"יעֵלינקָה, שלא תאמיני לאף אחד," היא הייתה אומרת את זה כמעט על אוטומט, כמו מנטרה. לפעמים תוך כדי גיהוץ או קיפול כביסה, בזמן שאגלי זיעה היו נקווים תחת עיניה הבהירות ובין קמטוטי עורה הדק מאוד, ופניה הנעימות בדרך כלל היו אז מתקדרות ולובשות הבעה משונה ומעט מסתורית. "לאף אחד," הייתה ממשיכה בהדגשת ה"אף", "אי אפשר לדעת כוונות של אנשים." ודווקא משום שיעלינקה אהבה את סבתה עד מאוד, היו הרגעים הללו מקלקלים כל כך את רקמת השמחה העדינה ששררה ביניהן, ופורמים בה פרמים של כיעור ושל אי נוחות. אבל יעלינקה לא ידעה אז כיצד להגיב או לענות, והייתה רק מהנהנת, בעוד המילים היו משייטות בחלל החדר הקטן עד שהיו נעלמות, והיא לא הייתה מקדישה להן עוד מחשבה. 

יעל, יעלינקה, הייתה בדרכה אל מרפאת הנוער כשהמנטרה ההיא שייטה בחלל תודעתה, אי שם בקטע הדרך שבין הכביש המהיר ליישוב הקטן, אשר היה רצוף מחשבות טרופות. "די כבר עם הלא להאמין הזה," הייתה אמה מטיחה בסבתה בעיניים מלאות טינה ובוז ואחר כך נוהגת בפראות כל הדרך הביתה. הבְּעתה על פניו של הולך הרגל שמכוניתם הדוהרת כמעט דרסה פעם שבה ושיתקה את יעל הנוהגת כעת, כפי ששיתקה אותה אז, כשישבה במושב האחורי בזמן שאמה הסבירה לה ש"אמנם עם חיים כמו שהיו לסבתא לא פלא שהיא לא סמכה על אף אחד, אבל לנשום היא לא נתנה לנו, חשבה שהיא שומרת עלינו." וזיק המסתורין ההוא היה מופיע אז גם בפניה של האם, חמקמק וקשה לפענוח, ורק עכשיו, בדהרת הנסיעה והמחשבות, חשה יעל שהיא מתחילה להבין את פשרו, מין אות מצוקה, אולי הזמנה לשיחה שמעולם לא התקיימה על כישלון בשמירה ועל עיוורון, והיא נמלאה צער ותחושת החמצה. וברצף החזיונות הייתה שוב לבת שבע עשרה, כשלאחר חודשים ארוכים של כאבי גב חוזרים ונשנים וללא מענה רפואי בנמצא, שלחה אותה אמה לנסות שיטת טיפול חדשנית, סדנה של שבוע בלבד המעלימה כאבים עקשניים ו"עושה פלאים ממש, כולם אומרים," ולא ידעה לומר לה שבחדר טיפולים אפוף צלילים עדינים וריח קטורת, מטפל לבוש בגדים רכים יטופף על גבה הדאוב, והבל פיו ילחך את אוזנה ואיברו יתקשח אל ירכיה, ושברגע אחד היא תתעשת ותנטוש, נכלמת ומתחרטת על שהסכימה להיות שם בכלל, ונחשול הטינה הישנה על קלות הדעת המזהרת ההיא גאה בה כעת מחדש במלוא העוצמה, מטביע בתוכו את רגשות הצער וההבנה הקודמים ופולט אל קדמת תודעתה את עיניה הנזעמות של דינה, את רישול שיערה ואת כתפיה השמוטות, את ידיה הקפוצות ואת רעד גופה תחת בגדי הבית המהוהים, כמו עצמים השבים מן המצולות. 

כשדינה נולדה ירדה על כולם רכות. כאילו פיה עלומה, כמו מאחת האגדות שדינה גדלה לאהוב כל כך, ליוותה אותה וניטרלה את הטינות ואת החרדות במשפחה הקטנה. בשנים הראשונות, לפני שהלכה מן העולם, נעשתה הסבתא הגדולה מפויסת יותר ביחס לבני האדם ודומה היה שאזהרותיה הרגילות נשתכחו ממנה. יעל הייתה מתבוננת בהשתאות בדינה הנרדמת בחיקה של הסבתא, לקצב תנודותיה העדינות, מבלי שדבר דאגה כלשהו יקלקל את שלוותן המשותפת. היא אף התקנאה מעט בדינה על שזכתה לסבתאות משופרת ומכוּפלת למעשה, כי גם אמה ידעה להבין היטב את רגשותיה ורצונותיה המתעתעים לעתים של דינה, והפתיעה את יעל בתבונתה ובתושייתה, ולא בלבלה אותה בעצות מפוקפקות ובהמלצות אינסטנט בנוגע לטיפול בתינוקות ולחינוך ילדים. אבל יותר מקנאה חשה יעל הקלה ועונג ממש על הידיעה שאת דינה יגדלו אחרת. היא הייתה אז בשלביה האחרונים של ההתמחות והשכילה לזהות את מנגנוני התיקון שהופעלו במשפחתה עם בואה של דינה לעולם, אשר בניגוד לציפיות היו כלל לא רעים. ומכיוון שהאימהוּת בכל זאת טרפה לזמן מה את תובנותיה ואת מאגרי כוחותיה, היו לה הסבתות הבוגרות למגדלור ולעוגן. אבל כעת, לאורכם של הקילומטרים הספורים שנותרו עד למרפאה, היא גללה בראשה שוב ושוב את הזמן, תוהה כיצד ומתי בדיוק נרדמו חושיה. אם כבר בשנים הראשונות, שנות ההתפעלות והקסם, היא טעתה כמו כולם לראות בציורי המכשפות גדולות העיניים ובדמויות שנלבשו למשך ימים ושבועות ובשלל המילים המומצאות בסך הכול ביטויי ילדות רגילים, קווים לכישרונותיה ולאופיה ההולך ומתעצב של דינה. או שמא היו צריכות הנורות להידלק כשדינה הייתה לילדה מופנמת וחולמנית. אולי כבר אז התנתק בה דבר מה והתרקם בה ליקום מקביל, אשר הלך והסתעף מבלי שאף אחד, אף לא אמה, יבחין בו או יעלה בדעתו את קיומו. ואולי לשווא היא מחפשת רמזים, והסדקים נסדקו בדינה ככלות הכול רק לפני זמן קצר יחסית, ואך טבעי היה להבינם כקשיים ההולמים את שלהי גיל ההתבגרות, לכל היותר תחילתו של דיכאון. מבין כל האפשרויות הגרועות הייתה זו האפשרות העדיפה עליה, זאת שמצמצמת את טווח הטעות.

