דאשה, מאשה ובינה, אמרו עליהן – בלתי נפרדות. שלוש אחיות. היה גם אח, סבא בֵּק. עליו אמרו שהיה פרטיזן. בדרך לא דרך הגיע לאנגליה. הנכדים כבר אמרו: סבא שלי מאנגליה. היה לזה ניחוח אלגנטי, נוסק מעל קורותיו הבוציים בחור-שבחורים, עיירה נידחת באוקראינה, שלפי כל קנה מידה הייתה שממה תרבותית: ארובות שחורות שמזדקרות מתוך מפעלים פרימיטיביים לברזל, היער לא רחוק, אתר הנצחה: בורות מסומנים באנדרטה. 

בין לבין, סבא בק דיבר אנגלית רצוצה וניגן בהרמוניקה, מנגינות קורעות-לב, שלמד מהפרטיזנים. שם ביערות הגיע אחד, לא חשוב מי, ניגש לסבא בק ולעוד כמה, ושאל: "למי מהפשפשים המזוינים שפה יש חשק להציל את הכבוד היהודי?" סבא בק, ענייני כבוד לא דיברו אליו, התקפל לתוך ההרמוניקה, ונשאר ככה, מקופל וחי, שזה נס בפני עצמו. 

כשבדרך לא דרך הגיע ישר לקום המדינה, ידו האחת מונחת על הלב והשנייה אוחזת בהרמוניקה, הייתה לו צורה כזאת שאפילו הצבא לא לקח אותו. אמרו: "הרמוניקה לא תעזור לנו בדרך לירושלים." "אתה זה מי שאתה, לא יוצאים מזה," אמרו עליו כמה ביטחוניסטים מחברת החשמל. נוכח נעלי המוקסין שנעל, ההרמוניקה והרוח הבלתי-לוחמנית שלו, הם פקפקו בעברו הפרטיזני. "רק קסטנייטות חסרות לו. בא לנו לפה לעשות ציונות עם מרכאות," חרחרו. 

סבא בק התחיל שם בקטן, בחברת החשמל, אבל היה לו ראש על הכתפיים וצמח ממנו מהנדס, על אפם וחמתם ולמרות שלא היה מעורה חברתית. וחוץ מזה? צייר. נופים ירוקים, בצבעי מים. היה משהו עדין בציורים האלה. כמו לחישה של געגוע. מדי פעם הוא היה מפסיק לצייר, מניח יד על האזור שבין הצלעות, פניו מקבלות צורה של שריר תפוס, כאילו איזה זיכרון מושך שם בחוטים. אחר כך התגלה שהלב שלו הלך פייפן, כי לב – צריך להיות עדינים איתו, והחיים שלו היו בדיוק ההפך ועשו את שלהם. ובכל זאת, למרות השתיקות והלב והעדינות, קרה האינצידנט ההוא עם החמור. 

סבתא בקי, היה לה נופך אנגלי, אף שהייתה מוורשה, במקור. והיה לה פעמון קטן מפורצלן, מעוטר בציור של שתי גברות ויקטוריאניות וכלב ציד חום, שהיה מונח על שולחנון מכוסה במפת קרושה. הנכדים עשו לו פעם ניסוי כלים וטלטלו אותו כמו שצריך. סבתא בקי הייתה מבועתת: "זה פורצלן!" היא בחנה את הנכדים שלה אחד-אחד, בכובד ראש ששמור רק לבחירת עוגות קרם בוויטרינה ורשאית, ואז אמרה בצער שדרך-ארץ זו באמת פרקטיקה שהולכת ונעלמת אצלנו, בארץ יִשְׂרוּאֶל. 

את כשרון הציור אביבה קיבלה ממנו, מסבא בק. היא לא עשתה בו הרבה, בכישרון הזה, למרות שאת שנות התבגרותה בילתה בסטודיו לציור, מנגבת במטפחת את עיניה שנטו לדמוע בגלל צבעי השמן והטרפנטין. היא סבלה מאבק ומרגישות יתרה. היה שם מורה לציור בעל-שם, שאמר שלפי כל קנה מידה אומנותי אביבה מוכשרת-כמו-שד. "היא עוד תגיע לפירנצה!" יצא לו לומר וסבתא בקי זרחה כמו השמש. באמת בבית של סבתא בקי לא היו קירות – היו תערוכות. כל משטח פנוי גויס לשירות הכישרון של בתה, או לפחות למה שהמברשות שלה החשיבו להבטחה גדולה. 

