בסופו של הערב היא השתינה והתבוננה בקשב רב בזרם השקוף שיצא מן הגוף שלה, שהייתה בטוחה שיהיה אדום, כלומר דם, כי רגע לפני כן כשנכנסה למטבח הבית על מנת להרתיח שוב את אותה הביצה הקשה שהרתיחה בבוקר איך שקמה לשים על השעורה שהרגישה בעין, הרגישה במכנסיים כמו טיפה, והייתה בטוחה שזה מחזור, ושהנה נפרש לפניה או מתגלה בפניה ההסבר הגופני לערב המוזר שעבר עליה בשעתיים או שלוש האחרונות, והרי היה מוכרח להיות הסבר גופני, כי בדיוק יצאה ממחלה של כמעט שבועיים ורק ממש בעומקי המחלה הבינה שבעצם היא חולה בדיוק במשך הזמן שבין כמה ימי הביוץ שלה לבין המחזור, שעוד לא הגיע עכשיו, לפחות, ברגע הזה, הזרם היה מאוד שקוף.

זה התחיל בהתחזות: היא הלכה לבית המרקחת בשכונה שלה כדי להוציא תרופות בשביל אחותה הקטנה. אחותה שלחה לה את מספר תעודת הזהות שלה, ואת המרשם, ופתחה מראש תור ללא כרטיס באתר של רשת בתי המרקחת, אבל לה עצמה לא היה ברור לחלוטין אם ההליך תקין – אם מותר לה להוציא תרופה בשביל אחותה – ולכן החליטה, לאט לאט, עד שהמספר שלה הגיע, ואז תוך כדי שניגשה אל הרוקח, להעמיד פנים שהיא אחותה. אני צריכה להוציא תרופה לתור ללא כרטיס, אמרה, וכששאל באיזו קופת חולים ידעה לענות, והטלפון שלה האיר דלוק ביד שלה, ולכן כשביקש את מספר תעודת הזהות הקריאה לו אותו בצורה שהסוותה את העובדה שהיא מקריאה, היא היתה טובה מאוד בלעשות את זה, ואז כשהוא שאל אם היא מכירה את התרופה אמרה פשוט כן, למרות שבכלל לא ידעה למה היא נועדה.

מבית המרקחת הלכה אל הספרייה הקטנה הסמוכה על מנת להשאיל ספר עבור אדם אחר, בהקשר של עבודה. היא בדקה מראש ושמחה לגלות שהקטלוג העירוני מלמד שהספר הזה, שאזל בדפוס, נמצא בספרייה הזו הקרובה כל כך לביתה. היא ניגשה בביטחון אל המדף ולא מצאה בו את הספר, אבל מצאה ספר אחר של אותה הסופרת. היא ביקשה מהספרניות עזרה, והן שלחו אותה אל המדף שוב, ושוב לא מצאה, ושוב ביקשה עזרה, וכל אחת מהן בתורה ניגשה לאותו המדף וחיפשה בו את הספר שוב, ואף אחת לא מצאה אותו. ואז אחת מהן אמרה לה, נורא מוזר, הוא היה פה בתצוגה חודשים, על הקיר שמציג ספרים מומלצים, ממש עד עכשיו, ואף אחד לא לקח אותו. הן חיפשו על מדפים אחרים, ובעגלות ההחזרה, ולא מצאו את הספר.

מהספרייה הלכה אל הטיפול, כלומר, אל בית הקפה הסמוך לטיפול, שבו לפעמים ישבה לפני הטיפול, כי כל הסידורים היו מהירים מדי, והייתה לה שעה וקצת לשרוף. רק כשראתה את בית הקפה מבחוץ בזמן שהתכתבה בטלפון עם בן הזוג שלה נזכרה שבתוך אותו הבניין של בית הקפה יושב, באותו הזמן, בן הזוג שלה, בשיעור צרפתית. היא צילמה לו את בית הקפה ונכנסה והתיישבה בו, ובדיוק הייתה לו הפסקה והוא התרגש להצטרף אליה לרבע שעה. ואז הוא אמר, למה את לא קובעת תמיד את הטיפול ביום הזה ובשעה הזו ותמיד נעשה ככה, והיא אמרה, אבל אני כן, אני פה כל שבוע והוא התפלא. ואז היא סיפרה לו שמשך שנים ואולי עדיין התמונה שלה באתר האוניברסיטה שבה עשתה דוקטורט הייתה תמונה שצילמה לפני כמעט עשר שנים במחשב שלה כשישבה בדיוק בשולחן הזה בדיוק בבית הקפה הזה, אבל עוד כשהיה בית קפה אחר, כך שבתמונה יש מאחוריה ספרייה מלאה בספרים. והוא התפלא קצת שוב, ואחר כך הצביע על חנות משקאות בצד השני של הכביש ואמר לה, אפשר לקנות שם משקאות, והיא אמרה, אני תמיד קונה שם משקאות. והוא התפלא בשלישית ואמר לה, מה זה אני בכלל לא מכיר אותך. ואחרי עוד כמה זמן הוא חזר לשיעור, ואחרי עוד זמן היא הלכה לטיפול.

