הילד ושתי הילדות פילסו להם דרך בין המכוניות החונות. הם לא ידעו לאן בדיוק הם הולכים, הם לא היו כאן מעולם, הם חדשים במדינה הזאת, הם חדשים לשפה הזאת, אבל ידעו שהבוקר נוסעים ליער, וברגע שאבא החנה את המכונית ועצר, הם פתחו את הדלת, מאושרים מעצמאות, וקפצו החוצה, נזרקים בכפות רגליים קטנות ונחושות אל האדמה הלחה של אחת התלוליות, מתעלמים מן הצלילים הרבים סביב, מנועים מותנעים, ילדים אחרים צועקים משמחה ומכעס, בכי תינוק, הורים צועקים את שמות ילדיהם כדי לנתב אותם אל השביל הנכון, מוזיקה ספרדית מתנגנת מאחד הרמוקלים והדנדון המתכתי של הרכב שמוכר גלידה, ומשמיע את השיר הישן על הגלידה הכי טובה ברמקול ללא הרף. הם לא הכירו את השיר הישן. הם חדשים במדינה הזאת. הם חדשים לשפה הזאת. התלולית הייתה שקטה, יחסית, למרות כל הצלילים, שנבלעו באוויר בין אופק לאופק. מי יוצא את המכונית ראשון, זה היה חשוב מאוד לקטנה, שניתקה מהר מן החגורה והפגינה עצמאות שמחה, כשהצליחה לנצח את השניים והייתה הראשונה לצאת. אחריה אחותה הגדולה, שקיבלה את ההפסד במרמור שקט, עסוקה באריזת החפצים החשובים לה, מכשיר סלולרי צבעוני בתוך תיק בד עם איור חתולה יפנית, שמוכרת לה מחפצים רבים אחרים, בגדים וצעצועים, ויש לה שם של חתולה בשפה אמריקאית, בשפה שהיא הבינה, ושפופרת לחיצה של מסטיק כתום, שהיא בחרה וקנתה זה מכבר בחנות הגדולה, חיפשה את המסטיק הירוק, אבל לא מצאה, והתפשרה על הכתום, לא כתוב איזה טעם אמור להיות לו, ואי אפשר לדעת, זה יכול להיות כל דבר כתום, אפרסק או פונץ' או אפילו בטעם של דמות מצוירת, שהחליטו שיש לה טעם כתום ויצרו עבורה את המסטיק שנלחץ מן השפופרת ישר אל הפה. אחריה האח, שלא העסיק את עצמו בניצחונות ובתחרויות, ילד גדול עיניים ונעים הליכות, שלמד את אורחותיו לצד האחיות, והתבונן בהן תמיד כחוקר את התנהגותם של יצורים אחרים. הוא היה סקרן גם לגבי היער, ואהב את ההרפתקה החדשה שסימן לו סוף השבוע. הוא התהלך בחצי חיוך אחרי השתיים, שתמיד התחרו זו בזו, והגניב מבט לבדוק אם אבא יצא מהמכונית אף הוא, ומה אמא לוקחת מתא המטען. שלושה ילדים בגילו עמדו לצד מכונית אחרת וזרקו זה לזה דבר-מה, לא כדור, אולי שקית עם כריך, הם לא התמסרו, אלא תקפו זה את זה בזריקה, צחקו צחוק גדול והמשיכו להטיח את השקית זה אל החזה של האחר. הוא הבין מי המוכשר בזריקה מבין השלושה, ואולי לא מוכשר, אלא רק אכזר יותר, וחזק יותר, ומצליח לאיים על השניים האחרים להמשיך במלחמה ולהתייצב בין תעופה לתעופה, עד שאבא של מישהו צעק די, וההטחות המשיכו עוד שש, שבע פעמים, כי אין חובה לציית לדי, והאבא תפס את השקית המוטחת ואמר אתם משחקים עם האוכל מה יש לכם, ושם את השקית אצל הילד החזק והמשיך ללכת. שתי האחיות והאח הפסיקו את הצעדים השמחים והתבוננו לאחור, לבדוק אם ההורים מכוונים לשביל מסוים, והיה ברור שהכיוון כלפי מטה, אל הריסות עתיקות של משהו, ישוב קדום, אי אפשר לדעת, האחות הקטנה