הייתי בת חמש־עשרה כאשר רצחתי את בן זוגה של אימי.

קשה לי להודות בכך. הרי בניתי את עצמי ואת אישיותי סביב הרעיון של עזרה לאחרים והפצת הטוב בעולם. טוב ואור ורוגע. אנשים באים אליי כאשר הם כורעים תחת משאם הכבד של החיים, כאשר אינם מסוגלים להתמודד לבדם עם מחירה הכבד של מלחמה מתמשכת, או פשוט כי הגיעו לשלב הזה שבו הם פנויים לעשות משהו עבור עצמם, להתפתח מבחינה רוחנית.

אבל דברים היו מעולם, ולא משנה כמה אפנה להם את גבי וכמה אשתדל להתמקם בצידם הבהיר של החיים, לא אוכל להתכחש לאופל. בוודאי לא בפניכן, שמכירות אותי טוב יותר משאני מכירה את עצמי, ודורשות ממני כעת את הווידוי הזה. אז כן, אין לי ברירה אלא להודות בפניכן שכך היה: בשחר נעוריי רצחתי את בן זוגה של אימי. לא במקרה, לא ברשלנות – אלא בכוונה מלאה. אינני יודעת אם הכוונה מספיקה כדי להרשיע אותי בַפשע בעולם הארצי, מפני שיהיה קשה לכל תובע, גם בצירוף של הודאה מלאה, להוכיח את אשמתי. ובכל זאת, אני אשמה.

איזו מין נערה הייתי? בצדק אתן שואלות, לא סיפרתי לכן הרבה על חיי המוקדמים. באתי אליכן מן המוכן, כפי שאומרים, כפי שאני כעת. קשה להתבונן בי כיום ולדמיין את תמונתי כאישה צעירה. לא רק משום שפניי התרחקו לאין שיעור מתוויהם המקוריים – השנים שחלפו, קשיי החיים, וכן, גם ההזרקות וההרמות, כל אלו תרמו להצטברותו של קלסתר אחר כמעט לגמרי – אלא מפני שגם אישיותי ידעה תמורות מרחיקות לכת במהלך העשורים. הרי הקריאה לחיי הרוח לא באה אליי עד סוף שנות העשרים שלי, וגם אז היא נגעה בי בעדינות בלתי נתפסת, מתחככת בי בקושי, מרפרפת על כתפי כמו עלה שלכת לפני שהוא ממשיך במסלולו הלאה, לכאן, לשם, עם כיוון הרוח.

לא כך לפני כן. בשנות העשרה שלי הייתי מעשית, חמור מכך – רציונלית, צינית לעיתים, ובזה לאלו שאינם כמוני. הייתי האויבת המרה של כל מה שדרש ממני לראות מעבר למה שנמצא מול עיניי. סירבתי למצוא טעם באמונה כלשהי ואפילו האגנוסטיקה נדמתה בעיניי כקשקוש מיסטי־סנטימנטלי. הייתי איתנה בעמדתי זו כפי שרק אנשים צעירים מעזים להיות, שכן עדיין לא ראיתי או הרגשתי או טעמתי את מה שמסתתר מתחת לעולמנו, מעליו, בעומקו, או בממדים המקבילים לו.   

מלבד זאת, בפניכן איני מתביישת להודות, הייתי נערה קצת משונה. כבר מילדות מוקדמת קוללתי בנטייה להתקפים מלנכוליים, ואת רוב זמני הפנוי העברתי בבית. ממילא לא היו לי חברות רבות, ובמהלך שנות העשרה שלי הלך והתרופף עוד יותר החיבור שלי לבני גילי. חיפשתי תירוצים, אמיתיים או מומצאים, כדי להיעדר מבית הספר כמה שיותר, ובעת שנערות אחרות חיפשו סיבות לצאת, להסתובב, לחגוג את החופש החדש שניתן להן ואת נעוריהן הסוערים – אני לא רציתי חופש. אני רציתי להישאר בפנים. הייתי מוכרחה, אם כן, לשמור על ביתי, לנקות אותו מהפרעות, ולוודא ששום פולש לא יוכל לסלק אותי ממנו. והרי זו הייתה מטרתו של אותו בן הזוג שבסופו של דבר נאלצתי לרצוח: לסלק אותי מביתי ולתפוס בו את מקומי. לא יכולתי לאפשר זאת.

אתן ישויות חדשות יחסית בעולמי. הכרתי אתכן שנים רבות לאחר שנקראתי להצטרף לחיי הרוח. אני זוכרת היטב את היום: יצאתי כהרגלי לאחד ממסעותיי, קצב התופים השמאניים הולם ברקע, קצות הקריסטלים המחודדים דוקרים את כריות כף ידי, הקטורת שורפת ומשלכת את גיציה לצדדים, ואני, פוסעת מחוץ לעצמי, מחוץ לגופי, חוצה את הנהר, מנופפת לרוח השומרת שלי, אנפה לבנה הנחה על פסגתו של אחד העצים, ומרגישה שדבר מה חדש עומד להפציע. ואז, כמעט משום מקום, אתן נגליתן בפניי. לא עטיתן צורה של חיה, כמו הרוחות האחרות, והיה ברור לי שאתן ישויות מסוג שונה. אולי שליחים. אולי מלאכים. הייתן קהל קטן, מעין חבורה שאי אפשר להפריד בין חבריה. לא היטבתי לראות את פניכן (כפי שאיני מצליחה לראות אותם גם עכשיו), אבל הרגשתי אתכן וידעתי בדיוק מי אתן ומה תפקידכן: להיות עדים. להיות לי חוקרים ושופטים, לעמת אותי עם המעשים שביקשתי להדחיק ולשכוח, ולחרוץ את דיני בהתאם לחומרתם.

