בסוף הערב חזרנו לווילה קרוצ'ה ללגום יין, יחד עם המשוררת האלבנית שרלוטה מרקוש. נפגשנו לראשונה בארוחת הבוקר בבית המלון. היא סיפרה לי שהיא עובדת כמורה בבית ספר תיכון, בתרגום מאנגלית לאלבנית, ובחקר ספרות. "אני עובדת כמו סוסה," היא סיכמה כשלגמנו קפה וצחקנו זו אל זו. אבל כשהגענו לווילה קרוצ'ה, שרלוטה כבר לא צחקה. היא לא צחקה מאז ארוחת הבוקר, שבסופה גילתה שלא תקבל שכר עבור קריאת שיריה. היא ראתה משוררים אחרים מקבלים מעטפות שמנות, אבל לשרלוטה ולי אמרו שלא ישלמו על הקריאה. סבל תהומי החל לכסות את פניה. חיוכה הזוהר נמחק כלא היה ואת מקומו תפסו דמעות עבות ומרות שבצבצו מתוך עיניה החומות והעגולות. היא חילצה משערה החלק את הסיכות והעבירה יד על ראשה כמלטפת אותו לאחר מכה. היא קמה והלכה לחדרה, נשכבה על המיטה והציתה סיגריה. תוך כדי כך גם פתחה פחית בירה ובלעה כדור הרגעה. אחר כך לגמה חמש כוסות קפה שחור והציתה סיגריות זו בזו. לאט שקעה ונעלמה בבור של דיכאון ותיעוב. היא לא הצליחה להפסיק לחשוב על כך שנמנע ממנה תשלום בעבור הופעתה. וכל המים הסמויים צפו ועלו בה, המים המלאים בשלל תנינים ודגי פיראניה, העכורים והמוצפים בנחשים ועקרבים, בסוסים נצלפים על סחרחרת קיומית של משוררת המתחזה למורה בבית ספר תיכון. גלים גדולים של זיכרונות דלוחים צפו ומילאו את מחשבותיה, שטפו את מוחה והטביעו אותה כולה. היא איבדה את יכולתה להתרועע והוסיפה לבלוע כדורים, עד שהרגישה נטושה מעצמה. היא שכבה על המיטה בחדר ונזכרה בילדותה באלבניה, איך במשך עשר שנים הייתה מבודדת עם משפחתה במעצר בית. היא הייתה בת שש כשגילתה המשטרה החשאית שהוריה אנטי קומוניסטים ושדודהּ ניסה להתנקש ברודן אנוור הוג'ה. המעשה הוביל למשפט ראווה מבוים ולהוצאתו להורג של דודהּ בירייה.

"זה לא נורא, זה רק כסף. אנחנו לא נמות מזה," אמרתי לה.

אבל שרלוטה לא מצאה נחמה. בבוקר יום ראשון דנדנו פעמוני כנסיות מכל פינה וקראו לתושבים להיבהל מן המיטות ולהתכנס בהיכלות לשירת .AVE MARIA אך שרלוטה לא יצאה מן המיטה.

היא בלעה עוד כדור הרגעה ולגמה כוס קפה שחור. הציתה סיגריה, שכבה על גבה ובהתה בתקרה. היא חשבה על השחקן ג'יימס פרנקו, שפעם למד איתה בסדנה לאומנות בניו יורק. היא הרהרה בהצלחתו ובדרך שבה הצליח לפרוץ ככה ולהפוך לכוכב קולנוע ולהתפרסם בכל העולם.

"איך ג'יימס האלמוני הפך לג'יימס פרנקו?" שאלה שרלוטה את עצמה כששכבה סדוקה במיטה והרהרה: "האם למות לבד בחדר בבית מלון יהיה דבר נעים?" אך מייד נזכרה שאינה מסוגלת להבריז לילד שלה. אמא שלה לא תשמור עליו, גם לא אחותה או אחיה. לאחר מעצר הבית הפכו בני משפחתה למכורים