כבר זיהתה את המילה גלידה מן השיר שקרא אליה הרכב שמוכר את הגלידה, והודיעה על חשק חדש שבא לה, אבל רק הגענו לפארק אנחנו נקנה בסוף, אמא אמרה לה והיא לא ידעה שזה פארק, היא חשבה שנוסעים ליער, והתחילה לחכות לסוף ולדמיין את הסוף ולחשוב מתי הסוף יגיע. שמש של חורף הרעיפה על כולם מראה יקר, וגרמה לתלולית להראות כמו גינת פאר בין הרים זורחים בירוק. אבא ביקש מכולם ללכת קרוב יותר זה לזה, הוא צריך את כולם לידו, ונסחף להרהור על תפקידו כאב דיבר אל בנו תוך צחוק, אני גמרתי לגדל אותך כבר, בעצם, נתתי לך את כל מה שיש לי, פחות או יותר, אתה בעצם כבר גבר גדול, אתה יכול להיות ראשון ולדאוג לאחיות שלך וגם לאמא. האחות האמצעית לא אהבה את המשפט הזה, אבל שמעה אותו היטב וכבשה את עלבונה, אם אחיה כבר קיבל הכל, לה יש עוד מה לקבל, וכשהיא תהיה אישה גדולה, זה בדיוק כמו גבר גדול, יש לה רק עוד שש שנים לחכות. הילד שמע את המילה גבר כמו חרש שמגלה צליל קרוב בפעם הראשונה, אחרי שהושתל באזנו מכשיר מתקדם. הוא בעט באבן קטנה והמשיך להזיז אותה קדימה בבעיטות, האבן לא נבלעה בין האבנים האחרות, היא נשמרה בעיניו מכל הדברים האחרים והתגלגלה כרצונו קדימה. אחותו הקטנה המשיכה לדבר על הגלידה, אמא שלו כבר התעלמה, ביקשה מכולם להסתכל על העץ, איזה עץ זה, הוא ראה את הפירות היבשים, תרמילים חומים, לצד תרמילים ירוקים שטרם התייבשו. היו כמה וכמה עצים כאלה, עטויים פרחים לבנים שמרכזם ורוד, יותר פרחים מאשר עלים, ילדות הצטלמו תחתם בחיוכים שהתחילו והסתיימו עם צליל המצלמה של המכשיר הסלולרי, ילדה קורנת משמחת חיים מתחת לעץ פרחים לבנים, ובאחת הופכת את פניה לרציניות, ניגשת אל אמא שצילמה אותה ובוחנת את דמות הילדה במסך, את השמחה התמה מתחת לעצים, האם הגוף בתנוחה שהחמיאה לה, היא אהבה את דמותה במרכז הצילום, ארוכה יותר מאשר העץ, מקושטת מימין ומשמאל בפרחים הלבנים, היא הכירה תמונות כאלה של ילדות אחרות, כולן הציבו את אצבעות יד ימין באותה הדרך, זרוע מתוחה באלכסון מעלה, האצבע המורה והאמה זקורות אף הן, והחיוך רחב מאוד, וברך אחת כפופה קדימה, היא הכירה את האות וי, ואת המילה ויקטורי, אבל הילדות כאן אינן מכירות את האותיות האלה כמותה, וחושבות שמדובר בסימן לרגש מוצלח, שביעות רצון מן המצב המצולם. לפעמים הצטלמו כששתי כפות הידיים מתוחות זו מול זו מתחת לסנטר, כאילו מושיבות את הפנים מעליהן ומשוות לראש כולו צורת חיוך, וברוב הפעמים צילמו את עצמן, זוקפות את היד המצלמת הרחק ככל האפשר מן הפנים, מתבוננות לעצמן בעיני המסך של עצמן ומקרבות את השפתיים לתנוחה של כמעט נשיקה, מתקינות לעצמן את הדמות שרצו, ומתבוננות במסך בעיניים פקחיות וחוזרות על הפעולה שוב עד שנחה דעתן ואפשר לשטוף את הצילום בצבעים בוהקים ולהוסיף לו קישוטים ולשלוח לחברות כמקור של שעשועים ונחמה, והן מיהרו לשלוח סימני חיוכים ומילים מוגזמות על פי מאגר ידוע מראש, שכלל תדהמה, שלמות, יופי ורגש שהמם