבר ששמע את הירייה וחשב שקרה לי משהו. הוא בכה עלי ואני בכיתי על הבחור ששכב מת עשרים מטר מאיתנו. כשהשוטרים הגיעו, כבר לא היינו שם.
אחרי כמה דקות של נסיעה ביקשתי מאלכס שיעצור בצד הדרך, והקאתי את כל הגמבה והטחינה שאכלתי לאורך היום. השלולית האדמדמה שנקוותה לי ליד הרגליים הזכירה לי את השלולית שראיתי קודם לכן, וגל נוסף של קיא עלה לי. למרות שזה היה כביש מהיר, ולמרות שאלכס התחנן שאחזור לרכב, הייתי חייבת לעמוד ולחכות שם עד שנראה אמבולנסים. ידעתי שאין את מי להציל, אבל רק כשהסירנות הנוראיות נשמעו הסכמתי להמשיך לנסוע.
כשהגענו לרחוב שלנו נשארנו לשבת באוטו עוד כמה דקות ארוכות. הייתה שם שתיקה מסוג חדש לגמרי. אחר כך אלכס הציע שהוא יעלה את הציוד שלנו בכמה נגלות, יזמין לנו אוכל, ובינתיים אני אכנס להתקלח. הסרחתי מקיא ומזיעה, וידעתי שהוא רגיש לדברים האלה, אבל נפלתי עליו בחיבוק של הכרת תודה.
אחרי שהתקלחתי ואכלתי, אלכס וידא שאני יכולה להישאר לבד ונכנס להתקלח בעצמו. חיכיתי לשמוע קול מים זורמים, ורק אז הוצאתי מהכיס את הארנק של הבחור. למה לקחתי אותו? אני לא יודעת. כשהארנק נח על שידת הלילה שלי, פתאום הבנתי כמה זה חמור. מישהו עלול לחפש אותו.
קראו לו אדם כ"ץ והוא נולד בירושלים. לאבא שלו קראו יעקב ותאריך הלידה שלו היה 23.8.86. עשיתי חישוב מהיר והבנתי שהוא צעיר ממני בשנה ושלושה חודשים. הוא היה חבר קופת חולים מאוחדת, היה לו חשבון ב"לאומי" וגם כרטיס חֶבֶר, על שם מישהו אחר. היה שם שטר של מאתיים שקל, ועוד אחד של עשרים. היו לו שתי כרטיסיות של קפה, כמעט מלאות, מבתי קפה במרכז תל אביב. בתוך הכיס של המטבעות לא היו מטבעות, אבל היה צמיד חוט אדום, כמו שנותנים בכותל. הייתה שם גם קבלה מקופלת קטן, ממסעדה שבה הוא אכל שבועיים קודם לכן.
החשבון היה גבוה מדי לאדם אחד. הוא כנראה אכל שם בשניים. ואחרי שעברתי כמה פעמים על הרשימה, זיהיתי שני פריטים שנראו כמו יינות. אחרי בדיקה קצרה באינטרנט גיליתי שצדקתי, ואדם אהב כמוני יינות אדומים חזקים. אלא אם הוא היה מהאנשים שאוהבים להתנסות בשני סוגים בארוחה אחת, לא הייתה ברירה אלא לקבוע שהוא היה שם עם מישהי. הוא הזמין בשר והיא דג, או להיפך.
היה קשה להבין אם מישהו אחד שילם על הארוחה הזאת, אבל הנחתי שכן, כי אדם היה נראה לי כמו בחור שישלם לבד על הארוחה. נזכרתי איך בדייט הראשון של אלכס ושלי, היה רגע של מבוכה ובסוף ביקשתי שיעשו לנו חצי-חצי. היה נדמה לי שעם אדם זה לא היה קורה. הוא היה מוביל את העסק.
נכנסתי לאינטרנט כדי לחפש את בתי הקפה האהובים על אדם. אחד מהם, ברחוב אחד העם, היה נראה כמו מקום טוב לשבת בו. השני היה בתוך בניין של חברת הייטק, וזה היה משונה כי הייתי בטוחה שאדם לא עבד בחברה כזאת. הוא לא היה נראה לי כמו בחור שעובד במשרד. אז התמקדתי בקפה הראשון, ותהיתי אם הוא כמוני, איש של אספרסו.