את הבית ההוא רציתי לשכוח. הבית במושבה הישנה נבנה על אדמתו העירומה של פרדס ישן, כשעץ קלמנטינה בודד משמש אנדרטה לכריתתו. הבית היה חדש מהקבלן והיינו הראשונות לגור בו. יכולנו להחליט איזה סגנון נעניק למקום: השיחים שיישתלו בחצר, צליל הפעמון בדלת הכניסה, ניחוח העץ של המדפים בחדר הארונות. במהרה נתנו לבית גם את אופיו האנושי יותר, את הטמפרמנט שלו. עשינו זאת באופן שבו התייחסנו זו לזו ביומיום, כאשר רקדנו יחפות בסלון או דיגמנו אחת לשנייה את בגדי האחרת. ואפילו באיך שרבנו. בית חדש איננו רק קירות וחלונות ושיש. לגור ראשונות בבית משמע לקבל על עצמנו את האחריות של להיות אלו ששותלות את השלדים בארונות ומאכלסות את עליית הגג ברוחות רפאים.

היינו שלוש נשים־בנות כאשר עברנו לבית: אני, אחותי ואימי. אבל הרוחות והשלדים שהעברנו בירושה למשפחה שמתגוררת שם היום, קשורים דווקא בגברים שבאו ופלשו לחיינו מעת לעת. הם לא הבינו את הטקסים הקטנים שלנו ואת השפה שדיברנו. הם באו מעולם שבו לימדו אותם לדרוש את מקומם בראש השולחן או על הכורסה הגדולה בסלון, בדיוק מול הטלוויזיה. גופם היה גס ומשונה בהשוואה לגופים שלנו, לא רק בגלל גודלם וצורתם, אלא בשל האופן שבו זזו בחלל, כאילו היו בתחרות מתמדת עם האוויר עצמו. כפות ידיהם היו עצומות, הנעליים והגרביים שלהם סימנו שטחים ברחבי הבית, קולם גבר תמיד על קולנו, ורצונם, כך הבנו מהר, הוא שהכריע את כל הוויכוחים.

בן הזוג שרצחתי היה הגבר השלישי מסוג זה, ומן הסתם הגרוע מבין השלושה, אחרת לא הייתי מעלה על דעתי לרצוח אותו. מרגע שעבר לגור איתנו, נעשה הבית לשדה קרב ומלחמות התנהלו בו כל הזמן, אם בגלוי או בסתר. הכול יכול היה לשמש לך (או לו) ככלי נשק: מילים רעות, צרחות חסרות פשר כמעט, איומים, איסור כניסה לאזורים מסוימים בבית, איסור על שימוש במכשירי חשמל, מגירת הסכום במטבח.

הפנים והחוץ התהפכו, והבית נעשה ליער אפל, עוין ומלא מכשלות. כאשר התעוררתְ בבוקר (או באמצע הלילה) היה עלַייך ללכת על קצות האצבעות, משום שבכל צעד ושעל התחבאו שורשים שבלטו מעל פני הקרקע וניסו להכשילך; ענפים וקוצי־ענק עשו כמיטב יכולתם לסטור על פנייך או להותיר סימנים עמוקים, מדממים, בעורך; חיות טרף הסתתרו בפינות החשוכות ביותר, שיניהן תמיד חשופות, עיניהן הצהובות תמיד נוצצות מבעד לחשכה, נהמתן השקטה תמיד נשמעת.

נאלצתי למצוא מרחבי מחיה חלופיים. לעיתים התכנסתי בחדרי הקטן שהיה נעול בכל עת (גם כאשר לא שהיתי בו), ופעמים אחרות יצאתי לבדי לתור את המושבה. הייתי מסתובבת ברחובות הבלתי סלולים – דרכי עפר וחצץ וחול, מנוקדות בעלים יבשים, נשלי נחשים וסיגריות שלמות שכבר אבדה האפשרות להצילן – ומחפשת לי מקום טוב לנוח בו.

ואז התחלתי לפנטז ולרקוח מזימות של רצח. הייתי יושבת במקום שקט כזה או אחר, אולי נשענת על גזעו המחוספס של עץ אורן (בסתר, נהניתי מתחושת המחטים הדוקרים את ירכיי), או נשכבת על גג בטון משופע של מקלט שכונתי, ונסחפת אחר המחשבות. היו לי המון רעיונות מצוינים. חשבתי ללכוד נחש צפע (היו רבים מהם באזורנו), לשחררו במכוניתו של הקורבן, ולחכות שהטבע יעשה את שלו. אחר כך דמיינתי שאצליח להרעיל אותו. אולי בבת אחת ואולי לאט, כל יום קצת, עד שיחלה ויתכלה וייעלם.

