חוויית מפגשו עם ד"ר הנדל חרצה תלמים בשדה זכרונו. הוא ארך לא יותר משלוש דקות, במהלכן נשאל לשמו, לגילו, לכתובתו ולעיסוקו. הושטה לעברו כף יד מגויידת, עטורת פיגמנטציה. בין אגודל, אצבע ואמה נשתרבב לו פתק ריבועי תכלכל.
̶ "גש בהקדם האפשרי לכתובת הרשומה כאן", המהם הדוקטור בקול רפה. "תמצא במקום שלוש כניסות. שומה עליך לקבל החלטה".
̶ "מבחן אמריקאי"? ספק אמר ספק תהה. מבטו הקפוא, הקודר של היושב מולו אותת שזו לא העת להתחכמויות.

צינת רחוב סגרירי אפפה אותו עם צאתו בדרכו ליעד. טלאי עבים שחורים על גבי קנבס שמימי בהיר ניבטו אליו ממערב. לדוקטור שנראה לו תמיד כבד ראש ומיוסר משהו, התוודע בהרצאותיו באוניברסיטה, בשיחות טלפוניות שניהלו על עבודות שהגיש לו ובועדת הקבלה למ.א, בה נתבקש על ידו, כבדרך אגב, להתייחס לסרט שהתבסס על אחד מספריו של סטפן צווייג. מדוע ביקש לראותו שנים לאחר שנפרדו דרכיהם?
המונית עצרה סמוך למה שזכר שהיה פעם בית ספר יסודי. "זה המקום", קבע הנהג בהחזירו את העודף.
כשירד במדרגות המובילות לכניסה, לא איתר שלט עם שם המוסד. הוא תמה על דממת המקום. לא המולת ילדים, לא דפי ציורים צבעוניים ולא כרזות מאירות עיניים, מליציות, נדושות, אך בדרכן החבוטה נכונות וצודקות תמיד, על הקירות. נפש חיה לא נראתה במבנה. הוא חלף על פני מה ששימש פעם, כפי הנראה, כחדר מורים. מסדרון מאורך, כתליו שוממים, רמז לו על כיוון אפשרי. בקצהו, מצידו הימני, זיהה בזו אחר זו שלוש דלתות סגורות, עשרה צעדים לערך הפרידו בין אחת לרעותה. על הדלת הראשונה הוצמד שלט עליו הודפס ג4, על הדלת האמצעית הודפס השלט ד4 ועל הדלת האחרונה התנוסס לו השלט ה4. מחשבותיו נדדו לימיו בבית הספר היסודי. מכיתה ג' זכר במעומעם את הנושא: 'הציפור והקן'. מכיתה ד' נצטמחה לה תהייה-היתכן שהנושא היה 'מעבדות לחירות'? מכיתה ה' נתקבע בזכרונו עלבון שצריבתו לא קהתה. "מי יודע איפה נמצא כף התקווה הטובה?" שאלה המורה בשיעור גיאוגרפיה, והוא, שלמד על כך מאביו, קפץ מייד, זומן ללוח ומול מפת עולם צבעונית, עיני בני כיתתו בגבו, איבד עשתונות ואצבעו שהתאוותה להפליג לדרומה של אפריקה קפאה במקומה. המורה סימנה בידה על צפון אמריקה ופלטה, בחיוך מסויים, שבעת רצון מעצמה, "זה איפשהו כאן". הוא שב לכסאו דומע, וכשניתנה התשובה הנכונה זעק "ידעתי!"

הוא נקש קלות שלוש פעמים על הדלת האמצעית. לאחר דקתיים של המתנה, חזר על נקישותיו והדלת נותרה סגורה. רחש לא נשמע מצידה האחר. חלפה לה עוד דקה מנומסת של המתנה והוא אחז בידית. הדלת נפתחה בחריקת צירים שידעו ימים פעילים יותר. אורות ניאון הציפו את חלל הכיתה שנדמתה לו צרת מימדים מכפי שציפה. הוא זיהה לוח ירקרק דהוי על אחד הקירות וקופסת גירים לבנים מגובה בספוג ניגוב בלה מזוקן על אדנו. פרט לשולחן מלבני גדול, גונו בז', כפי הנראה שולחן המורה, שמוקם משום מה במרכז האולם הקטן ושני כיסאות פרונטליים סמוכים לצלעותיו הארוכות, לא זיהה רהיטים או חפצים נוספים. על כיסא מנהלים שחור מצידו האחד ישב גבר מעובה גוף, ממושקף, פניו סמוקים, שערו מדובלל ואניצי שיבה זרוקים בו, בתפזורת נטולת היגיון.