פה ושם השתמרו עיטוריה הנאיביים, נגיד על הזמנת החתונה שלה: שתי-יונים-עם-עלה-של-זית בסגנון ריאליסטי. ראו להן כל נוצה וכל שבב של דאגה לשלום בעיניים. היונים האלה היו מוקפות בזוג רובים מסוג לא מזוהה. אביבה אהבה להסביר שהיונים האלה, יונות השלום, והרובים, זה לא במקרה, ויש להם משמעות: זה סמל לחיבור בינה לבין הבעל שלה, מוריס. "הכרנו בצבא," סיפרה. שירות צבאי קצר וממוקד היא עשתה: שמונה חודשים כפקידה בגֶ'הֵנום, במדבר. אביבה, שנראתה כאילו עומדת לבכות כל הזמן בגלל היובש המדברי והחול-בעיניים, עשו אותה אחראית על התוכנית האומנותית בעונג-שבת והיא קישטה את חדר האוכל בציורי השלום האלה שלה ועצי זית בגודל מלא. מה שקרה אחר כך עשה רעש גדול, אבל בסוף היא התחתנה והכול בסדר. אביבה מדלגת באופן אסטרטגי על תאריכים מאותה התקופה, שומרת על עמימות ומספרת בּוּבֶּע מָיְסֶעס שעומרי נולד פג. היא אומרת ברישׁ גלֵי שהיא בשום אופן לא תומכת במשתמטים, אלא אם כן מדובר במשתמטות ורק מטעמי אהבה. מוריס אומר לה שתפסיק לבלבל את המוח ותתחיל לחיות על קרקע המציאות. נכון שהוא שם עליה את העין, בגלל הזיתים והרגישות שלה וכולי, אבל אביבה קצת אוהבת לשחק בנדמה-לי. מה שהיא לא מבינה, זה שהוא נהג לרתק אותה לבסיס בשביל הצחוקים ולא כמו שהיא מספרת. "בסוף עשיתי לה ג'סטָה והתחתנו."

אביבה אומרת שכך מוריס מבטא אהבה. ובכללי – "פעם גבר שתק כי היה לו מה להגיד. היום מדברים כי אין. ואז גם לא היו את כל החוקים האלה, שמפריעים להתאהב. עובדה: היום הצבא לא מוציא מתוכו זוגות, שמתחתנים הכוונה." בכל אופן, אחרי שלושה חודשים של ריתוקים על ימין ועל שמאל, נפל לה האסימון שככל הנראה מדובר באהבה. 

"את, אם אומרים לך שלום במכולת, מחשיבה את זה לאהבה," אמרה סבתא בקי לאביבה בתה, ושלחה מבט נוגה לעבר ציוריה על הקירות. אהבה זו מחלה ידועה של אומנים, ברור.

"אם לא, אז מה זה?" אמרה אביבה שעברה את זה קשה, את האהבה. 

ארבע האחיות של מוריס גלגלו עיניים ושני אחיו הרימו גבות. אחת האחיות, פקעת עצבים, אמרה: "איך אתה יכול להיות מבסוט ממנה, איך? מסתובבת עם דמעות בעיניים ופרצוף של מפזרת הפגנות, מציירת זיתים ומחשיבה את עצמה למי-יודע-מה. זאתי תשתה לך את הדם בקשית ותעשה לך ילד וחצי, במקרה הטוב." מוריס ענה, שבעניין הילדים אין להם מה לדאוג, יהיה מי שישמור על הגחלת. 

לחתונה קדמה חינה-כהלכתה בשכונה ד' בבאר שבע, בדירה קטנה בקומה השנייה, מלאת משפחתיות יתרה, כמקובל. סבא בק היה שקט וחגיגי. ראו עליו שהתלבש במיוחד: מכנסי קורדרוי מתקופת הקוקוס, חולצה משובצת קצרת שרוולים, עם הרמוניקה מבצבצת מהכיס הקדמי, מוקסינים על הרגליים ומתחת לקסקט פרצוף לא שקט כאילו העולם הפנימי שלו מלא בסכנות. סבתא בקי נסוגה לספה, עטתה על עצמה פנים פינתיות, אוחזת בכוס קלקר בזרת זקורה, בוחנת את כל החמולה הזאת, בדירה הצפופה. ואף שכבר ידעה לדבר לא-רע בעברית, אמרה בבריטית-צוננת, שהיא ווֶרִי הֶאַפִּי פּוֹר הֶר דוֹתֶ'ר, אוֹף קוֹרְס. והוסיפה: איזה אוכל! וחבל שהיא נמנעת, מאז שגילו לה רגישות מסתורית באזור המעי הדק, מצד ימין. ושבה ולגמה בעדינות אינגליש-רוזית מכוס התה-בקלקר שלה, וסירבה נחרצות שימרחו לה בוץ על כפות הידיים, כי לכל דבר יש גבול. בחזור נראתה כאישה שאיבדה חלק מעצמה. בדמעות בעיניים ובקול שבור אמרה לסבא בק: "בשביל מה היה הכול? ואני עוד חשבתי שתגיע לפירנצה." סבא בק ענה: אי אפשר לנשום את אירופה בכוח. 