הגעתי למסקנה שאדם בהחלט היה איש של אספרסו. הבטחתי לעצמי שאבדוק את הקפה הזה שלו. היה חסר כל כך מעט כדי להשלים את הכרטיסייה, שני ניקובים סך הכל. הוא ביקר שם הרבה.
היה לו גם חבר מועדון בצומת ספרים. בחור קורא. זה היה לי ברור. באותה שנה יצא לי לקרוא פחות, אבל תמיד תפסתי מעצמי מישהי שקוראת. תהיתי מה היה מונח לו ליד המיטה. אם זאת הייתה ערימה או ספר אחד, אם הוא מהטיפוסים שממקבלים או מתמקדים.
אלכס בדיוק יצא מהמקלחת, ואני נבהלתי וזרקתי את הארנק מתחת למיטה. התכופפתי כדי לדחוף אותו עוד קצת ואלכס כנראה חשב שאני מקופלת ככה כי אני בוכה. הוא הגיע מאחורי וחיבק אותי מהמותן. "מאחורינו, מתוקה שלי," הוא לחש לי, "אנחנו בבית, זה נגמר." לא יכולתי להתיישר, הארנק היה בזווית ישרה מתחתי, אז נאלצתי באמת לבכות.
בכיתי ואלכס חיבק אותי חזק ולחש "די, די," כאילו יש לו מושג על מה אני בוכה. "הוא כנראה היה לא יציב, הבחור הזה," הוא אמר, יותר לעצמו מאשר אלי, "היה שם משהו לא בסדר, הרגשתי." אחרי זה הוא קם, נתן לי נשיקה על הראש, והלך לסלון.
הוצאתי את הרישיון של אדם כ"ץ. חישוב מהיר הראה שהוא התמהמה קצת עם לימודי הנהיגה. אני עשיתי רישיון ברגע שיכולתי, אבל אדם היה כבר בן 22 כשעבר טסט. בתמונה של הרישיון הוא נראה כמו עצמו, רק עם שיער ארוך יותר. התלתלים שלו תפסו את כל החלק העליון של הצילום. מין אפרו לא מתוכנן. המבט שלו היה משונה, כאילו הוא לא לגמרי שם. התמונה הזאת פתחה אצלי תיאבון. התחלתי לחפש עוד תעודות בתוך הארנק, שפתאום נראה לי גדול יותר, מלא אוצרות.
בתוך אחד הכיסים הפנימיים, מאחורי מנוי לחדר כושר שפג תוקפו לפני שנתיים, מצאתי תמונת פספורט. היא הייתה כל כך בלויה, פחדתי שתיקרע לי בין האצבעות, ומזל שנזהרתי, כי בתמונה הזאת אדם כנראה בן 15 או 16, מלא חצ'קונים, מסתכל למצלמה במבט מבוהל, ושתי פאות ארוכות מסתלסלות לו מצדי הראש.
"תגיד," שאלתי את אלכס, שבדיוק צחצח שיניים, "כ"ץ, אתה מכיר מישהו כ"ץ?" הוא לא הכיר, אבל גם לא תהה למה אני שואלת. נזכרתי שלאמא שלי יש חברת ילדות כ"ץ, ואולי הם מכירים? התקשרתי לאמא שלי, ורק אחרי שלושה צלצולים פתאום קלטתי שהשעה אחת עשרה בלילה והיא תיבהל נורא.
בזמן שצחצחתי שיניים הגעתי למסקנה שאדם עזב את הדת מתישהו בין גיל 16 ל-22, כי ברישיון שלו הוא כבר ללא ספק היה בתקופתו החילונית. חשבתי גם שהדת בוודאי העניקה לו הרבה מהעומק הזה שהרגשתי, הסקרנות. הנחתי שצריך הרבה אומץ כדי לעזוב. היה ברור שמדובר בבחור שלא פוגשים כל יום. הצטרפתי לאלכס, שכבר שכב במיטה, בקושי מצליח להחזיק את העיניים פקוחות. "מחר יום חדש," הוא חייך אלי, ונרדם מיד.
