ענת שרון בלייס

סיפור מהלב

3 דק'
ישראל
ענת שרון בלייס

סיפור מהלב

3 דק'
הקדמה

משאלה נידונה לאי־הגשמה. להגשים משאלה פירושו לגלות שהמשאלה לא התמלאה. להעלות על הכתב משאלה משמעו להסכים להשתהות בחוסר־וודאות.  

מה שמניע את הצורך לממש משאלה הוא עימות מתיש עם האפשרות שמשהו יקרה; ידיעה פנימית שיש עולם אחר, ושהוא נמצא, כל הזמן, בתוך העולם הזה. אותו עולם אחר הוא מקום שאותו יכולים לראות או עליו יכולים לחלום אנשים המוכרים לנו כסופרים או כדמויות בתוך ספרים. אבל אין כוח בעולם שיכול להגשים משאלות, מהסיבה הפשוטה שהן משתנות מרגע לרגע, אנחנו משתנים מרגע לרגע, ורק האנשים הנמצאים עמוק בתוך דפיו של ספר או מהלכים בין שורות סיפור – משאלותיהם נוכחות תמיד ונשארות איתנו.

עובדה. סינדרלה מגיעה כל חצות.

ולנו, לנו יש משאלה אחת שאנחנו הולכים איתה ובכל תחילת שנה פורשׂים מחדש. אילולא היא, לא היינו יכולים להבטיח שמה שחוזר מן הנשייה אכן חוזר, ויכול שוב להישאל.

 

את קובץ הטקסטים הזה אנחנו מקדישים לתמי בצלאלי שיצאה מחיינו אל העולם האחר, אבל כשעוצמים עיניים, או כשמתבוננים באיורים שלה, היא שבה ומופיעה מתוכם, כדמויות וכנופים.

 

שנה טובה

יפתח אלוני ועינת יקיר

איורים: תמי בצלאלי

עברית
עברית

"את חושבת שהלב שלך יעמוד בזה?" שאל אותה.

הם ישבו במשרד הפינתי שלו, בקומה גבוהה של מגדל משרדים בתל אביב. מתחת לחלון פעמו המכוניות בנתיבי איילון בשני הכיוונים. היא הביטה בהן זמן־מה, אולי מפני שהיה קל יותר להביט במכוניות זרות מאשר בעיניו של איש זר ששאל אותה שאלה על הלב שלה.

אחרי מספר שניות שבה להביט בעיניו. היום כבר אינה זוכרת אותן, את העיניים שלו.

הספר היה מונח על השולחן ביניהם, כבד יותר מכפי שהצדיק מספר העמודים שלו. בתוכו היו שבעה פרקים שנולדו משיחות שהיא ערכה עם סופרים שנים קודם לכן. השאלות שלה, המחשבות שלה, המשפטים שלה, הקול שלה. אלא שהאישה שפרסמה את הספר לקחה את כל אלה וזקפה לשמה שלה. עמוד אחר עמוד. מילים שלה. בלי השם שלה.

"ארבעה מן הסופרים כבר הלכו לעולמם" אמרה לו.

 

היא זכרה היטב את הפעם הראשונה שפתחה אותו. זה היה בבית של חברה. הספר הונח על שולחן הסלון, ספר ככל הספרים, חף מכל כוונה רעה. היא הכירה את האישה שכתבה אותו. פעם הן היו חברות. היא הרימה אותו, פתחה, קראה פסקה ועוד אחת, ואז חזרה לראשונה.

השורות היו מוכרות לה.

היא דפדפה. עוד עמוד, ועוד אחד. המילים הלמו בה מתוך הספר בקול שלה, ובשם של אישה אחרת.

לרגע חשבה שתתעלף.

היא לא התעלפה, אבל הנפש נפלה ארצה. היא סגרה את הספר. אחר כך פתחה אותו שוב, שבה וסגרה. 

"כאילו נעצו סכין בלב."

חברתה ניסתה להרגיע אותה, אמרה משהו על ייעוץ משפטי, אבל היא לא הצליחה לשמוע את המילים. היא רק רצתה ללכת, וביקשה לקחת את הספר איתה.

במכונית, הניחה אותו על המושב שליד הנהג, ושם הוא נשאר ימים.

בבוקר נסע איתה לעבודה.

בערב חזר איתה הביתה.

כשעמדה בפקקים הוא היה לצידה, ולפעמים העיפה בו מבט, כאילו ציפתה שיתנצל.

הוא לא התנצל.

ספרים אינם עושים זאת.

 

היא ניסתה לספר לאנשים מה קרה ולא הצליחה. כל ניסוח נשמע לה קטן מדי, לא מדויק. לומר "גנבו ממני" נשמע דרמטי. לומר "לקחו לי את המילים" נשמע כמעט ילדותי.

