גברת ריטה חלמה, ביום של קרב היריות, שהיא מתהלכת בגן עצום. היא חלצה את נעליה מחשש להרוס את הדשא, שהיה קצר באופן היסטרי וירוק, כמו מדשאה במגרש גולף. נדמה היה שהעשבים גונחים ומתאוננים תחת המשקל של דמותה השמנמנה, כך שדונה ריטה החלה מהלכת על קצות האצבעות ואחר כך, לא היה לה מושג איך, היא מצאה את עצמה עירומה לחלוטין. בחלום, גברת ריטה חשבה שבשעה זו לא מתאים שאישה מהוגנת תתהלך לבדה בשדות החשוכים, ובנוסף לכך, עירומה, והחליטה לחפש את הדרך חזרה אל העיר, שאורותיה תססו ממרחק.

גברת ריטה זוכרת שבשנתה היא לא פחדה באמת, עד שעצם מעופף – חללית, כולל כיפה עגולה, אורות צבעוניים וטורבינות בוערות – נחתה עליה פתאום והחלה לגרגר כמו מנוע שעשוי מבשר.

באותו הרגע התעוררה גברת ריטה, אבל הרעש לא נפסק. בעלה בדיוק קם מהמיטה ופתח את דלתות החדר. דונה ריטה צעקה לו שלא ייצא, אבל הרעש היה כזה שהוא לא שמע אותה; היא הלכה בעקבותיו ברגליים רועדות. אם לשפוט לפי השאון, נדמה היה שמטוס עמד להתרסק על הבית. דונה ריטה לא הייתה לגמרי בטוחה שהתעוררה מהחלום ורצה אל חדרו של פאוליטו כדי לוודא שהחייזרים לא חטפו אותו.

בנה עמד כשנכנסה גברת ריטה לחדר. פאולו חשב שאלה בסך הכול נפצים – מתיחה של חבריו לאוניברסיטה – אבל הדף את אמו הקולנית כשראה, מהפרוזדור, את אביו עומד בלי לזוז מול החלון הגדול, גבו צמוד אל הקיר, כמסתתר מפני מישהו. בשלב זה כבר נשמעו מהרחוב צעקות וגלגלי המכוניות החורקות על האספלט וקול צעדים נעולים במגפיים על המדרכה.

ממקומו שליד החלון, דון מנולו צעק להם להשתטח על הארץ.

גברת ריטה לא ידעה כמה זמן הם שכבו כך, קפואים על הרצפה בשעה שבחוץ רעמו המקלעים, כשאפו של ננה, הפקינז המשפחתי, צמוד לצווארה. אחר כך נפסק קרב היריות ודון מנולו הצליח להציץ מבעד לחלון ואמר שהוא רואה חיילים שכורעים ליד האוטו שלו ומכוונים את הרובים שלהם אל קצה הרחוב.

בשלב זה ביקשה ממנו דונה ריטה להתקשר למשטרה. דון מנולו ופאולו צעקו עליה, פה אחד, שתסתום.

וכך עבר הלילה. עד שבע ומשהו בבוקר לא נשמעה אפילו סירנה אחת של ניידת או של אמבולנס ואפילו דון מנולו לא העז להוציא את האף מהבית. גברת ריטה הסתובבה בקומה היחידה של הבית, מקרקרת את האימה שלה כשבידיה הטלפון האלחוטי. כשדון מנולו החליט סוף-סוף לפתוח את הדלת ולצאת לרחוב, התקשרה דונה ריטה לכל קרוביה. לאף אחד לא היה מושג על קרב היריות ורק אחותה שמעה על זה משהו, גם היא בחלומות, במרחק של קילומטר. היא לא יכלה להמשיך לדבר כי בעלה, בפנים חיוורות, סגר מאחוריו את הדלת ובתנועות תזזיתיות ביקש מהם לשמור על שקט. בחוץ עמדו מלא עיתונאים עם מכשירי הקלטה ומצלמות שביקשו לשמוע את העדות שלו.

אין מצב, אמר מנולו. אחרי זה ההם יזהו את הבית ויבואו להתנקם בנו, לא?

דונה ריטה חשבה באותו הרגע שהעיתונאים הם כמו עופות טרף שרק חגים מעל צרות של אחרים. זעזע אותה שכל זה, מעשה ידי הנרקוס, ללא ספק, קרה באותה שכונה של דלתות לבנות וג'יפים חדשים ומשרתות שמדי יום מטאטאות את הכניסה אל הבתים. ועם המחיר ששילמו על הבית, היא קוננה, יהיה בלתי אפשרי לעבור שוב. היא נזכרה שעליה לאסוף את החולצות של בעלה מהניקוי היבש, אבל עצם המחשבה לצאת לרחוב העלתה את לחץ הדם, את רמת הסוכר ואת הטריגליצרידים שלה והיא נאלצה לשכב בחדרה האפלולי עד הצהריים.

פאוליטו התעלם מהיבבות של דונה ריטה; הוא סירב להיעדר מהאוניברסיטה בגלל התקרית. כשחזר הוא סיפר לאמו שדיבר עם חבר בעל השפעה ושהחבר אמר לו שהם חייבים לצאת מהבית; שקבוצה של סוכנים פדרליים התכוננה להשתלט על רחוב ונוס כדי לערוך מצוד בבתים הסמוכים ושיש סיכוי גבוה שאחר הצהריים יפרוץ קרב יריות נוסף. דונה ריטה ניסתה לעקוב אחר החדשות בטלוויזיה, אבל בכל פעם שראתה תמונות של רכבים משוריינים וחיילים במדי הסוואה, התגבר כאב הראש שלה ובנוסף, ידיה התחילו לצרוב והיא הרגישה שחזה הוא כלוב שכלואה בו קנרית מבועתת.

בלילה שאחרי קרב היריות, דונה ריטה ומשפחתה חסו בבית של קרובים. כל הלילה היא לא הצליחה לעצום עין מפחד שיחזור החלום על החייזרים, כי כל רחש בבית הזר גרם לה לפקוח את העיניים, וגם כי ננה לא הפסיק לרחרח את כל הפינות בחדר האורחים ואיים, כל חמש דקות, להתיז על השמיכות ועל הרהיטים ברגלו המורמת.

חלפו כמה ימים מהתקרית וגברת ריטה לא מצליחה לישון. הרעיון שפאולו יוצא בלילות בלתי נסבל מבחינתה, עובדה שעולה לבחור על העצבים. לבעלה נמאס מהאימה הלילית ומהטירוף שלה, שמזכיר טלנובלה (טירוף שהגיע לשיאו כאשר נודע לדונה ריטה שבוקר אחד, במרחק שני רחובות מביתה, מול בית הספר האנתרופוסופי, מצאו גופה מבותרת של בחורה, שהייתה מכוסה בקושי בבריסטול שבו כתבו הרוצחים מסר נוראי), ותחת איום להתגרש ממנה, גרר אותה למרפאה פסיכיאטרית.

דונה ריטה יודעת שהחיילים עזבו את הרחוב שלה, אבל לא מבינה למה הפחד לא מרפה ממנה. מספיק שתסתכל על השולחן הקטן, העמוס במגזינים ישנים ובברושורים על דיכאון ואימפוטנציה, כדי לסמר את השיערות בעורפה, בדומה לחריקה של כיסאות הנדנדה בחדר ההמתנה, ופניהם החצופות של שאר המטופלים.

דונה ריטה מוחצת טישו באצבעותיה. זיעה מכסה את פניה. היא חושבת שהדבר המבעית ביותר בכל הסיפור הוא שיהיה עליה להיכנס לחדר ולדבר עם זר על חלומותיה.