בלילה חלמתי על נחשי מים וכרטיסי מועדון, וכשהתעוררתי פתאום קלטתי מה אני עושה. אלכס עדיין ישן לידי, שלו ומתוק. נזכרתי איך הוא נהג כל הדרך הביתה, יד אחת על ההגה ויד שנייה מלטפת לי את הרגל. הוא דיבר על זה שאחרי טראומה חשוב לחזור לזירת האירוע, ולכן כדאי שמתישהו בהמשך השבוע ניסע לנחל. הוא ביקש ממני לתאר לו מה ראיתי, "כדי שהזיכרון לא יקפא." באיזשהו שלב הוא אפילו כעס, "איזה חוסר אחריות, אתה מתאבד אבל יש מישהו שמוצא אותך ככה!"
החלטתי שאנצל את השבת הזאת כדי לבלות זמן זוגי נחמד עם אלכס, ובראשון אחזיר את הארנק למשפחה של הבחור. הרצתי בראש שוב ושוב את הנסיעה שעשינו בלילה, את הרכות שבה דיבר אלי, את התפעול המהיר שלו, את האוכל שהזמין לי כשהגענו. שום דבר מזה לא מובן מאליו, הזכרתי לעצמי, והכנסתי לתיק את הארנק שנשבעתי להשיב למחרת.
אלכס ואני הכרנו בשידוך. חברה מהעבודה הציעה לי חבר של חבר, מישהו מתוק שהיא פגשה בהדלקת נרות. הם אמנם לא דיברו, אבל לדבריה הוא שידר "בגרות ונינוחות." בדיעבד הבנתי שאותה קולגה חשבה שאני בעיקר זקוקה לתמיכה בתחומי הבגרות והנינוחות, ולכן כדאי להכיר לי את אלכס שימזוג לי קצת משלו.
אבל באותה תקופה כל מי שסיפר לי על משהו טוב שאני צריכה נראה לי כמו מישהו שראוי להקשיב לו. לא שאלתי אפילו בן כמה הוא או מה הוא עושה בחיים. אמרתי לה שתעביר את המספר שלי והוספתי שאני פנויה ברביעי. זאת הייתה בדיחה, אבל מסתבר שאלכס קיבל הודעה עם המספר שלי, ו"היא פנויה ברביעי." הוא מאוד העריך את הכנות, וברבע השעה הראשונה של הדייט דיברנו על כנות. כנות על צורותיה: בזוגיות, במשפחה, בעבודה. כנות רדיקלית, כנות כדבקות בעובדות. אלכס, שהיה לחוץ באופן שגרם לי לחשוד שהוא לא יצא לדייט הרבה זמן, הרצה לי על חשיבות של כנות בתהליכי החלמה אצל הפרט, וגם על הזדהות השלכתית. תהיתי לאן נעלמה הנינוחות שהובטחה לי, אבל הנחתי שהיא תבוא בהמשך. אז כבר ידעתי שדייט ראשון הוא המעמד הגרוע ביותר לבחון תכונות של אנשים.
באותם ימים עבדתי כל יום משמונה בבוקר עד שמונה בערב. בלילות יצאתי – עם חברים, עם בחורים ועם עצמי, ובסופי שבוע וחופשים הייתי נוסעת לריטריטים. אני חושבת שהייתי בעשרה, אולי שנים עשר ריטריטים באותה שנה. במשך שלושה ימים שתיתי מיצי בריאות, במהלך עשרה ימים שתקתי ובמשך סופ"ש קצר אך אינטנסיבי למדתי קשירות יפניות ואיך נחלצים מהן. בסוף אותו סשן גם קיבלנו מתנה: טיפול בעזרת עקיצות דבורה. המטפלת הסבירה שהרעל הזה טוב לנו, ומישהי בקהל סיפרה איך העקיצות סידרו לה את המחזור והעלימו לה את המיגרנות. חזרתי עקוצה הביתה. בחיי שהרגשתי שינוי, אבל גם הייתי עייפה נורא. באותו שבוע הלכתי למפגש מדיטציה בבית ביפו. המורה ציטטה את הגורו, שאמר: "נעליים שמים על הרגליים וכובע על הראש."
כמה ימים לאחר מכן ישבתי עם אלכס בשקיעה, הוא הרצה לי על כנות, וכשהגענו אליו הביתה היה לו אוכל במקרר וספרים על המדף. היו לו גם מנורות נמוכות עם תאורה חמה, ולכירבוליות שלו היה ריח של כביסה.