לחופש, אחיה ואחותה לא נשואים ואין להם ילדים. היא היחידה ביניהם שהעזה להביא ילד לעולם. היא שכבה במיטה במשך כל היום ולא הלכה לקריאות השירים שאליהן הוזמנה, אלא התמסרה למנוחה. היא רבצה במיטה וחשבה שכתיבה באלבנית זה ביש מזל. בהתחלה זה לא הפריע לה שהיא כותבת לכמות מוגבלת של קוראים, היא התענגה לחלוק את שיריה עם קבוצה קטנה של חברים ובמגזינים מקומיים. הציפיות שלה היו צנועות מאוד. אבל כשהפכה לשאפתנית יותר והתחילה לרצות יותר, הרגישה שרלוטה ששפתה היא מכשול, סיבה לבידוד. כשהיא קוראת שירים בקול, אנשים שאינם מדברים אלבנית משבחים את צליל השפה, אבל היא אף פעם לא קיבלה זאת כמחמאה. שירה, לדעתה, אינה צליל ואינה צריכה להיתפס כמוזיקליות. שירה בעיניה היא מעשה רציונלי. היא אף פעם לא כותבת שיר אם אינה בטוחה מה היא רוצה להגיד, או מה היא מבקשת למסור. לכן היא אסירת תודה למתרגמים הזרים שבמקרה מצאו את שיריה ותרגמו אותם. לפני שנים חשבה שתמיד תהיה הוגנת כלפי מי שחש עוול בחייו, היא יודעת מה זה להיות קורבן של עוול. אבל עכשיו כבר אינה בטוחה. אי־צדק עלול להפוך אדם למסוכן. תחושות נקמה וכעס עלולות לגרום לאדם להקריב את עצמיותו. הכתיבה תמיד הגנה על הילדה שבתוכה ועזרה לה להתמודד עם הפחדים, הכאב והפצעים. הכתיבה היא הכלי שבאמצעותו גילתה את היופי ואת המשמעות שבאומללות. השירה מגינה עליה מעצמה.

 כל היום ישנה בחדר, תחת השפעת כדורים, ובלילה התקשרה לבעלה, אניק, ואמרה לו כל מה שהייתה חייבת לומר לו בשתים־עשרה השנים האחרונות. הוא שכב במיטתם המשותפת באלבניה והיא על המיטה הזרה באיטליה. לפני השיחה עם אניק עוד הרהרה באפשרות של מציאת מאהב. אף שלא באמת רצתה מאהב, היא העדיפה להיות ישרה, אבל העבודה הקשה עיקמה את גבה והיא חשה מחויבות לנפשה, להזין את גופה באהבה ולרפא את דלקת האכזבה שבערה בה כל הזמן. כל הלילה התייסרה בין נאמנותה לאניק לבין הצורך הנואש שלה ברומנטיקה ובהפגת הבדידות. אך גם מתחת לכל הכדורים והקפאין, הסיגריות ושעות המחשבה על המיטה המסודרת בסדינים לבנים, בחדר באיטליה, בבית מלוןASTORIA  עם מקרר מלא בקבוקי יין ובירה, גם שם, מתחת לכל העקרבים, הסוסים הנצלפים והגב השבור, היא הייתה מאוהבת בבעלה. מכורה לו, על כל הטוב והרע. שורש נפשה נקשר בנפשו. אף על פי שנהג לנטוש אותה באמצע הרחוב וגרם לה לכעוס ולבכות, היא רצתה להמשיך לקבל את אהבתו. גם כששכבה שבורה בחדר בבית מלון, בארץ זרה וקרה, שלא שילמה לה בעבור קריאת שיריה. היא פתחה בקבוק בירה חדש. בין התריסים משכו קרני השמש את ליבה לצאת מן החדר, ובו זמנית להיצמד חזק יותר לסדינים. מכל פינת רחוב נסקו פעמוני כנסיות וריסקו את דממת הבוקר. הכמרים המשיכו להעיר את התושבים לצאת מן המיטות. היא התבוננה מבעד לחלון וראתה גבר ואישה הולכים ברחוב מחובקים.

ביום שנסעה הוא אמר לה שיעזוב את הבית. היא חשבה שתמות. היא רעדה ושכבה במיטה בלי אוויר. אחר כך הוא הלך והיא נשארה לבד מול המזוודה הארוזה. בבית המלון קמה מהמיטה והתבוננה במראה בתיעוב. היא לבשה שמלה שחורה, שקנתה במיוחד לקריאת השירים, ואזרה אומץ לרדת ללובי.