עומרי נולד יפה. ווּנְדֶרְקִינְד מבחינת היופי. הוא היה תינוק כל כך יפה שנשים הרות היו מגיעות להסתכל עליו, כדי שקצת מהיופי שלו יעבור לעוברים שלהן. סבתא בקי קראה לו סְנוֹאוּ-וַיְט כי כמו בסיפור היה לו שיער שחור עורבני וחלק ופנים לבנות וחיוורות כמו חלב, ועיני טורקיז מוקפות ריסים שחורים צפופים. אחריו הגיעו עוד שני בנים רגילים לגמרי, שמעולם לא קראו ספר עד הסוף ובת אחת שאפילו לא פתחה אותו ועשתה לאביבה הרבה בושות. 

סבתא בקי אמרה: "עומרי באמת כל כך יפה. עוד ייצא ממנו איש ציבור."  

סבא בק אמר לסבתא בקי: "יש לו בעיה של פַקְשֵׁשָׁנוּת. אני מקווה שלא יהפוך את הבכיינות והחלטורות לדרך חיים כמו את-יודעת-מי. לפעמים זה עניין גנטי." 

עומרי אמר להוריו: "מילא סבתא בקי וסבא בק, אצלם זה עניין של חינוך מהבית. אבל איך אתם חיים תגידו לי? מה זה כל שיטות-ההפחדה האלה, על העתיד. בסוף הכול מסתדר והכול לטובה." הייתה לו חמסיקה שקיבל ממקובל מהקריות שמטפלת בעין-רע ומקדמת מזל-טוב. בסופו של דבר התגייס למשטרה ופצח בקריירת בכיינות מפוארת והאשים את כל-העולם-ואחותו בביזיונות שלו. בגיל שלושים כבר קיבל צורה של למפה כבויה מעל הבטחה לא ממומשת, או כזאת שהתגשמה במלואה, תלוי איך מסתכלים על זה. 

באותה העת הוא הכיר את מאיה ויצא שהתחתנו. לעומרי ומאיה הייתה מראית עין של אהבה. הם אמרו שיש ביניהם חברות-טובה, שזה בעצם אומר זוגיות בלי להט. הרעיון הזה של חברות קיים אותם לזמן-מה. גירושים, בשלב כלשהו, היו בלתי נמנעים. סבתא בקי תפסה בצ'יק את התמונה המלאה ולמרות זאת היא חיבבה את מאיה משום שהחשיבה השכלה גבוהה, ולא דיפלומה שמקבלים מהאוניברסיטה-של-החיים. 

הייתה זו מאיה שמצאה את דאשה. היא התקשרה לאביבה, "את יושבת?" שאלה. כבר היה אינטרנט והכול, והיה את האתר ההוא, המילה האחרונה בתחום מציאת קרובי משפחה. שואה. חיפוש. ניצולים. חיפוש מתקדם. מאיה כתבה: גרגורי קמינסקי. כך: לפני שהאדמה החלה לרעוד, לפני שנבקעה ונשמטה מתחת לרגליים. לפני סבא בק. גרגורי, גרישה. 

דאשה סיפרה שעד היום היא זוכרת את הקולות ביום ההוא. שם. המונים. גוש אנושי חסר כיוון, נשים עם ילדים בידיים, גברים עם מזוודות. סבתות נגררות, ילדים בוכים, כולם רצים, אבל אף אחד לא יודע לאן. ואיפה גרישה? אמם יצאה לחפש אותו. צעקה את שמו ברחוב, גמרה את הגרון בצעקות, אבל מה הוא קול אחד שנבלע בין קולות של המונים? דאשה, מאשה ובינה החזיקו חזק ידיים. לא הרפו זו מזו. יצאו וברחו לאיפה שברחו כולם. הן אחזו ידיים עד שלא יכלו עוד, ולא נותר במי לאחוז. דאשה היחידה שהיה לה מזל. ששרדה. "מזל. זה לא אומר שטוב, כן? פתחתי עיניים: גשם, דם ובוץ. בוץ. בוץ. האדמה בכתה. ההמשך, זה כמו שמספרים אחרים, בטח כבר שמעתם הכול." 

