פיצויים. דמי כאב. המילה עוד מתגלגלת לי בתוך הראש בעודי פוסעת לאורך הרחוב התלול, כשהמקום נותר זה מכבר מאחורי.

יש עמי רק  תיק בד, הארנק שלי ובקבוק מים. הבקבוק כבר ריק למחצה. "דמי כאב". אני שואלת את עצמי, אם הטעות הטיפולית שלי גרמה באמת יותר נזק וכאב לגברת שוורץ מאשר לי ואיזה כאב נחשב יותר.  הייתי מעדיפה להינזק מאשר לגרום למישהו נזק. הייתי מעדיפה לומר "לא נורא" מאשר "אני מצטערת". הייתי מעדיפה לסלוח מאשר להתנצל.

אבא שלי מעולם לא התנצל בפני אחיו. גם על מה, הוא היה אומר. וישנה התעודה הרפואית.  אבא עשה מה שאמר הרופא מטעם העבודה והתעלם ממה שאמא בקשה. אבא לא מרגיש שהוא בלתי מתחשב. הוא לא מרגיש שום דבר. הוא מה שהתרבות שלו יצרה. באותם ימים היה האח קטין, לא דיבר, או שאמר רק שטויות, או דברים שאף אחד לא הבין, או דברים שהכול הבינו, אבל שלא היו קשורים זה לזה. אני לא מאמינה, שהאח יודע, שאבא חייב לו משהו ושלא זה היה מצבו הקודם… אני שואלת את עצמי, איך מעולם לא שאלתי את עצמי, כמה עולה הדיור של האח והאם קצבת דמי הטיפול שהוא מקבל לא מכסה בעצם רק את המשמורת? ואולי היא מספיקה ואני רק לא יודעת את זה. אנחנו לא יודעים את זה כי אנחנו מעדיפים לשלם מאשר להיות מעורבים. יש משהו שאנחנו, המשפחה, סיבכנו: קנינו את חירותנו מהעימות עם הכאב, אבל זה לא אומר, שהוא לא מוסיף להתקיים. ברגע שאנחנו מסתכלים ומיד מפנים מבט, ברגע שאנחנו מתחילים לחשוב, לפתוח את זה, לבטא משהו, אנחנו מאפשרים לו, לכאב הזה, להערים עלינו. כל זמן שהאח לא יכול לומר: אתה אשם וכל זמן שאבא אינו מודה באשמתו, היא אינה מהווה טענה, האשמה. אף אחד לא חושב עליה ואף אחד לא מדבר עליה. מה שלא נאמר לא קיים. כך היה אצלנו מאז ומעולם: תמיד אני היא זו שמוכרחה לומר הכול. כול עימות יש להניע, כי מעצמו הוא לא יתרחש. לא מספיק עם זה כבר?  איך זה שאני זו שצריכה להתעקש תמיד על האמת, רק כדי שמישהו יתווכח עליה? אני לא רוצה להיות יותר זו, שמטיחה בהם את המילים. מרוב דיבורים יצא לי כבר האויר.

העירוני שחרר את עצמו מן החובה לחפש עבודה. העירוני סיפר לי שזכה.  דמי חופש הוא כינה את זה. האם אני לא צריכה לשמוח, שמישהו משלם לעירוני על החופש שלו? במקום זה התעצבנתי כשהוא התחיל עם זה. אפילו השם, שנה שכולה מזל, כל כך חסר מחשבה, כל כך מטומטם, קצר רואי, מזויף – להשוות  את חוסר ההכרח לעבוד עם מזל. גם אני לא עובדת, ומה שאני מרגישה לגבי זה, זה לא מעט, אבל חופש ומזל זה לא.

 באמצע הכביש, חוצה מעבר בקר את הדרך לרוחבה. אני מניחה רגל אחר רגל כדי לא להחליק ולמעוד לתוכו. אני זוכרת, שהרגליים שלי עוד היו קטנות מדי בשביל פסי הברזל האלה והיינו מוכרחים ללכת עליהם לרוחב או לעקוף אותם מהצד. עדינות, אני חושבת, לעירוני חסרה כל גסות. אפילו עם הרגליים הגדולות שלו הוא עלול ליפול כאן בין הפסים. הוא יאלץ לעבור על קצות האצבעות.

הוא מיד שם לב שאמר משהו לא נכון שהרגיז אותי. זה היה הדבר האחרון שרצה, קלטתי את זה. לא הצלחתי לשמוח בשבילו. יכולתי רק לחשוב על כול מה שעמד בפני. הצהרת הבריאות ומה שזה אומר. הנסיבות של  הצהרת בריאות שכזו. שבתום שנה נחשבים "מובטלים לאורך זמן". אז שנה כזו מצפה לי אם כן, מרוץ ובו זמנית הזמן שעומד מלכת, שנה עם מעט מדי כסף, שנה, שבה אבשל מרק לאבא, שנה, שבה אדאג לו במקום שהוא ידאג לי. כשאשה אחת לא מתפקדת, מוכרחה האחרת למלא את מקומה. ככה זה המתכון למרק הנושן והנצחי.

אני צריכה כנראה למצוא תוכנית, שאיפה, אבל מה אני מאחלת לעצמי בסופו של דבר פרט להחלמה שלמה, להיות מסוגלת לנשום עמוק, לאבד את הפחד מלהיחנק. לשמור במקביל על הגוף ועל חשבון הבנק, לשרוד ללא דאגות גדולות בזה וגם בזה. אולי בגלל זה אני כל כך שפופה בכיסא מול העירוני, כי אני אפילו לא יודעת מה אני צריכה לאחל לעצמי, בעוד ששאיפותיו שלו כבר מתגשמות לפני שהוא אפילו הגה אותן.   

משם ואילך זה כבר לא היה נעים יותר. שנאתי את עצמי על כך שלא יכולתי לשמוח והוא התנצל ולא ידע בדיוק על מה. בחוץ, בלילה, היינו שנינו עצובים ורצינו להציל משהו, ערכנו ריקוד קטן, כי הוא עשה צעד לכיווני ואני עשיתי אחד אחורה, ואז לקחתי צעד מתחרט אחד קדימה ואת זה הוא לא ראה, כי הוא כבר הסתכל על הקרקע.

גם ככה אפשר להרוס ערב, אני חושבת, והעובדה ששילמתי לפחות עוזרת לי קצת עכשיו. אני לא אצילית! אני כל כך לא אצילית, שאני חייבת לשלם לעצמי פיצויים יום יום על זה שאני סובלת את עצמי. במקום שאומר: "כן, קח את הכסף ושנה משהו, שנה את החיים שלך, קיבלת אותם במתנה, התקף לב זה לא התקף מותרות". מדוע לא פשוט אמרתי את זה, מדוע לא פשוט שמחתי שהוא זכה, מדוע לא פשוט האמנתי בכך, שמה שקורן יקרין גם עלי. במקום זאת, נבהלתי מהאור שהדבר הזה זרק עלי.

Copyright: Birgit Birnbacher, Wovon wir leben © 2023 Paul Zsolnay Verlag Ges.m.b.H., Wien