"בוקר טוב," לחשה אל פקיד הקבלה והנהנה בראשה. היא יצאה החוצה וסימנה שלום בהרמת סנטר לנהגי המוניות שעמדו בפתח המלון. מעל ראשה מתחו סנוניות זנב משולש ומפוצל ועפו יחד במעגלים. העיר עוד לא התעוררה. אנשים ספורים פסעו בדממה לתפילות יום ראשון. תיירים גררו מזוודות והעמיסו את תיקיהם על גג מוניות לנמל התעופה. אחרים נשארו בחדרם והתרחצו באמבטיות חרסינה עתיקות עם רגליים מוזהבות ובירכו על ההזדמנות להתארח בחדרים כה יפים. השמש שמשכה אותה לצאת, גרמה לה לעלות בחזרה לחדר, להיצמד לסדינים. היא נכנעה לרפיון. הכדורים הקהו את מחשבותיה, וכרסמה בה התמיהה הקבועה, איך נכנעה לאימהוּת ונתנה את גופה לעשות בה כדרך הטבע? איך נפלה בשבי ההורות? אניק דרש שלא יפסיקו את ההיריון אף על פי שעדיין לא היו בשלים להפוך להורים, הם היו ילדים וכבר מזמן היה עליהם להיפרד ולהמשיך הלאה בחייהם.

אימא שלה אמרה לה שזו תהיה טעות מצידה להפסיק את ההיריון. אימא שלה, ששילמה במיטב כספה על חתונה שידעה בבירור ששרלוטה אינה מעוניינת בה. גם שרלוטה, כאחיה ואחותה, לא רצתה לאבד את חירותה, בגיל שלושים הייתה עדיין בוסרית כנערה בת שש־עשרה. אבל ההיריון עזר לה להפסיק לעשן ולשתות קפה. גופה השתנה ונפשה גאתה בכאב על אובדן חופש תנועתה. כחיה בשבי צעקה על אניק את כל הטירוף והכעס שחנקו את נפשה, והוא אמר לה שהוא כבר לא אוהב אותה, אבל היא לא התרגשה מדבריו כי ידעה שהוא תמיד חש כלפיה את שני הקטבים בו זמנית. היא הייתה בטוחה בליבו הטוב, שהוא מעדיף לאהוב, שהשנאה עבורו היא רק מכשול. "זה יעבור לו," חשבה. אבל אחרי שהילד נולד, נשבר להם הגב והם כבר לא היו שפויים. הם כל הזמן הרימו את התינוק על הידיים ונדנדו אותו כדי שיירדם. לא היה להם מושג איך מגדלים ילדים. והיא תמיד חשבה יותר מדי והרגישה שבכלל לא מתאים לה להיות אימא.

"אומניות לא חייבות להרות בני אדם, הן רוצות להרות יצורי רוח, לא בשר ודם. מאושרות האימהות שילדיהם אומנותם היחידה. אני לא אמורה ללדת, אני שייכת לאומנות, זה לא בשבילי," דיבר בראשה הקול המורד, האחראי על מרור נפשה.

אימה יעצה לה: "אל תחשבי יותר מדי, קומי מהמיטה ותעשי משהו בבית. אולי תנקי."

שרלוטה קמה ואכלה כיכר לחם שלמה. היא פחדה שזו הפעם האחרונה שתהיה שוב בהיריון.

בלילה לחשה לאניק במיטה: "אני פוחדת מהמוות." ואחרי הלידה סיפרה לכולם שהיא כותבת ספר שירים חדש, בזמן שהחזה שלה נטף חלב והיא כל הזמן בכתה. אניק כבר נטרף לחלוטין. פעם אחת התנפלה עליו בידיים חשופות ואיימה להרוג אותו. כמו ביום ההולדת הראשון של בנם, לאחר ששאג מונולוג של ייאוש בסלון, והיא צרחה שהוא מאמלל אותה ולא השתלטה על עצמה וקפצה עליו באגרופים. האצבע שלה הסגילה. היא היניקה כל הלילה ונזקקה לשלווה. שניהם היו אפופי הזיות. בחמש בבוקר מרחה על