מרגע שנכנסנו לבית שלו – אלכס נרגע. הוא התהלך כאדם בממלכתו, ושאל אותי הרבה על עצמי. ככה גיליתי שאלכס הוא למעשה אדם שמקשיב. רציתי להישאר שם, בממלכה שלו, שתיתי עוד כוס יין ועוד אחת, והתעוררתי בבוקר על הספה, מכוסה בכירבולית. זה היה הלילה הראשון שלנו יחד. אחריו באו עוד הרבה לילות כאלה. האמת שזיהיתי נכון, אלכס היה הבחור הראשון שפגשתי שבאמת שם נעליים על הרגליים וכובע על הראש.
לאט לאט הפסקתי ללכת לריטריטים. את סופי השבוע היינו מעבירים בקריאה משותפת, בטיולים, בשיחות. לפעמים היינו נוסעים להורים שלו בקריית ביאליק. לאמא שלו היה אוסף של בובות פורצלן וזאת הייתה דרך מעולה לשבור את הקרח. כל ביקור – בובה חדשה. ואלכס, שהיה פסיכולוג ילדים ולרוב גם מדובב מבוגרים, התנחם בזה שלפחות אחד מאיתנו מצליח לתקשר עם ההורים שלו. בכל פעם שהיינו יוצאים משם הוא היה משבח אותי על היכולת להחזיק שיחה עם אישה בת 70 שנותנת שמות לבובות שלה וגם מנקה אותן בחומר מיוחד. אבא שלו היה שותק משך כל הביקור שלנו. אלכס ניסה להתקרב אליו במשך שנים ובתקופה שאני נכנסתי לחייו היה ניכר שוויתר. הוא הסביר לי שאבא שלו עשה כמה דברים נוראיים במלחמה ושם החיים שלו נעצרו. אחרי שנה שהיינו יחד קיבלתי מהעבודה כרטיסים לפילהרמונית. הזמנתי עוד שניים והצעתי לאלכס שנלך עם ההורים שלו לדאבל דייט. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה.
בשונה מבדרך כלל, במוצ"ש הזה לא הייתה לי מועקה. העברנו את היום יחד, אלכס ואני, ואחר הצהריים הוא יצא לפגוש חברים. הכנתי לנו ארוחת ערב. אלכס כתב לי שהוא מתעכב, וישתדל להגיע כמה שיותר מהר. זאת הייתה תכונה יפה שלו, הוא אף פעם לא נתן לי לחכות. אז התמקמתי על הספה, פתחתי טלוויזיה, והתעוררתי בארבע בבוקר, מכוסה בשמיכה.
הצוואר שלי נתפס, והעורף שלי היה לח במקום שבו השיער נדבק אליו. ארוחת הערב נעלמה מהשולחן. הלכתי למטבח והדלקתי את האור. הכיור היה נקי מכלים. שאריות האורז והשעועית שהכנתי כבר היו מסודרות במקרר בקופסאות לוק אנד לוק כדי שניקח שנינו מחר לעבודה. הלכתי לחדר השינה שלנו, אלכס ישן בפה סגור ובתנוחת הצד שלו – הישן האסתטי ביותר שפגשתי מעודי. רציתי לנער אותו, לצעוק עליו איך הוא לא העיר אותי, למה לתת לי לישון ככה כשברור שרציתי שנשב שנינו לאכול את הארוחה שאני הכנתי לנו. אבל במקום להעיר אותו נכנסתי לפייסבוק.
מישהו כבר הספיק לנעול את הפרופיל של אדם, אבל ראיתי שיש לנו חבר אחד משותף, בחור שלמד עם אלכס בתואר השני. ערב קודם לכן הוא פירסם מודעת אבל, שהיה בה רק שמו המלא של הנפטר והזמנה ללוויה שהתקיימה ממש לפני כמה שעות. מעל המודעה החבר כתב: "אדם, אין לי מילים. חבל שלא אמרת כלום." חשבתי שזה ניסוח די מטומטם, בטח כשמדובר בפסיכולוג, אבל המשכתי לחפש מידע בתגובות. אחרי רצף "משתתפת בצערך" עם אימוג'י של בכי או לב שבור, מישהי כתבה: "איפה יושבים שבעה?" והחבר כתב לה בתגובה: "נפגשים בדירה של אדם, נחמני 6 תל אביב."