דמיינתי את הבית החדש אך המקולקל שלנו מתנקה מריחו העבש, ממראה פניו המצולקות, ומכל הדרכים היצירתיות, קטנות כגדולות, שהיה ממציא כדי להתעלל בי. מרוב חוסר אונים, מרוב שלא ידעתי כיצד לפעול, שכללתי עוד ועוד את המחשבה. וכך קרה שלמרות כל התנגדויותיי לנסתר, מצאתי את עצמי כמעט מתפללת, כמעט מושיטה את ידי לאיזה כוח עליון, נעלם מעין.

וזה היה נוסח תפילתי: לוואי וימות. ימות וייעלם. ימות ויתאדה. ימות ויתכלה. ימות ויישכח. ימות וייחרב. ימות ויניח לי לנפשי. ימות כדי שלא אשמע עוד את קולו המנסר. ימות כדי שלא אצטרך להסתתר. ימות כדי שהבית ישוב להיות בית. ימות כי אין סיבה ואין הצדקה ואין כל טעם לכך שימשיך להתהלך חי.

המילים תפסו אחיזה במוחי. הן המשיכו והתגלגלו גם כאשר קמתי ממקום המסתור שלי, ועשיתי את דרכי הביתה. הן הדהדו חזק בחלל ראשי גם כאשר פתחתי את דלת הכניסה ועברתי את הסלון, היכן שהוא תמיד־תמיד ישב על הכורסה הגדולה. הן כמעט התפרצו ממני מרוב עוצמה כאשר ישבתי מולו בארוחת הערב ונעצתי בו את מבטי.

ושוב, התפילה החלה להתנגן בראשי: לוואי וימות. ימות ויתפגר. ימות ויאבד. ימות ויחדול. ימות ויקמול. ימות ויסתלק. ימות כדי שלא אצטרך להביט בו עוד. ימות כדי שלא יביט בי יותר. ימות כדי לשחרר אותי מעול קיומו. ימות כי אחרת אמות בעצמי. ימות מאה מיתות. ימות אלף מיתות. ימות ימות ימות ימות ימות.

ובסופו של דבר זה עבד. בן זוגה של אימי חלה ומת. תחילה הוא השתעל ללא הפסקה, לאחר מכן נותח ואושפז, ובסופו של דבר התפגר לו, כמעט בן רגע, כמעט ללא מאמץ. אז אִמרו לי, ישויות אהובות שלי, האם רצחתי אותו? לא הרמתי עליו יד, לא דחפתי אותו מגובה, לא הרעלתי אותו, לא שיספתי את גרונו, לא יריתי בו ולא רוצצתי את גולגולתו. למעשה, לא שמתי את ידי על נשק, חם או קר. ובכל זאת, מה שאני מאמינה היום, ותתקשו לשכנע אותי אחרת, הוא שאת בן זוגה של אימי רצחתי בכוח המחשבה.

אינני מתחרטת על דבר. עד לעצם היום הזה, כאשר עשרות רבות של שנים חלפו מאז; גם ממקומי הנוכחי, כאשר התרוממתי לדרגה רוחנית גבוהה – אני סבורה שהגיע לו.

ישויות יקרות, מסרתי את הווידוי שלי וכעת תורכן לדבר אליי. לבשר לי את עונשי הראוי. אני שומעת אתכן חזק וברור, למרות התופים שמכים ברקע. קולכן הצלול יודע לחדור תמיד את כל ההפרעות. אבל אתן לא מדברות, אתן קמות ונעות קדימה בדרככן השמימית, המרחפת, ואני מבינה שעליי ללכת אחריכן. אני פוסעת במורד השביל, עיניי נעוצות בגבכן, וסביבנו הולך ומתעבה יער. ככל שאנחנו מתקדמות ומעמיקות בין העצים, כך הופך היער פרוע ומסוכן יותר. שורשים רוחשים תחת כפות רגליי, גדלים על השביל לפניי רגע לפני שאני דורכת בו. ענפים עבותים מאלצים אותי להתכופף, לעיתים צצים מהצדדים, כמו משום מקום, ושורטים את זרועותיי החשופות. נדמה לי שאני רואה זוגות עיניים מציצות מבין הצללים, כמו פנסים רחוקים־קרובים, וגם אם איני רואה אותם בבירור, אני שומעת נהמות מגרגרות בחלל החדר. אנחנו בתוך חדר. אני מזהה את קווי המתאר של הקירות, שומעת את חריקתם השרקנית של צירי החלונות, ורואה את כתמי הרטיבות המוכרים על התקרה. הרהיטים אחרים, הריחות השתנו, ופני האנשים בתמונות שנתלו על המקרר אינם הפנים שלנו. משהו באוויר עצמו השתנה, אבל המקום אותו מקום.

אט אט אני מבינה: שבתי לבית.