ישובה על סלע, היא טבלה את כפות רגליה במי הנהר כדי להקל על צריבת כוויותיה. היא הייתה מכוסה כולה בנסורת שנמהלה בזיעתה והשחירה את ברכיה, את זרועותיה ואת שדיה. היא החלה להתרחץ. ראשה היה מלא בחתכים של הסכין שבאמצעותה גילחו את שיערה. המים לא הצליחו לנקות מעליה את הדם ואת הזוהמה. היא סירבה להביט בי ואני נכלמתי על השיערות הזהובות שכיסו את גופי, שהיה שקוף כמעט, ועל שיער ראשי הארוך והבהיר. השפלתי את מבטי וקיפלתי את כנפיי. מושלם ושליו, התביישתי מפניה; פצועה מכף רגל ועד ראש, אבל מלאת חיים.

אני יודע רק שמספר רגעים קודם לכן ראיתי אותה מוקפת בעשן ובהמון. הלהבות חרכו את גופה וראיתי אותה מבועתת, זועמת על שהיא נידונה למות בצורה כזאת וברגעים ההם. אני לא ממש זוכר מי הייתי לפני שהגעתי לשם, בעודי צף באוויר מעל הקהל שצפה בקורבן.

ירדתי אליה במהירות הבזק, לפתי את מותניה ומשכתי אותה בכל כוחי. כשנגעתי בה, הותרו כבליה בזכות כוח עליון ונסקתי עמה מעל המוקד ומעל ההמון שביקש לראותה עולה באש.

הגענו לשפת הנהר העתיק, העמוק ושקט הזה. הנחתי אותה על הארץ. לא ידעתי מה לומר לה. היא קמה ממקומה וניגשה להתרחץ.

בלי בושה, היא פשטה את החלוק הגס עם הצלב בחזה שהלבישו עליה כדי להעלות אותה על המוקד. היא נכנסה אל הנהר, נתנה למים לכסות ירכיה הרחבות ורכנה כדי להירטב כולה. הטיפות נאחזו בעורה הצחור והיו לנחלים בין שדיה, נחלים שנשפכו אל סחי טבורה. היא החלה לשפשף את גופה, אבל חדלה מכך כדי להתבונן בגדה.

היא הייתה אמורה להודות לי על שהצלתי את חייה והתעלמותה הרגיזה אותי. היא לא רכשה לי כבוד, היא לא הוקירה לי תודה ולא יראה אותי. לא היה לה אכפת אם אני מלאך או השטן, שבהערצתו הואשמה.

ניסיתי להחריב את השתיקה: "אין לך מה לומר לי?" "המוות היה פה, אתה מרגיש אותו?" אמרה והביטה בי בפעם הראשונה. צמד להבות, בגודל נוצות של יונק דבש, ניתזו מאישוניה ונגוזו, בדיוק בין שנינו, באוויר.

"בתור מי שאתה, אתה אמור להרגיש אותו…" הוסיפה. היא צללה במים ונעלמה. ידעתי שהיא שוחה כמו דג, קרוב לפני השטח בגלל האדוות שהותיר גופה כמו עקבות על המים. מבלי לקחת אוויר, היא הגיחה במרחק רב ממני, על הגדה שבה שהינו. ראיתי אותה נעמדת על הקרקעית ופוסעת לעבר מקום שצמחו בו כמה עצים. רציתי להתקרב לשם, כשם שקודם לכן רציתי לזנק מן השמים לכיוון המוקד שלה, ובין רגע שוב הייתי לצדה. היא מצאה, בין העצים ההם, גופת גבר עירומה שהייתה שרועה שם כשרגליה מוטלות באי סדר. היא רכנה לצדו כדי להביט בו. במצחו נראה חור של קליע, ועל מפרקי ידיו וקרסוליו היו עקבות מדממות של חבלים, זהות לאלו שנחרטו על הגפיים הצחורות של המכשפה. בדומה לה, הוא היה מכוסה בשטפי דם וחתכים.

חשבתי שלזה מתכוונים בחדשות ובעיתונים כשמדברים על גופות עם סימני התעללות. על עצמי זכרתי מעט מאוד, אבל את קורבנות הפשע המאורגן שנמצאו כל הזמן בכל מיני מקומות, ואת העובדה שזה היה הרבה לפני שהחוק התיר להצית בפומבי כל מיני מכשפות לכאורה שהואשמו בשיתוף פעולה עם סוחרי הסמים, או באסונות טבע, או ביבולים דלים, דווקא זכרתי היטב.

היא ליטפה את פני המת בשתי ידיה, "מסכן שלי. אתה קר ומרוקן מדם. מה יהיה עלינו?" אמרה לו.

היא ביקשה להעניק למת ההוא תנוחה מכובדת. זה מה שחשבתי. בעודה חגה סביב הגופה, היא הפכה אותה על גבה, מתחה את זרועותיה לצדי הגוף, התירה את רגליה הכרוכות בבוטות זו בזו ויישרה אותן. היא ליטפה את כפות רגליה ואת ירכיה. היא חיפשה את הפין ואת שק האשכים, שהיו כהים וחלקים, והניחה אותם במקומם בזהירות רבה, כמסדרת עלי כותרת של פרח נבול. היא רכבה על שיפולי בטנו של הגבר. בשתי ידיה, היא הרימה את ראשו של המת. היא רכנה אל שפתיו הכחלחלות ונשפה עליו בקול סערה.

העלים היבשים על הארץ החלו לרחוש וראיתי שעולות מהם גחלים קטנות ומעשנות. היא שוב נשפה בפי המת והפעם הצלחתי לראות את הלהבות שריקדו בין הפיות. עיני האישה היו עצומות, היא נאחזה בשיערות של הגופה כדי להחזיק את ראשה באוויר והחלה לנשוך את שפתיה בין ההנשמות הלוהטות. מי הנהר, שהיו לטיפות על עורה, עלו ממנה בצורת אדים. היא התחככה בה כמו חתולה כדי להעביר לה את חום גופה. המת התערסל תחת המכשפה ההיא, כאילו עמד לפתוח בדהרה.

האוויר סביבנו בער. בין רגע נחרכו הפלומה הזהובה ושיער ראשי, וכנפיי הלבנות היו ללפידים. לא חשתי כאב, אבל הרגשתי כיצד נפתח כלוב צלעותיי ושחרר את נשמתי. בטרם התכליתי לגמרי, ראיתי כיצד מזדקף אבר המין של המת, חי ונושם, לח ומשתוקק… והיא עמדה לחלל אותו. כשפקחתי את עיניי, פגשתי את עיניה של המכשפה. הלהבות שוב זינקו מעיניה לעברי. הגופה נעלמה. אני הייתי בתוך הגוף ההוא, המוטל בצל העצים. מחויכת, קורנת וסמוקה, היא קמה ממקומה ועזרה לי להתרומם מאפר כנפיי.

זיהיתי את עצמי בגוף ההוא. נזכרתי בחיי המזוהמים, במותי האלים ובחיי הקצרצרים כמלאך. כעסתי עליה כל כך על שהקימה אותי לתחייה בלי רשותי שהתחלתי להתייפח מרה.

"את לא חושבת שיכולתי להיות מאושר כמלאך? למה עשית את זה?"

היא נראתה שמחה, אבל עצב קינן בעיניה.

"כי אני לא רוצה להיות חייבת כלום לאדם כמוך," ענתה.