למחרת בצהריים אלכס שלח לי הודעה והציע שנעשה הערב גיחה קצרה לנחל, כדי לנער את הטראומה או משהו בסגנון. כתבתי שאחשוב על זה, וגם הוספתי לב. אחרי העבודה נסעתי לנחמני 6. מתחת לבניין עמדה חבורה קטנה של מעשנים. לפני שהספקתי לשאול, מישהי זרקה לעברי "קומה שנייה מימין." עליתי לקומה השנייה בחדר מדרגות מסריח מסיגריות, ופתחתי את הדלת.
זאת הייתה דירת יחיד קטנה אבל מאוד מוארת. אדם עשה עבודה מעולה במיקסום החלל. הרהיטים היו פשוטים, איקאה, אבל הכל היה מסודר. לרגע חשבתי שאני לבד, וכבר צעדתי לבדוק את המגנטים שהיו על המקרר, ואז קלטתי את המרפסת. חבורה גדולה ישבה שם על כיסאות כתר, ולידם עמד שולחן קטן עם כוסות פלסטיק ומאפרות. כשפתחתי את דלת ההזזה כמה פרצופים הורמו אלי, בעוד בחורה שישבה על כיסא עץ יחידי, לבושה בסוודר גדול על מידותיה, המשיכה לדבר בשצף.
"…והכי הוא אהב את גן החיות התנ"כי. הוא הכיר את השמות של כל החיות. אני זוכרת שבסיורים הם תמיד התמקדו בארץ חיות התנ"ך, עם הצבי והיעל וכל אלה, ואדם היה מתעצבן כי הוא רצה ללכת לצ'יטה, כל פעם לצ'יטה" – היא נעצרה ולקחה אוויר – "והוא גם צדק, התנ"כיות היו משעממות" – היא לקחה שלוק מהיר מכוס מים שהונחה לצידה – "הוא שנא שאומרים לו מה לעשות. אבל זה רק כי הוא אהב לעשות כל כך הרבה דברים…"
רציתי לשאול את הבחורה איך היא מכירה את אדם, אבל חששתי שהיא תשאל אותי בחזרה. היא המשיכה לדבר, כמעט בלי הפסקה, והסיטה שוב ושוב קווצת פוני שנכנסה לה לעיניים. "…וזה שנים היה ככה. מנגן רק לעצמו או במפגשים של חברים. ואז, אני לא יודעת אם אתה זוכר" – היא אמרה, ופנתה לבחור שישב מימינה – "לאה, הבת דודה שלנו שכבר גרה בתל אביב, רשמה אותו ל'דה וויס', ובהתחלה הוא לא הסכים ללכת בשום פנים ואופן והם אפילו רבו על זה. היא הייתה משגעת אותו, שלחה לו כל מיני סרטונים וכתבות, ובסוף הוא הלך. וזה היה אודישן מדהים, השופטים עפו עליו, על הפשטות, וגם על הסיפור האישי, והוא עבר שלב ואז נבהל והודיע להם שהוא פורש."
נכנסתי חזרה פנימה והלכתי לשירותים. נעלתי את הדלת אחרי והתיישבתי על האסלה. בזווית העין הספקתי לקלוט שמפו לשיער צבוע שהונח על הרצפה במקלחת. חיפשתי "אדם כ״ץ" בגוגל. לא היו הרבה תוצאות, אבל האודישן מ"דה וויס" היה שם. פתחתי את המים בברז, ולחצתי פליי.
אדם נראה צעיר בחמש שנים לפחות. איך שהוא נכנס לבמה אחת השופטות שחררה: "פייי, איזה חתיך." אדם חייך אליה את החיוך שהכרתי, ונעמד עם הגיטרה מול השולחן שלהם. "אז, בחור יפה, ספר לנו על עצמך," היא המשיכה. "אוקיי, אני אדם כ"ץ, במקור מירושלים, עכשיו גר בתל אביב," הוא אמר, "אני מנגן כבר הרבה שנים, אבל אף פעם לא חשבתי לעשות עם זה משהו. בת דודה שלי – הנה היא, יושבת פה בקהל," הוא סימן והמצלמה עברה לסקור את הבת דודה המרוגשת, "רשמה אותי לתוכנית, והחלטתי לנסות." מחיאות כפיים סוערות נשמעו. "אז אם כבר מדברים על זה, מי ליווה אותך לאודישן? בת דודה וזהו?" ההבעה על פניו של אדם השתנתה. "מה עם הורים, חברה?"