יצא שגרישה התחבא כל כך טוב שרק חיות קטנות יכלו למצוא אותו. באמת מומחה להיעלמות הוא נעשה, אמן ההסתתרויות. מה ששבר אותו זה הקור. ראה מדורה ויצא אל הפרטיזנים. אלה אספו אותו וניסו לעשות ממנו משהו. כנראה ביקשו לצקת אומץ לתוך הגוף הבצקי שלו. כלום לא יצא מזה. אחר כך אמרו: "אולי הוא מבין משהו בגאוגרפיה?" בסוף תקעו לו הרמוניקה ביד ולימדו אותו לנגן, בשביל המורל. 

ודאשה התגלגלה לאמריקה. "אני עכשיו בניו ג'רסי." שני בנים נולדו לה, אחד עובד במשהו כל כך מיותר, שזה כמעט מרגש לחשוב שמישהו באמת קם בבוקר בשביל זה. השני רופא משפחה. היה גם בעל שמת, הנרי. 

כולם ישבו בשולחן ערב שבת, אכלו דג-מרוקאי-אדום וסיפרו סיפורים חביבים על סבתא בקי וסבא בק, זכרם לברכה. את מרבית הדברים דאשה לא הבינה. למה שתבין? הכול בעברית. מדי פעם אביבה פנתה אליה: "את רוצה עוד דג? אה סלייס? אולי עוד סאלד? איזה סלט יצא, מָשְׁאַללָה!" באמת יצאה מגדרה להנעים. לקינוח הגישה את התה-עם-נענע, את הפיצוחים ואת העוגיות המרוקאיות. היא אמרה לדודתה דאשה שהייתה ביניהם אהבה מהסרטים, בין פאפא בק למאמא בקי. איך חבל שפספסת אותם! "לפחות היית פוגשת את מאמא. היא הייתה מאנגליה אמרתי לך? יכולתן לדבר באנגלית." 

דאשה אמרה: "זה בגללה גרישה נהיה בק?" היא ישבה בסלון, על כיסא-מעץ עם כרית צמודה למשענת וריפוד על המושב. מאיה התיישבה על ידה, מחפשת שפה משותפת. "את יודעת כשיצאתי לבד מהבור, ידעתי שני דברים: שהעולם הזה הוא כמו ג'ונגל ושעכשיו נשארתי לבד בעולם. והנה, גיליתי מה שגיליתי, אבל בעצם מה זה חשוב?"

מאיה לא מצאה מה להגיד, הניחה יד על ידה אכולת הזקנה של דאשה, העיפה מבט חסר סבלנות בעומרי. פעם בגיל צעיר אמרו עליה שהיא חטטנית שאוהבת לדחוף ת'אף לאן שלא צריך. ואחר כך אמרו שהיא מחפשת פיקנטריה. בסוף היא עשתה מזה קריירה בשם "תקשורת מקרבת" כי אנשים אהבו לבוא אליה, לפרוק-את מה-שיושב-להם-על-הלב. 

בזמנו, קרה שגם סבתא בקי פרקה. בסודי סודות סיפרה לה, שהייתה תקופה בחייה שאהבה גברים שנוהגים במכונית עם גג נפתח ומסתובבים עם מטפחת משי צבעונית תחובה בכיס הז'קט. עד גרישה היא לא החשיבה בחורים שמתקנים דברים בעצמם ולא מזמינים איש-מקצוע. כשרון הציור שלו – זה מה ששבה את לבה. ואיזה לב עדין היה לו! לכן הייתה מופתעת על העניין ההוא, פעם, מזמן, עם איש החמורים. ואחר כך אנשים עוד אמרו עליו, על סבא בק, "איך אחד כזה מסתובב כמו פצצה מתקתקת ולא עוצרים אותו?" סבתא בקי אמרה: "באנגליה היה לנו פודל נבחן וטיפש, מקס. אבל חמורים? מה לו ולחמורים בחצור-הגלילית?" 