האיש בהה בחלל החדר שניות ארוכות ולפתע פלט, במבטא רוסי כבד,
̶ "תן לי שמות נרדפים לשחמט בשפה העברית".
̶ "אשקוקי, נרדשיר, משחק המלכים", השיב מניה וביה.
̶ "מי היה אלוף העולם הראשון בשחמט"?
̶ "כפי הנראה שטייניץ. וילהלם שטייניץ", השיב ונזכר באותו ספר אפור עטיפה, 'פתיחות בשחמט', מאת שאול הון, בו זכה אביו כפרס על הצטיינותו בתחרות שחמט אזורית.
̶ "מי הדיח את שטייניץ מהכתר"?
̶ "ד"ר עמנואל לסקר".
̶ "ומה עלה בגורלו של שטייניץ לאחר שהובס?", התריס בו השואל באינטונציה סקפטית, ספק מנצחת של מי שאינו מאמין שיקבל על כך מענה.
שוב עלה באוב אותו ספר שחמט מיתולוגי שמוקם במדף התחתון בספריית הוריו העמוסה, והוא דקלם בהתרגשות: "משוכנע, ובצדק, שעקרונותיו נכונים, פרש שטייניץ מזירת השחמט, הוא הוכה בשיגעון". שלוש המילים האחרונות במשפט,שנחרכו בזיכרונו המוקדם, הטילו בו מאז אימה מסתורית. או אז הפנה אליו השואל לראשונה את מבטו והורה לו בידו להתיישב על כיסא התלמיד מצידו הנגדי של השולחן.
̶ "אני מבין שד"ר הנדל שלח אותך". "אתם מכירים?" השיב בשאלה.
היושב מולו ציין ביבושת,
̶ "כן, יש לי מהלכים באוניברסיטה".
̶ "האם אדוני יוכל להסביר לי בבקשה במה מדובר?"
̶ "לא, לא, לא אדוני… 'מישה', רב אמן מישה ניז'ניץ, עברת בהצלחה את הטסט הראשון, נעים מאוד".
הוא נשען לאחור על כסאו, שילב את אצבעות ידיו זו בזו והניחן מעדנות על כרסו המתגבעת, ותוך שהוא זורק מבט מצועף, בהטיית ראש, לחלל שמשמאלו, כחכח בגרונו ולאט מונוטונית:
̶ "ד"ר הנדל עורך מחקר בתחום האישיות. הובהר לי שחלקים משמעותיים ממנו חסויים, אבל בסגמנט הנוגע לשחמט הוא גייס אותי כאסיסטנט. אינני פסיכולוג, אך ממה שהבנתי, ד"ר הנדל מחפש מאפיינים אישיותיים מודעים ופחות מודעים באנשים שהגדירם כבעלי פרדיספוזיציה או נטיה מולדת למשחק השחמט".
̶ אם כך, הרהר בקול, של מבין דבר, "עלי לעבור מבחנים פסיכולוגיים".
̶ "כבר עברת", קבע רב האמן בנימה סמכותית.
מופתע, פישפש בזכרונו, למה הוא מתכוון? האם יתכן שאותה מעטפה חומה גדולה שנשלחה אליו בדואר לביתו לפני מספר חודשים, קשורה לעיניין? המעטפה שהגיעה מהאוניברסיטה הכילה בקשה לקונית ליטול חלק במחקר דיסקרטי ואסופת דפי שאלונים עם מאות פריטים. שלא כהרגלו, טרח הפעם למלא בדייקנות את כל השאלונים שהציגו בפניו הגדים של 'נכון – לא נכון', והגדים שלגביהם נתבקש לציין באיזו מידה הם מתארים אותו בסולם אחד עד חמש. הוא שלח את תשובותיו לנמען כנדרש ושכח מהדבר.

