אילו כולנו הכרנו את עצמנו (במובן רחב יותר מזה המקובל לגבי אמירה זו), יש לי חשד שהיינו מגלים, כי האומנות והמטפלות שלנו נושאות באחריות לרוב הפינות האפלות שאליהן אנו נאלצים לחזור בניגוד לרצוננו.

הטיפוס השטני הראשון שהתפרץ לתוך נעוריי מלאי השלווה היה אדם בשם קפטן רצח. מנוול זה היה, ככל הנראה, נצר למשפחת כחול=הזקן, אך באותם הימים לא היה לי כל חשד בקשר למוצאו. נדמה כי שמו המאיים לא עורר נגדו דעות קדומות, משום שהוא היה מקובל בחברה הטובה ביותר והיה לו ממון רב. משימתו של קפטן רצח היתה נישואין, וסיפוק תיאבון קניבלי באמצעות כלות רכות. בבוקר יום נישואיו דאג תמיד שישתלו פרחים משונים משני צידי השביל המוליך לכנסיה. וכשכלתו אמרה, "קפטן רצח יקר, מימיי לא ראיתי פרחים כאלה; כיצד הם נקראים?" ענה: "הם נקראים עיטור למאפה-הבית," וצחק צחוק מחריד לנוכח מתיחתו המרושעת, כשהוא מעורר אי־שקט במוחם של אורחי החתונה האציליים, בחשיפה חדה מאוד של שיניים, שהוצגו לראווה לראשונה. הוא תינה אהבים במרכבה ובליווי שש מרכבות, והתחתן במרכבה ובליווי 12 מרכבות, וכל סוסיו היו סוסים לבנים כחלב, אולם היה להם כתם אדום אחד על הגב, שהוסווה באמצעות הרתמה. הכתם יופיע שם, למרות שכל סוס היה לבן כחלב כשקפטן רצח קנה אותו. והכתם היה דמה של כלה צעירה (לנקודה נהדרת זו אני חב את נסיוני האישי הראשון באגלי זיעה רוטטים וקרים על המצח). כשקפטן רצח שם קץ לסביאה ולהוללות, ופטר את האורחים האציליים, ונותר לבד עם אשתו במלאת 30 יום לנישואיהם, נהג להציג בפניה מערוך מוזהב ותבנית מוכספת. לתקופת החיזור של הקפטן היה מאפיין מיוחד – הוא תמיד שאל אם העלמה הצעירה יודעת להכין פשטידה; ואם לא ידעה להכין, בגלל אופיה או מפני שלא חונכה לכך, לימדוה. כשראתה הכלה את קפטן רצח מציג את המערוך המוזהב והתבנית המוכספת, היא זכרה זאת, והפשילה את שרוולי המשי והתחרה כדי להכין פשטידה. הקפטן הוציא קמח וחמאה וביצים ואת כל הדברים החיוניים, מלבד חומרים למילוי הפשטידה; חומרים עבור מילוי הפשטידה עצמה, לא הוציא הקפטן. או-אז אמרה הכלה הנחמדה: ״קפטן רצח יקר, איזו פשטידה זו אמורה להיות?" הוא השיב: "פשטידת בשר." אז אמרה הכלה הנחמדה: "קפטן רצח יקר, את הבשר איני רואה." הקפטן ענה בשנינות משעשעת: "הביטי לתוך הראי." הביטה לתוך הראי, אולם עדיין לא ראתה בשר, ואז פרץ הקפטן בצחוק רועם, ולפתע, תוך שהוא מתקיף ומניף את חרבו, ציווה עליה ללוש את הבצק. כך לשה את הבצק, מזילה עליו, ללא הרף, דמעות גדולות על שהיה כה כעוס, וכשריפדה את הצלחת בבצק וחתכה את הבצק כדי שיתאים לכיסוי העליון, קרא הקפטן: "אני רואה את הבשר בראי!" והכלה הרימה את מבטה לעבר הראי, בדיוק בזמן כדי לראות את הקפטן כורת את ראשה, והוא קצץ אותה, ופלפל אותה, והמליח אותה, והכניס אותה לתוך הפשטידה, ושלח אותה למאפיה, ואכל הכול, וליקק את העצמות. 