"לא, בת דודה זה מספיק." השופטת לא ויתרה. "ספר לנו עליהם, מאיפה אתה בא אלינו?" המצלמה התמקדה בפנים של אדם, שליקק את השפתיים שוב ושוב. "האמת שאני לא ממש בקשר עם המשפחה שלי, חוץ מאחותי הקטנה, אבל זה לא היה מתאים שהיא תבוא." המצלמה עברה אל השופטים, שהנהנו לאות אמפתיה. הם כנראה קיוו לקבל עוד, אבל אדם שתק. המנחה הופיעה שם, והניחה את ידה על כתפו. "הבנו שאתה מגיע מבית חרדי, זה בטח לא פשוט המעבר הזה, יש משהו שהיית רוצה להגיד להורים שלך אם הם רואים אותנו? אולי להקדיש להם את השיר שאתה עומד לשיר?" המצלמה חזרה לקלוז אפ והתמקדה באדם. "אין מצב שההורים שלי רואים אותנו," הוא אמר וחייך, "ב'גאולה' לא רואים דה וויס."
מישהו דפק על הדלת ונאלצתי להוריד את המים ולצאת. ירדתי את שתי הקומות וחזרתי אל הרכב. הווייז מצא לי רק "חוף גאולה" ורחוב גאולה בתל אביב, אז פשוט התחלתי לנסוע. כל הדרך התפללתי שאלכס לא יתקשר ואז אצטרך להסביר למה אני בדרך לירושלים.
בעליות המנוע התחמם. הטריד אותי שאצטרך להזמין גרר שעליו יהיה חיוב בחשבון המשותף שלנו, אז החלטתי לעצור בתחנת הדלק של שורש. בזמן שחיכיתי שהמוכר יסיים לשרוף את הקפה שלי, חיפשתי עוד סרטונים של אדם כ"ץ, אבל כל שאר המידע היה על אדם כץ הצייר, שהיה מבוגר מאדם שלי ב-40 שנה לפחות.
כשחזרתי לרכב המנוע באמת נרגע, ואלכס התקשר. ניתקתי ושלחתי לו הודעה אוטומטית, כזאת שאני שולחת כשאני בפגישה, "לא נוח לי עכשיו. מה קורה?" כשכבר הייתי ליד מחלף חמד ראיתי שהוא ענה. "מה את אומרת לגבי הנחל, תחזרי אלי?" האצתי. הרכב טיפס את העליות האחרונות של ירושלים וראיתי את מד חום המנוע מטפס.
בכניסה לירושלים כבר ממש התפללתי שהאוטו לא ייתקע. עצרתי בתחנת האוטובוס הראשונה שראיתי. המון חרדים עמדו בה, נשים, גברים וילדים, שחלקם ניגשו אל הרכב כי חשבו שאני מציעה טרמפ. "איך מגיעים לגאולה?" שאלתי, ואחת מהן, צעירה שהחזיקה בידו של ילד קטן שהיה נראה כמו אח שלה, אמרה "אני אכוון אותך," ופשוט נכנסה למושב האחורי.
הסתכלתי עליה דרך המראה הקטנה של הרכב. היא נראתה בערך בת 16, עם קוקו ישר ונמשים. המבט שלה פנה החוצה. היא החזיקה ביד של אח שלה כמו שמחזיקים בובה. הילד, לעומתה, בהה בי בחזרה, ממש לתוך המראה. המבטים שלנו נפגשו והייתי חייבת להחזיר את העיניים לכביש. אלכס שלח עוד הודעה.