את הצופות. הקטנה לקחה את המכשיר של הגדולה ושרה למצלמה את השיר של הגלידה, ושאלה למצלמה אייסקרים זה איי סקרים, אני תכף צורחת, ואחותה חטפה ממנה את המכשיר ואמרה לה מספיק, את עושה לי במצלמה דברים של בת חמש, והקטנה ענתה מיד אז מה, אז מה אם אני בת חמש, לא אכפת לי שאני בת חמש. החמישה הבחינו במבנה אבן גדול בין ההריסות, מחופה בכיפה לבנה. בליל של זיכרונות נמהל באור המתוק, אולי מן הרומאים ואולי מן העותמנים, צריך לבדוק את זה, שלט לא היה, אבל אמא ידעה מספיק כדי לומר שמדובר בקבר של איש חשוב, ובכניסה למבנה נחרת סימן ייחודי על המשקוף, כמו מגן אבירים עתיק, משולשים וגביעים. האחות האמצעית מיהרה לקפוץ פנימה ולחפש זווית צילום, בעוד אמא מקריאה מתוך המסך שם של איש צבא ערבי, אבן ג'בל, שמת במגפה, והאח שאל מתי, ואמא קראה במאה השביעית, והאח חישב במהרה מן המאה העשרים ואחת עד המאה השביעית, אנחנו נמצאים במקום עתיק, וחבט בידו באבן והד של היסטוריה הרשים אותו. הילדה מיהרה להוציא מהתיק הקטן מסכת נייר והרכיבה אותה על הפנים, אם הייתה פה מגפה, היא עכשיו מוגנת. אחר כך נלך לראות את בריכות האגירה, אמרה אמא באנגלית, והבנות חשבו שזה יהיה נחמד לשחות בבריכה, מתי זה אחר כך, ולמה לא עכשיו. הילד התבונן על המשפחה שחנתה לידם, שתי נשים התקינו את הארוחה, צלו בשר ופתחו קופסאות עם אורז ועם סלט, סידרו שולחן מתקפל והזמינו את הגברים ואת הילדים לאכול. אבא שלו נאבק לפתוח את אריזות הבשר שקנה הבוקר בחנות שפתוחה בשבת, ודיבר בסקרנות על עצי זית שזיהה סביב, עמוסי פרי שחור וקטן. הוא ביקש מבנו לקטוף כמה עבורו, הם נראו לו מוכנים לאכילה, אבל עד מהרה הבין שכנראה שחובה לכבוש אותם לפני השימוש. ההורים לא דיברו ביניהם, אמא הייתה עסוקה בהתכתבות ואבא דאג למהר עבור הבשר שיצלה, להחליט איפה לחנות כדי להתחיל לצלות אותו, אולי על יד שלט הכניסה לפארק, בין שלושה עצי מחטים וחמישה עצי פרחים, השלט שאמא קראה בקול, וסיפר על יהודי קנדה שתרמו את כספם למען היער, שהיה פעם גבעות חשופות, הרים נמוכים, ועכשיו זקור כלפי מעלה באלפי מחטים וענפים, לא עוד גבעות עירומות. השלט הורכב מקורות עץ, שצוירו עליו אותיות בצבע צהוב. אנשים נתנו כסף ועכשיו יש יער. כל מטבע הפך לעץ. לפני הכסף מה היה פה, רק האבנים האלה. הילד חשב מהר והחל לטפס לאט על השלט, כדי להסתכל על הרכסים מסביב. הוא טיפס על הדברים שנכתבו באנגלית, ועל הדברים שנכתבו בערבית, ואחר כך על הדברים שנכתבו בעברית, והגיע לראש השלט והתנודד עליו עד שנעמד ברגליים רועדות כדי להשיג איזון. הוא הסתכל על האורנים ועל הפסגות הרחוקות, מעד והחליק קצת, שואג בתערובת של פחד וביטחון. אבא הרים את הראש מן הפחמים ונחרד. אנחנו נעשה חוק להיום, לא מטפסים על שום דבר. האחות הקטנה דילגה אל הגריל ולא נבהלה מן ההוראות. חוק להיום, אבא, גם לא מדלגים על שום דבר, היא הצטרפה למחוקקים. הילד זמזם לעצמו שיר ששמע מאחד הרמקולים והכיר