כשנסעה למשטרת חצור-הגלילית, לחלץ את סבא בק מהמעצר, פנתה לשוטרים בלי שמץ התרפסות. עם האנגלית שלה, הבריטית, ועם החליפה המכופתרת, חנוטה בגינוני-מלכת-אנגליה, באמת לקחה את הסגנון הייחודי שלה לקצה, לא היו מהמרים שהיא אשתו של הפסיכי הזה, שעשה מה שעשה. בגלל חמור. 

מה זה חמור? מעמיסים עליו והוא סוחב. ילדים, מבוגרים, זוגות, מה שיוצא, כל מה שיביא כסף לבעליו, טיפוס מהשוליים-המוסריים עם פִיזְיוֹנוֹמְיָה שאומרת-עליו-הכול. האֶקְסֶמְפְּלָר האנושי הזה חתר להגיע לטופ והיה בעיצומה של הדרך לשם, למעלה. היום הוא בפוליטיקה של מועצת העיר. אז הייתה לו מין מלונית ושבעה חמורים. התיירים היו עושים עליהם סיבוב. פעם-פעמיים, עשר פעמים, כמה שיוצא. מי שבא ברוך הבא. בשביל מה יש חמורים אם לא כדי לסחוב? אם חמור נוער או עומד – מושכים ברסן, אם מסרב – מצליפים בשוט על העכוז והיידה! החמור יוצא לדרך. סיבוב ועוד סיבוב. חמור קטן, יותר עייר מחמור, עשה הרבה מאוד סיבובים. כל סניף-מרכז של חברת החשמל בא למלונית בחצור-הגלילית ליום גיבוש. בונוס: טיול חמורים. בתורות. גרישה ישב ליד ערמת החציר על כיסא עץ מוטה לאחור וניגן בהרמוניקה שלו, העצובה. והאנשים על החמורים עושים סיבובים, מדמיינים שזה טיול. יצא שאת הסיבוב-הלפני אחרון עשה זְ'לוֹבּ אחד, דובינסקי. הוא טיפס בקושי על החמור הקטן, לחייו בצורת לחמניות אדומות, שערו המקליש מתבדר ברוח. החמור לא זז. איש-החמורים משך ברסן, דובינסקי נעשה סגול מרוב מבוכה, חבריו מחברת החשמל עמדו בצד וגיחכו: "רק תסתכלו על התופעה הזאת!" סבא בק הסתכל, עזב את ההרמוניקה שלו, קם ואמר: "תשמע, חביבי, החמור עייף. צער בעלי חיים." איש-החמורים אמר: "אני לא אומר לך איך לעשות את העבודה שלך ואתה אל תגיד לי איך לעשות את שלי." 

לא ברור מה הלך שם. סבא בק השכיב אותו, את איש-החמורים, נתן לו איזה זֶץ לפרצוף, הכניס לו באבי-אביו. כשהוא גמר איתו, סיפרו שאמר: בורות כזאת זה רשע, זה מה שזה. כשהשמועות פשטו, סבתא בקי לא ידעה איפה לקבור את עצמה. "לא היה בזה שום היגיון, חמור זה אפילו לא סוס, וזה שהוא סוחב אנשים, ככה הוא רגיל," אמרה סבתא בקי. "נכון, איש-החמורים, הבור ועם הארץ הזה, זה אחד שמדורדר לשפל המדרגה. אבל ככה, כמו סבא בק, לא מתנהגים. אדם זה אדם וחמור זה חמור ופה זה לא ג'ונגל. ככה גם אמרתי לו: גרישה, פה זה לא ג'ונגל." סבא בק אמר, "הייתי חייב. הצלתי את הכבוד היהודי מהיהודים." 

סבא בק הלך קָקֶן בגיל שבעים ושתיים, מדום לב. שנים אחר כך סבתא בקי חטפה שבץ שצמצם את טווח התנועה בצד ימין וסידר לה עווית נשכנית על פניה. אחר כך לא עניין אותה דבר מלבד משפטו של או-ג'יי סימפסון, אחריו עקבה בשתיקה מהורהרת. מלבד זאת היא הקימה לתחייה את פעמון הפורצלן שלה ולא הפסיקה לצלצל בו, לקרוא לפיליפינית שלה, אגנס. אז גם גילתה את הסדק הישן על הפעמון שחצה גברת ויקטוריאנית אחת לשניים. מחשבותיה האחרונות היו בפולנית ורשאית צחה של ימי עוגות הקרם של ילדותה, כי באותם רגעי סוף, כל שנות אנגליה התאדו להן: "Jasne ci jest, Agnieszko, że to Murzyn ją zamordował." ובעברית צחה: ברור לך, אגנס, שהכושי רצח אותה.