פניה משחת לחות. זה העניק לה תחושת ביתיות ונחמה. אחר כך התייפחה במשך שעות. אולי חצי יממה, או יותר. היא ריחמה על עצמה. הקול המורד בראשה לא הניח לה להסכים למצבה. היא לא האמינה שהיא שוב כלואה בביתה, לאחר עשר שנות ילדות מבודדת, עם משפחתה האנטי קומוניסטית, שהושמה במצור, ודודהּ שניסה להתנקש ברודן ונרצח. ועל אף שחיה קצת בניו יורק ולמדה אומנות והוציאה כמה ספרי שירה, המשיכה ילדותה לרדוף אחריה בחלומות על חירות ורעב לזוהר. הקול המורד בראשה לא חדל לענות ולשתול בה מחשבות שווא על חירות מוחלטת, גם כשהילד שלה שכב לצידה במיטה ואל החדר באו ציוצי ציפורים. השמש האירה את ראשית החופש הגדול. היא יצאה לגינה עם התינוק.

היא ישבה מול המזרקה ואישה נעצרה מולה ואמרה לה: "זו תמונה מקסימה, את והתינוק מחובקים."

באותו יום נטש אותה אניק באמצע הרחוב והלך, כי התלוננה שוב ושוב איך במשך ההיריון לא הקפידה על תזונה והשמינה מאוד. זה הפריע לה. מוחה האובססיבי לא ידע מנוח. היא הלכה ברחוב עם הילד, סהרורית, וכשחזרה לביתם בלעה כדורים עד שנרדמה. אניק שקע בדיכאון ואמר לה שהוא חייב לעזוב את הבית. היא כרעה על ברכיה וחיבקה את מותניו ואמרה לו: "אתה אוהב אותי כי אני אוהבת אותך." והוא בכה וחיפש לעצמו דירה באינטרנט.

"תמיד את קורבן," הוא לחש וצחק ואמר: "נמאס לי. אני חייב ללכת." והחל לחפש דירת חדר. היא אמרה לו: "יש לי ילד," והוא צעק: "זה הילד שלי!!!" ובכה. "אז אני אתאבד," היא אמרה לו ובלעה עשרה כדורים נגד כאבים. הוא התעלם ממנה במשך כל הלילה והיא התענתה במשיכה לחום גופו. כאשר חזר מהעבודה בצהריים ונשכב במיטה, היא באה ונשכבה לצדו ואז הוא הסתובב ופתח את זרועותיו. היא זחלה אליו מתחת לשמיכה, חזהו חימם את גופה והיא נמסה במחילת ידיו. החום שחדר אליה מזרועותיו איחה את גופה הכואב, שרצה רק לשכב לידו ולחבקו, להיעלם.

"בואי איתי לפריז," כתב לה חבר. "בואי איתי לפריז ונלך ברחובות יד ביד, נהיה חופשיים. זה מה שאני מציע לך. בואי תהיי חופשייה איתי. אקח את ידך ונלך יחד ברחובות. אני מציע לך חופש."

היא השיבה: "אני לא יכולה כמוך, אני תקועה באדמה. התמכרתי לריח של הילד שלי. אף פעם לא הייתה לי כזאת תחושה."

"את הצמחת שורשים," הוא כתב לה.

"כן. אני לא יכולה לעזוב אותו. אני לא יכולה להיות חופשייה איתך ברחובות פריז, אפילו לא ליום אחד. אחרת אתאהב בך וארגיש רע מאוד כשנהיה רחוקים."

שרלוטה ירדה במעלית המסורגת של בית המלון אל חדר האוכל. היא לגמה קפה ופתחה את המחברת, הרימה את העט וכתבה שיר בנשימה אחת. לאחר שכתבה הרגישה יותר טוב.

בין הארמונות המפותלים, מתחת למרפסות המפוסלות, תופפו צועדים במצעד, הם הלמו בחוזקה מול בית המלון, התופים הדהדו באוזניה כאשר ניגש אליה קלאודיו פוצאני והגיש לה מעטפה.

"זה בשביל קריאת השירים שלך," הוא אמר לה והלך.

פרק 11 מתוך הרומן 'לבד בחדר בבית מלון', הוצאת נוודים.