חלף לו רגע ארוך ורב אמן ניז'ניץ קטע את הדממה שנשתררה לפתע, כמו ניחן בסגולות טלפתיות. "השאלונים שמילאת היו השלב הראשון במחקר. הם נשלחו למאות נבדקים בפוטנציה בכל רחבי המדינה, אך הפנייתך היום למקום זה איננה מקרית. ד"ר הנדל שיער,כפי הנראה על סמך ידע אישי או עקיף, שאתה עשוי להתאים לחלק הזה במחקר". והוא חשב בליבו שספק אם אי פעם חשף בפני ד"ר הנדל את חיבתו למשחק המלכים. לרגע השתעשע ברעיון שקולגה של ד"ר הנדל, אותו פרופסור מבריק, מרצה בחסד ושחמטאי מיומן- שזימנו יום אחד במפתיע לפגישה אישית, בעקבות עבודה סימינריונית שכותרתה: "פיתרון בעיות שחמט בתנאים משתנים", שמסר לעיונו- הוא זה שרמז לו על כך.
̶ "האם ד"ר הנדל ידע שאגיע אליך, רב אמן ניז'ניץ"?
̶ "התשובה היא 'לא', אתה במו ידיך שיבצת את עצמך לקבוצת הניסוי ד4".
̶ "אתה רוצה לומר לי שהדלתות ג4 וה4 גם הן קבוצות ניסוי במחקר?"
ני'זניץ הנהן בראשו, בארשת מהורהרת. בתחושת הארה, בשרו חידודים חידודים, נאנח:
̶ "ג4, ד4, וה4 הן גם פתיחות בשחמט".
̶ "אחת מהשערות המחקר היא שיימצאו הבדלים אישיותיים בין הנבדקים בקבוצות הניסוי השונות", הטעים רב אמן ניז'ניץ.
̶ "אבל בחירתי בדלת ד4 היתה כל כך שרירותית", מלמל בקול ניחר, ספק לעצמו, ספק לרב האמן. "איזו משמעות מחקרית יכולה להיות לכך"?
ניז'ניץ מיקד בו מבט חודרני וקבע בפסקנות:
̶ "בחירתך לא היתה שרירותית. על פי ד"ר הנדל היו בבחירתך אלמנטים מודעים ובלתי מודעים, והוא כמעריץ נלהב של זיגמונד פרויד, מאמין גדול בדטרמיניזם פסיכולוגי, לפיו לכל מעשה אנושי יש סיבה ויש פשר, ובכוחו העצום של הלא מודע. ד"ר הנדל לא חשף בפני את מלוא כוונותיו במחקר, אך ציין שהוא מתעניין, משיקולים תיאורטיים ואינטואיטיביים, בזיקה אפשרית בין קבוצת הניסוי הנבחרת, המייצגת מבחינתו, העדפה אישיותית פנימית לאחת מתוך שלוש פתיחות סטנדרטיות, במשחק השחמט, לבין תסביך אדיפוס".
̶ "מהסבריך ניתן להסיק, שהשלב המשמעותי ביותר במחקר זה הוא אקט הבחירה בפתיחה", ציין ותלה מבט שואל בניז'ניץ. ורב האמן, בהבעה אמפתית, הניד ראש בחיוב.
̶ "אז מה תפקידך, מה אתה בעצם עושה כאן?" סנט כלפי רב האמן.
̶ "אני סלקטור ומאמן שחמט בכיתה ד4. שאלות הטריוויה שהצגתי לך עם כניסתך לכיתה היו הטסט הראשון. אם היית נכשל בטסט התיאורטי, היית מודח מקבוצת הניסוי, כבר בשלב זה, בנימוק שחסרה לך הנטייה האישיותית העיונית הבסיסית למה שד"ר הנדל הגדיר כ'שחמטאי".
̶ "ומה אמור לקרות כעת"?
̶ "אם תחליט להמשיך איתנו, תצורף לסדנת שחמט, בהדרכתי, שתכינך לחלק המעשי במחקר. החלק המעשי, המשיך, הוא השתתפות בסדרת תחרויות שחמט מהיר בשיטה השוויצרית. משתתף שיצבור לפחות חמישים אחוז מהנקודות ישופה בפרס כספי ונתוניו יכללו במחקר. משתתף שיזכה בפחות מעשרים אחוז מהנקודות יקוזז מהמחקר בשל היעדר כישרון מעשי טבעי להיחשב אישיותית כ'שחמטאי', על פי הנחות היסוד של ד"ר הנדל".