כבר משם, בשפה הספרדית שלמד בבית הספר באמריקה. לאט, לאט, את המגנט ואני המתכת, ראיתי שהמבט שלך קורא לי. ריח של עשן מתוק מילא לפתע את האוויר, שלוש נשים, שראשן כוסה בבד לבן, שנעטה סביב ראשן וסביב צווארן בקיפול זהה, עמדו מעל קערה הפוכה מברזל חם ומכרו בצק מגולגל. התור לדוכן היה ארוך, ורוב המשפחות הכירו את המלאי, הילדים רצו בצק מגולגל במילוי ממרח חום מתוק, וההורים העדיפו חומוס, או לבנה עם תבלינים יבשים. אישה אחת סחטה תפוזים, אישה שנייה מתחה במיומנות עיגולי בצק והניחה על קערת הברזל ההפוכה, שריחפה מעל גחלים, ואישה שלישית טיפלה בכספים ובהגשת האוכל והשתייה לקונים, בשקיות ניילון נקיות ובתוספת ניירות להחזקה וניירות לניקוי. אבא כבר התקין את המצלה והדליק את הגחלים במצת מיוחד, ריח הדלק נמהל בריח הבצק החם. הוא היה שרוי בתוך רווחה גדולה, שמח לקראת הארוחה הפראית שיתקין לכולם. אחותו סחבה כמה פירות יבשים מן העצים הפורחים, הכתה עליהם באבן והראתה לכולם את השקד שמצאה. יש לה אומץ לאכול את זה, אמא מבקשת ממנה להיזהר מפאת המרירות, אבל היא רוצה לאכול את זה, היא אוהבת שקדים, שקד זה השם שלה, אז גם אתם אוהבים שקד, אבא ואמא, כי קראתם לה על שמו. היא מקפיצה אחד לתוך הפה ומשקרת שטעים לה, אחיה יודע שלא טעים לה, אבל רוצה גם, והיא לא שומעת והוא מוותר, ממשיך להסיע את האבן הקטנה מפה לשם. האחות הקטנה החליפה את החשק מגלידה לבצק מגולגל בשוקולד, ואמא לקחה אותה אל הנשים האופות והסתכלה על המחירון הכתוב בעברית על קרטון ומוצב על אבן לצד הדוכן. אמא חיפשה אותיות באנגלית, כי לא הבינה את כל המילים. היא ניחשה מן העברית אל האנגלית. שלוש נשים צעירות ניגשו אל הקרטון עם כלי כתיבה עם דיו שחורה, והכניסו מתחת למילים בעברית תרגום לערבית. לא היה מקום על הלוח, אבל הן התעקשו לתרגם כל מילה, מיץ מפחית עשרה שקלים, מיץ תפוזים ארבעה עשר שקלים, אישה כבת שישים התקרבה אל הלוח וראתה אותן כותבות באותיות ערביות על שלט הקרטון ואמרה יופי, יופי, והן לא שמעו ולא נזקקו לעידוד והמשיכו לתרגם, אחת עם הדיו ושתיים תומכות בה, מתדיינות על המלים הנכונות, לא פיתה דרוזית אלא לאפה, לא לאפה אלא לחם טאבון, האישה המשיכה יופי לכן, באמת יופי, ואמרה גם משהו זועם ואת המילה היוונית דמוקרטיה. הנשים הצעירות קלטו את המילה ואת הזעם מבעד לצלילים, והפסיקו את התרגום והסתכלו על האישה בזעף. היא התכוונה לעודד אותן ולתמוך בן, אבל הן היו עסוקות בתרגום ושמעו דברי נגד ולא דברי בעד והיו מוכנות לקרב שקט של מבטים עצבניים, והחליטו להמשיך את התרגום וללחוש לעצמן כמה דברים בשפה הערבית. דימוק. אצ'יה. דימוק. אצ'יה. האחות הקטנה חזרה על המילה ששמעה וטופפה ברגליה בתנועת ריצה במקום מרוב שמחה על המאפה שמתקרב, אמא שלה נתנה למוכרת שטר גדול מדי, וקיבלה עודף, והחליטה לכסות את ראשה מהשמש וגם לבקש מהילדה לחבוש את הכובע, שסובבה על כף היד שלה שוב ושוב מרוב ציפייה לאכול.