"את לא הולכת לאימון היום?" שאלה אותה יעל ביום ההוא.

"לא," ענתה דינה בעודה עורכת על רצפת החדר שורות שורות של חפצים שונים ומשונים, תכולת מגירות וארונות חדרה, אשר נערמו בערמות אחדות ודומה היה כי ביקשה לעשות בהם סדר חדש. היא הייתה שקועה ולא הישירה מבטה אל יעל, שניצבה בפתח החדר והתבוננה פנימה בדאגה. 

"גם לאימון הקודם לא הלכת, ולזה שלפניו. האימונים תמיד עושים לך טוב דינה, למה שלא תלכי היום?" ביקשה יעל למצוא אחיזה בקול ההיגיון ושיקול הדעת ולסלק, או לכל הפחות לדחות, את מה שהחלו לבשר לה חושיה. היא נענתה בשלילה שקטה ונחרצת. שעות ספורות מאוחר יותר, בלילה, התעוררה דינה במיטתה בבהלה ובצעקות מבולבלות, "שקרנים שקריים, תיזהרו." כשגילו שהיא קדחה מחום הוקל ליעל מעט. זה וירוס, חשבה, וירוס נבזי דגר בה במשך הימים האחרונים, שיבש עוד יותר את הלך רוחה ואף גרם לסיוטי הלילה. בבוקר ילכו לרופא, מן הסתם דינה תחלים ותחזור לעצמה בעוד זמן קצר ויישאר לטפל רק בדכדוך הרגיל. אבל בבוקר לא היה זכר לחום. הייתה רק דינה זרה, נזעמת, עיניה מחשבות להתפרץ. "את השטן," הטיחה ביעל ברעדה ולא הרשתה לה להתקרב או לדבר, לגעת או לחבק. גם אל סבתה, שקראה אליה מתוך מסך הטלפון, לא נענתה, ורק לאביה אפשרה לבסוף מידה של גישה, והסכימה להתלוות אליו למרפאה, בזמן שיעל פעלה בזריזות לארגן את הדברים ועמדה בקשר עם הצוות בזמן קליטתה שם לפני שלושה שבועות בדיוק. 

בהגיעה אל מגרש החניה העמידה יעל את רכבה במקום הקבוע המסומן בשלט "הנהלה" ובהתה בו כזרה. היא חשה צורך להשתהות עוד מעט במכונית, כמו במשמרות הבוקר ההן כמתמחה, בטרם הייתה נכנסת אל עין הסערה ונשדדת מן הידיעות ומן ההבנות הטריות שרכשה בלימודיה, אשר היו שבות אליה רק מאוחר יותר, מדי יום ובמשך שנים, מתמצקות ומתייצבות בה לאטן. כעת שוב לא הבינה דבר. לרגע אף הייתה סבורה כי חנתה במקום הלא נכון וכמעט שהזיזה את רכבה משם, אבל התעשתה לבסוף ויצאה מן המכונית. אוויר הבוקר החם נדבק בה והעיק על הנשימה. היא צעדה באטיות אל הבניין, אל מסדרונות המחלקה השקטים עדיין, אשר הדיפו ריח חומרי ניקוי וקפה של משמרת הבוקר. האחות האחראית עדכנה את יעל קצרות על הלילה, שעבר בשקט יחסי. דינה שיתפה פעולה, נטלה תרופות, אכלה. יעל עשתה צעדיה אל חדרה של דינה במורד המסדרון התכול, המואר למחצה, ולראשונה תהתה אם היו לקירותיו גוון אחר פעם או אם עוטר בציורים, וחשבה לעצמה שזה יכול היה להיות רעיון טוב. דינה כבר הייתה ישובה ערה במיטתה וחלונה היה מואר. יעל בירכה אותה לשלום והתיישבה לידה. היא כבר הרשתה ליעל מידה זו של קרבה ואף לחבק מדי פעם התירה לה. "שמעתי שישנת טוב," אמרה לה יעל במלוא האופטימיות שעלה בידה לבטא. דינה תלתה בה עיניים משתוממות ואז קרבה את ראשה על מנת ללחוש באוזנה, "אמא, אל תאמיני לאף אחד."