ובכל זאת זה היה הדבר הקרוב ביותר לאמת.

לקחו לה את המילים. ולמשך זמן־מה גם את היכולת להשתמש בהן.

 

באחד הבקרים הגיעה לתחנת הרדיו שבה עבדה והרגישה שמשהו אינו כשורה. לא בדיוק כאב, אבל משהו לא ברור. היא נכנסה לאולפן והאיש שישב שם הביט בה ושאל אותה: "את בסדר?"

הוא לא חיכה לתשובה והזמין ניידת טיפול נמרץ.

אחד מאנשי הצוות חיבר אותה למכשיר ואמר:  "יש לך הפרעת קצב. אני לא משאיר אותך כאן."

היא הובהלה לבית חולים, ושם, לאחר כמה שעות, עברה צנתור.

עשרים ושמונה בדצמבר 2025. את התאריך הזה היא זוכרת.

כשחזרה הביתה לא רצתה משפטים, עורכי דין, מכתבים או צדק. היא רצתה מיטה, שקט ושמישהו ייקח את הספר מהמושב שליד הנהג.

היא חשבה שהזמן יעשה את מה שאנשים מבטיחים תמיד שהזמן עושה.

אבל

הימים עברו והכאב נשאר.

ואז פנתה לעורך הדין.

 

המזכירה קיבלה את פניה והובילה אותה לחדר הישיבות.

על השולחן הייתה צלחת ובה שוקולדים קטנים, עטופים אחד־אחד בנייר מבריק.

היא הביטה בהם וחשבה שיש משהו כמעט משעשע בכך שבמשרד עורכי דין מניחים מתוקים על השולחן. אנשים מגיעים לשם אחרי שבגדו בהם, פיטרו אותם, רימו אותם, ירשו אותם, גזלו מהם או תבעו אותם, ומישהו החליט שהדבר הדרוש לכל זה הוא פרלין.

היא הוציאה את הספר מן התיק והניחה אותו ליד הצלחת. השוקולדים נראו פתאום תמימים מאוד.

כעבור כמה דקות הוא נכנס.

היא קמה. הם לחצו ידיים. הוא התיישב לצדה, והיא פתחה את הספר.

"אלה המילים שלי." דפדפה. "גם אלה." עוד עמוד. "וגם כאן."

כעבור זמן־מה כבר לא היה צורך לומר עוד.

 

אחר כך הסביר לה מה אפשר לעשות. דיבר על זכויות יוצרים, על מכתבים, על הליכים, על שכר טרחה ועל האפשרות להגיע לבית משפט. הוא דיבר, באותה נימה שבה הקרדיולוג הסביר לה מה עומד לקרות, והיא חשבה שאולי עם השנים, מתפתחת בקולם של כל האנשים העוסקים בצרות של אחרים אותה המוזיקה.

ואז אמר לה דבר שלא ציפתה לשמוע מעורך דין.

"את חושבת שהלב שלך יעמוד בזה?"

אז סיפרה לו על הצנתור.

"את תעמדי בזה?"

"אולי אני לא אעמוד בזה," אמרה.

 

זמן קצר אחר כך פרצה המלחמה. במשך חודש וחצי נדחקו הספר, עורך הדין והעלבון הצידה. הפחד קיבל צורה אחרת, והלב – הלב היה עסוק בדברים אחרים.

היא לא התקשרה אליו. גם הוא לא התקשר אליה.

כשהשקט חזר, המכתב הראשון נשלח.

התשובה הראשונה הגיעה.

שיחת עורכי הדין הראשונה הולידה שנייה, והשנייה – שלישית.

והאישה שפרסמה את הספר טענה שהכול נעשה בתום לב.

בתום לב נשמט שמה.

בתום לב הודפסו מילותיה.

בתום לב הופיעו שבעה פרקים.

בתום לב נלקח קולה ונמסר לקוראים בשם אחר.

המילים "בתום לב" הופיעו בכל מקום. במכתבים. בשיחות. בהודעות. בכל פעם מחדש.

לב היה שם בשפע, רק תום היא התקשתה למצוא.

 

בוקר אחד התקשרה לעורך הדין.

"מה עושים עם כל התום לב הזה?"

הוא צחק מעט ושוב שאל אותה

"הלב שלך יעמוד בזה?"

היא לא ענתה.

למעשה היו לה באותו בוקר שתי שאלות.

על אחת מהן הוא ידע לענות, על האחרת לא.

הם נפרדו לשלום.

 

למוחרת הוא מת מדום לב.

 

היא עדיין נוסעת עם הספר לצידה. מתפללת שיום אחד הוא יספר את האמת.

 

 

הממואר 'זירת הפשע' מאת ענת שרון בלייס רואה אור בימים אלה בהוצאת נוודים

הקריאה הבאה שלך
6
1
דילוג לתוכן