̶ "ומה היה קורה אם הדלת שנפתחה על ידי היתה ג4 או ה4?"
̶ "לכל כיתה שובץ רב אמן אחר, השיב ניז'ניץ, אבל התהליך בכל אחת מהן, היה דומה".
הוא הביט ברב אמן ניז'ניץ בפנים חתומות, מתאמץ להסוות להט סקרני שניעור בו לפתע וסינן:
̶ "אני מריח כאן תחרות סמוייה בין רבי אמנים".
ניז'ניץ שתק, אך לשבריר שנייה, הפכה ארשת פניו הידידותית לעויינת.

הוא שאל את ניז'ניץ מה הן ציפיותיו של ד"ר הנדל מהמחקר? והלה חכך בדעתו והפטיר שהוא לא באמת יודע, בשל מסך עשן הדיסקרטיות שפיזר הדוקטור, אך נדמה לו ששאלוני האישיות הרבים שמילאו משתתפי המחקר הפוטנציאליים נועדו, בין היתר, להגדיר אופרציונלית, כמשתנה בר מדידה, את המושג המופשט והמיתי הזה של תסביך אדיפוס.
̶ "ובאשר לשלוש קבוצות הניסוי בחלק שלנו, הסברתי לד"ר הנדל שהפתיחה ה4 עם רגלי המלך, היא מעין הסתערות 'גברית' ישירה על מלך היריב ומובילה על פי רוב למשחקים חריפים. הפתיחה ד4 עם רגלי המלכה היא מעט עקיפה ו'נשית', ומובילה לעיתים קרובות למשחקים 'פוזיציוניים', קצת פחות חריפים אבל מאוד פתלתלים ועשירים טקטית ואסטרטגית. ג4, הפתיחה עם הרגלי של הרץ, היא פחות שכיחה, מתרחקת ממרכז הלוח, ועל פניו, נראית פחות 'אדיפלית'. בהקשר זה, העלה באוזני ד"ר הנדל סברה מעניינת, שיתכן שהגישה העקיפה מאוד בפתיחה ג4, מדחיקה חרדות אדיפליות חזקות, ולפיכך עדיף כנראה להעלות השערה דו כיוונית בנוגע להבדלים הצפויים בין הפתיחות הנבחרות כאשר המשתנה התלוי הוא 'תסביך אדיפוס".

אחר כך ישבו זה מול זה בדממה דקות ארוכות, נמנעים ממפגש מבטים.
̶ "אתה צריך לקבל החלטה", שבר קולו של רב אמן ניז'ניץ את האלם. והוא תהה כדרכו בקודש אם אפשר 'לישון' על זה לילה? "תנאי המחקר אינם מאפשרים זאת", השיב רב האמן כמתנצל. "אתה חייב לתת לי תשובה במסגרת המפגש הזה." והוא הרהר בינו לבין עצמו ששוב, כפי שקרה לו פעמים רבות בחייו בצמתי החלטות, הוא מתחבט בין שימור התחושה המענגת, מרוממת הרוח, הרומנטית והבלתי מתחייבת, המגולמת בניב 'צעיר מבטיח', שכל האופציות פתוחות בפניו, לבין החשש מאכזבה וממפח נפש שאורב לו תמיד בשלב המימוש. "הרי כבר הוכחתי לרב אמן ניז'ניץ שתיאורטית, אני מתאים לתואר 'שחמטאי', לשם מה להסתכן בכישלון בתחרויות השחמט גדושות האדרנלין והמתח?".
הוא קם מכיסאו, כשידיו בכיסיו והחל להלך בחדר, בגרירת רגליים, נע ונד כתועה, מבטו המודאג נעוץ בריצפה השחוקה. חלפה לה שעה קלה ולפתע נשמע קול לחשושי שמייד נתחוור לו שמדובר בקולו: "אני בפנים".

* מוקדש לפרופ' שלמה ברזניץ מנטור סמוי מזה שנים רבות.
* תודה ליוסי עוזרד חבר ילדות שבלעדיו הנכתב לא היה יוצא לאור.