בטיפול דיברה על השבועיים שעברו עליה, על המחלה, וקישרה אותה לעומס של עבודה ולחץ ואולי גם לגוף שמנסה להגיד לה משהו על משאלה שתפסה צורה לאחרונה, על החלטה שהתקבלה לאחרונה, על ניסיון שהתחיל לאחרונה, ממש רגע לפני שחלתה, להיכנס להיריון. אולי הגוף אומר לה, היא אמרה, שאי אפשר לעשות את זה כמו שאני עושה הכול, במרוץ ובלחץ ובכוח. המטפל ניסה להבין על מה היא חשבה בזמן המחלה הזו, איפה היא הייתה, אז היא חשבה על זה רגע ואז סיפרה לו שתוך כדי המחלה, שהתחילה בעצם בכאבים ברחם שדמו לכאבי ביוץ ולכאבי מחזור אבל היו אחרי הביוץ והרבה לפני המחזור, היא חשבה שאולי המחלה – שהייתה קצת חסרת תסמינים – היא בעצם הגוף שלה שנכנס להיריון, כי חברה אמרה לה אולי פתאום זה זה, ואחותה אמרה לה אולי פתאום זה זה. ואז דיברה עם המטפל שלה על זה שעבורה לנסות להיכנס להיריון זה כמו להחליט לקפוץ מצוק, או כמו להזריק לעצמה זריקות (מה שעשתה קצת יותר משנה קודם, בשני סבבים של הקפאת ביציות): הגוף מתנגד ואומר לה אל תעשי את זה, בעצם זה כנגד הרצון הבריא וכנגד שימור החיים וכנגד ההיגיון, את עושה משהו שמזיק לך, ובכל זאת, עושה אותו. זה דורש התנגדות בכוח, ותנועה כנגד ההתנגדות בכוח, וקיום במקביל של שני הכוחות המתנגדים זה לזה, עד שהתנועה קדימה מכריעה (כי אצלה התנועה קדימה תמיד מכריעה, גם זה עלה בטיפול, כמה דברים יצאו לה וכמה דברים נלקחו לה מתוך התנועה הזו שלה, שהיא וקטור יחידי, היא לא נעה אחורה וגם לא לצדדים). הוא ניסה להבין עוד את האימה הזו, ובתגובה, כמו תמיד, היא דיברה ארוכות: על הגועל הפיזי שחשה מהרעיון ומהממשות של היריון ולידה, על הרתיעה מהיצרנות, מהשימושיות, מהמעבר מגוף כמין לגוף כמזון, על הדבר שתמיד חשה כלפי הגוף שלה הנשי מאוד, משהו שדומה לדיספוריה אבל אין בו ממד של מצוקה, רק עור שני, או מלבוש, שעם השנים למדה ללבוש אותו ואפילו ליהנות בו ולרתום אותו לעונג, אבל הוא באמת לא לגמרי שלה ואין לה שום מחשבה או ציפייה שהוא כבר או שיהיה התגלמות הולמת של מהות פנימית אמיתית, בטח לא משהו שלם או נכון, והדבר הזה מכתיב את איך שהיא מתלבשת ואת מה שהיא מוכנה ורוצה לעשות איתו, עם הגוף הזה, וכן הלאה.