קפטן רצח המשיך בדרך זו, משגשג ופורח, עד אשר בחר כלה מבין אחיות תאומות, ובתחילה לא ידע באיזו לבחור. כי למרות שהאחת היתה בהירה והאחרת כהה, היו שתיהן יפות במידה שווה. אולם התאומה הבהירה אהבה אותו, והתאומה הכהה שנאה אותו, לכן בחר בבהירה. התאומה הכהה היתה מונעת את הנישואין אילו יכולה היתה, אך היא לא יכלה. מכל מקום, בלילה שלפני החתונה, מלאה חשדות כלפי קפטן רצח, היא התגנבה החוצה וטיפסה על חומת גנו והציצה מבעד לחלונו דרך חרך התריס וראתה אותו משייף את שיניו. למחרת הקשיבה כל היום, ושמעה אותו מתלוצץ ביחס למאפה־הבית. וכשהגיע יום החודש לנישואיהם, דאג ללישת הבצק וכרת את ראש התאומה הבהירה וקצץ אותה ופלפל אותה והמליח אותה והכניסה לתוך הפשטידה ושלח אותה למאפיה ואכל הכול וליקק את העצמות. אולם בעקבות שיוף שיני הקפטן גברו מאוד חשדותיה של התאומה הכהה, והם התעצמו עוד יותר בעקבות בדיחת מאפה-הבית. כשהכריז כי אחותה מתה, צירפה עובדה לעובדה והרגישה שהיא יודעת את האמת, והיתה נחושה בדעתה לנקום. היא הלכה לביתו של קפטן רצח והקישה במקוש הדלת ומשכה בפעמון, וכשהקפטן הגיע לדלת, אמרה: "קפטן רצח יקר, קח אותי לאשה, כי תמיד אהבתי אותך וקינאתי באחותי." הקפטן קיבל זאת כמחמאה, וענה בנימוס, והחתונה אורגנה במהירות. בלילה שלפני, שוב טיפסה הכלה לחלונו, ושוב ראתה אותו משייף את שיניו. לנוכח מראה זה צחקה צחוק כה נורא בחרך שבתריס, עד שדמו של הקפטן קפא, והוא אמר: "אני מקווה כי לא היה משהו שהשפיע עליי לרעה!" כתגובה לאמירה זו צחקה שוב, צחוק נורא עוד יותר, ונפתח התריס ונערך חיפוש, אולם היא נעלמה בזריזות, ואיש לא היה שם. למחרת היום הם נסעו לכנסיה במרכבה ובליווי 12 מרכבות והתחתנו. ובמלאת 30 יום לנישואיהם היא לשה את הבצק וקפטן רצח כרת את ראשה וקצץ אותה ופלפל אותה והמליח אותה והכניס אותה לתוך הפשטידה, ושלח אותה למאפיה, ואכל הכול וליקק את העצמות.

אולם לפני שהחלה בלישת הבצק, היא נטלה רעל ממית מהסוג האיום ביותר, רעל מזוקק מעיני קרפדה ומברכי עכבישים; ובקושי ליקק קפטן רצח את העצם האחרונה, כשהחל להתנפח ולהכחיל ולהתכסות בכתמים ולצווח. והוא המשיך להתנפח ולהכחיל עוד יותר, ולהתכסות יותר ויותר בכתמים ולצווח, עד שהגיע מן הרצפה עד לתקרה ומקיר לקיר. ואז, בשעה אחת בבוקר, התפוצץ בקול רעם אדיר. לשמע הרעם קרעו כל הסוסים הלבנים כעין החלב את אפסריהם והשתוללו, אחר־כך פתחו בדהרה, מעל כולם, בביתו של קפטן רצח (כשהם מתחילים במשפחת הנפח השחור ששייף את שיניו), עד שמתו כולם, ואז הוסיפו לדהור הרחק משם.

מתוך הספר ורד לאמילי מסתורין ואהבה, הוצאת עקד-גוונים.