בכניסה לשכונה הנערה ביקשה לרדת. "אולי את מכירה את משפחת כ"ץ?" שאלתי אותה. "איזה כ"ץ?" הוצאתי את הארנק וחיפשתי את שם האב. "יעקב, יעקב כ"ץ." "אני לא מכירה יעקב כ"ץ," היא אמרה תוך כדי שהוציאה את אחיה מהרכב. "אז יודעת אולי איפה מחנים פה?" שאלתי אחריה, אבל היא כבר לא שמעה.
ירדתי ברחוב, התלבטתי לאן להמשיך ובסוף פניתי שמאלה. דווקא הייתה חנייה, אפילו באפור. אלכס ניסה להתקשר שוב. השתקתי את הרטט והבטחתי לעצמי שאתקשר אליו ברגע שכל זה יסתיים. יצאתי מהאוטו, ניווטתי חזרה אל הרחוב הראשי, וחיכיתי.
אישה צעירה התקרבה לכיווני, סוחבת סלי קניות. התלבטתי אם להפריע לה, היא נראתה כמו מישהי שממהרת, אבל הדחיפות הכריעה. "תגידי," שאלתי, "אני מחפשת את משפחת כ"ץ, יעקב כ"ץ, מכירה?" היא הניחה את הסלים, ושחררה את מפרקי הידיים שלה בתנועות קיפול. "מישהו מהשכונה?" היא שאלה ובחנה אותי. הודיתי לאלוהים שדווקא היום ויתרתי על מכנסיים קצרים. "אני מכירה אברהם כ"ץ, עוזר?" אמרתי שלא. היא הצביעה על הבניין שמאחורי. "אולי תנסי את דבורה, בבית מרקחת? היא מכירה פה את כולם."
טיפסתי שלוש מדרגות ופתחתי את הדלת. צלצול פעמון נשמע, כמו פעם. כעבור רגע הרוקחת יצאה לקראתי. אישה קטנה, חמורת סבר. "סליחה, אני מחפשת מישהו." "מחפשת מישהו?" "משפחת כ"ץ," אמרתי. "יש פה הרבה כ"ץ," הרוקחת אמרה. הטלפון צלצל והיא כבר התקדמה לענות. "השבת אבידה!" אני לא יודעת מאיפה זה בא לי. "מצאתי את זה ברחוב, היה לי חשוב להחזיר," אמרתי ונופפתי בארנק.
הטלפון המשיך לצלצל, והרוקחת התעלמה. "הו, יישר כוח," היא שיבחה אותי, ופתאום שמתי לב למבטא צרפתי עדין. "איזה כ"ץ?" בדקתי שוב את השמות. "יעקב ובתיה." כדי לשכנע אותה סופית שכוונותיי טובות, החזקתי את הארנק בזווית שבה היא תראה שיש בו שטרות – כסף אבוד שאישה הגונה כמוני מחזירה לבעליו החוקיים. היא הלכה למחשב, וחיפשה. "כן, בתיה אמרת?" הנהנתי. "חפץ חיים 21," היא אמרה. יצאתי משם מהר, מזיעה.
התברר שחפץ חיים 21 נמצא במרחק של חמש דקות הליכה. צעדתי בקצב, בקושי מסתכלת לצדדים. כשהגעתי, ניסיתי קודם כל להסדיר נשימה.
השמות על תיבות הדואר היו מוסתרים על ידי עשרות עלונים צבעוניים שנדחסו יחד. הידיים שלי רעדו והעלונים נשפכו שוב ושוב, עד שמצאתי את כ"ץ.
על מעקה המרפסת בקומה השנייה היו תלויות בימבות של ילדים. לפני שאתחרט, טיפסתי במדרגות ודפקתי על דלת מספר ארבע. קולות נשמעו מתוך הבית.
ילד קטן פתח לי את הדלת. הוא הסתכל עלי, שותק, ונעלם חזרה פנימה. הדלת נשארה פתוחה והספקתי לראות שידת כניסה ומעליה תמונה של חומות ירושלים – כשאישה כבת 50 הופיעה בפתח. היו לה פנים חלקות ועיניים בולטות וכיסוי ראש שחור. "כן?" היא שאלה. לא הצלחתי להגיד כלום אז רק הוצאתי את הארנק מהכיס ופתחתי אותו, כדי שתראה את התמונה של אדם. העיניים שלה נפערו. הגשתי לה את הארנק, אבל היא לא לקחה.