בתום הטיפול היא ירדה את שתי הקומות למטה, ודלת הבניין, שהייתה חדשה אבל מוזרה, פתאום חסרה את הידית שלה, שנפלה או נעלמה והותירה תושבת ברזל שבורה. היא ניסתה לדחוף את הדלת מבפנים ולא הצליחה. אחרי כמה רגעים ירדה מישהי נוספת למטה ואמרה שמה שצריך לעשות לפי ידיעתה זה להתקשר למסעדה ליד ולבקש שיפתחו את הדלת מבחוץ. היא עשתה את זה, ובינתיים הגיעה עוד מישהי מפנים הבניין, ואז מישהי מהמסעדה ניסתה לפתוח את הדלת מבחוץ, בעזרת הקוד שהמישהי הראשונה נתנה לה מבפנים, כמה פעמים כי היא טעתה שוב ושוב באמירתו, ונשמע צפצוף שמעיד שהדלת נפתחת אבל היא לא נפתחה. המישהי מהמסעדה חזרה למסעדה, כי היה לה פיק (אחר כך הם יתקשרו אליה שוב לעזרה והיא תגיד, אני לא יכולה יש לי פיק, ומי שדיברה איתה בטלפון חזרה על זה באוזני הכמה אנשים שכבר עמדו בפנים הבניין והיא, הגיבורה של הסיפור, תגיד בצחוק, גם לנו יש פיק). ואז הצטרף עוד אדם, הם כבר היו ארבעה, והוא נראה כאילו הוא יותר מבין בדלת של הבניין אבל זה לא בדיוק היה נכון, תוך כדי השיחה הקטנה שנוצרה בין כולם לכולם נעשה ברור שאף אחד לא לגמרי מהבניין הזה, לא לגמרי עובד בו, לא לגמרי גר בו, לא לגמרי יודע אם מישהו בכלל גר בו, וכל אחד פנה בהודעות ובטלפונים לסיבה שהובילה אותו לבניין הזה והיא, למרות שהיססה מאוד מאוד, כתבה הודעה למטפל שלה והוא אמר שינסה לעזור אפילו שלא יודע איך. ופתאום נשמעו כמה צפצופים רצופים של פתיחת דלת באינטרקום, ואחת מהם אפילו טעתה לחשוב שההיא מהמסעדה חזרה לעזור אפילו שיש לה פיק, והבחור שעמד הכי קרוב לדלת בעט בה ממש חזק מבפנים תוך כדי אחד הצפצופים והדלת נפתחה לרווחה והם כולם יצאו החוצה, והיא, שרצתה לכתוב למטפל שלה שזה הסתדר, פתאום ראתה שהוא שלח לה הודעה ושאל אם זה עבד, והבינה שזה הוא שעזר מלמעלה.

היא נפלטה מן הבניין אל מעבר החציה בדרך הביתה, והבחינה קצת מרחוק בדמות רכובה על אופניים, לבושה בבגדים כהים, שנראתה לה מוכרת וקצת יפה, ועברה בה מהר מאוד המחשבה שהיא קצת נמשכת לאישה הזו, שיש משהו נכון ברכינה שלה על האופניים, בתספורת הקצרה אבל לא מדי, בטי שירט השחורה ובתיק השחור, מין שק שזרוק באלכסון על ימין הגב התחתון שלה, ובג׳ינס האפור־כהה הנכון שלה, פתאום המשיכה קצת נהייתה מחשבה על אופנה בעצם, ובנעליים האלה שלה המצוינות, מין קבקבים כבדים שחורים מעור, עם מין רצועת גומי, וקדמת הנעל מחופה בגומי שחור, והסוליה היא מעין גומי טרקטור כבד וגס, ותוך כדי שהיא מסתכלת הבינה שאלו הנעליים שלה (במבט לאחור אני יכולה לספר שאלו רק היו נעליים כמו שלה, בדיוק כמו שלה, לא סתם נעליים, ה־נעליים שלה, הנעליים שיש רק לה, ושהן ממש שלה, שקנתה לעצמה בניו יורק מייד אחרי שהגנה על הדוקטורט שלה, מתנה לעצמה, כדי לחגוג, ושמאז הפכו להיות ממש הנעליים שלה כל הזמן רוב הזמן וכשהיא לא איתן היא מתגעגעת אליהן כי הן הכי היא, אין שום עור שני, זה העור שלה). ופתאום כשהבינה שאלו הנעליים שלה הבינה שזה גם ג׳ינס שלה, וגם חולצה שלה, וקצת תיק שלה, וקצת תספורת שלה, וחלפה בה המחשבה שמסבירה את כל הערב הזה, החדה כמו סכין, המקפלת: זו אני.