"הכרת אותו?" היא לחשה. "מי זה?" שמעתי צעקה מתוך הבית, "בתיה, למי פתחת?" "הכרת אותו?" היא לחשה, שוב. "כן," אמרתי. "הייתם ביחד?" היא שאלה. שתקתי. "הייתם זוג, נכון?" היא שאלה, "זה בסדר, אני יודעת שהייתה לו חברה. תספרי לי."
אמרתי לה שכן. "איך הכרתם?" אמרתי לה שבשידוך. היא חייכה. "מה הייתם עושים יחד?" אמרתי לה שהיינו נוסעים לסופי שבוע, מטיילים. שאהבנו לקרוא ביחד, לשבת בבתי קפה. "חשבתם להתחתן?" דחפתי את יד שמאל עמוק לכיס, ואמרתי לה שכן. "וילדים?" אמרתי לה שרציתי שניים, והוא הסכים. "גם שניים זה בסדר," היא מלמלה.
"איך הוא היה, איתך?" אמרתי שהוא הצחיק אותי, נתן לי פייט. סיפרתי לה איך הוא הכיר לי דברים חדשים בעולם – הוא ידע המון על הטבע ועל עולמות החי. היא הנהנה כמו מישהי שיודעת שכזה היה הבן שלה. אמרתי לה שהיינו כמה שנים יחד, אבל זה הרגיש כאילו אנחנו רק מגלים עוד ועוד דברים אחד בשנייה. סיפרתי לה שהיינו צמד. שיחד היינו מלאי חיים.
היא התקדמה לעברי וסגרה את הדלת בשקט מאחוריה. עמדנו בחדר המדרגות. היא שאלה אם אני יודעת למה הוא עשה את זה. שתקתי. אחר כך אמרתי: "שתדעי שהוא אהב אותך, הוא אהב אתכם." העיניים שלה נפערו. "הוא אמר לך?" "כן, הוא אמר," הנהנתי. "הוא חשב עליכם."
האישה שחררה צעקה קטנה. נבהלתי. היא נפלה על הקיר, עם הראש בין הידיים. הנחתי לה יד על הכתף. "תודה, תודה שבאת," היא לחשה. "מי זה? בתיה, עם מי את מדברת?" נשמע מתוך הבית.
ופתאום היא התיישרה. "את יודעת שזה לא היה השם שלו, נכון? אנחנו לא קוראים לילדים 'אדם'," היא הסתכלה לי בעיניים. "השם שלו היה יוסף, זה היה השם שלו. גם אם הוא שינה, קראו לו יוסף." הנהנתי. היא פרשה מולי את כף היד שלה, הנחתי בתוכה את הארנק. היא הסתכלה עלי שוב, וסגרה את הדלת אחריה. עמדתי עוד רגע ארוך מול הדלת הסגורה.
כשיצאתי חזרה אל הרחוב, הלב שלי הלם בפראות. חיפשתי ספסל להירגע עליו, אבל לא היה אחד כזה. פתאום קלטתי שאין לי מושג איפה חניתי.
כבר נהיה מאוחר, וכל הבניינים נראו לי זהים. הצלחתי להתקדם עד לנקודה שבה בערך זיהיתי את הדרך, ולא הייתי בטוחה אם לפנות ימינה או שמאלה. פתאום שמעתי קול. "מצאת אותם?" מעבר לפינה, בקצה המדרגות, עמדה הרוקחת. "מצאת את כ"ץ?" אמרתי לה שכן. "כל הכבוד לך," היא אמרה, בעודה נועלת את החנות. "שתדעי לך שהשבת אבידה זאת מצווה גדולה מאוד." היא ציידה אותי ב"השם יברך אותך," והלכה.
מבית המרקחת לאוטו הדרך הייתה קצרה. התיישבתי במושב הנהג ובדקתי את הטלפון. לפי הווייז, הכביש היה פנוי לגמרי. נזכרתי גם שהדרך מירושלים לתל אביב כולה ירידות ואין סכנת התחממות של המנוע. נכנסתי לשיחה שלנו, וראיתי שאלכס מחובר. הוא בוודאי ראה שגם אני מחוברת. כתבתי לו שאנחנו צריכים לדבר. אני מגיעה עוד שעה, בבקשה תחכה לי ער.
הערות