1
אהבתי את השיעור מאוד. מה שחיזק את אהבתי הזו היה המורה עימאד – מורה המקצוע, שנהג לצחוק איתנו ולספר לנו סיפורים רבים שהפכו את השיעור למרתק. בכל פעם היה נכנס לכיתה עם גלובוס בידו, ומראה לנו את הימים, האוקיינוסים, ההרים והגבעות.

2
אבל את מה שקרה בשיעור האחרון לא אשכח כל חיי. עימאד נכנס הפעם בלי הגלובוס. אמרתי בלבי שהוא ודאי יספר לנו הרבה סיפורים היום, אבל בלב פנימה הרגשתי פחד.

3
רעדתי כולי כשפתאום הרים את קולו וקרא לעברי:
– לואיי! לך אל חדרה של המנהלת דלאל והבא את כדור הארץ!
– כן, המורה.
– התכוונתי לגלובוס, כמובן.
– כן, כן.

4
אהבתי את רצפת האריחים שבין הכיתה לחדר המנהלת. רצתי מעט ואז גלשתי עליה כאילו אני גולש על קרח. הסתכלתי לאחור וראיתי את הסימן שחרצתי באבק שעל הרצפה. כשהגעתי, דפקתי על הדלת. לא נשמעה תשובה. פתחתי אותה מעט – היא לא הייתה נעולה – אך היססתי אם להיכנס.

5
כששבתי לכיתה שאל אותי עימאד:
– ביקרת בקוטב הצפוני?
– לא.
– היית רוצה לבקר שם?
– לא יודע.
– אז למה גלשת על הרצפה?

לא ידעתי מה להשיב.

6
עימאד המשיך ואמר:
– אם אתה רוצה להחליק על קרח, חפש מקום אחר – מחוץ לבית הספר!

כמה תלמידים פרצו בצחוק, בעיקר למא, שמתחרה איתי על המקום הראשון בכיתה.
מילותיו של עימאד חתכו בי כמו סכין. הטון הלגלגני שלו פצע אותי, והתחרטתי בלבי על מה שעשיתי. ואז אמר:
– שב במקומך.

7
ישבתי בשולחן שליד הלוח ושאלתי את עצמי: למה עשיתי את זה? למה החלקתי על הרצפה?
פתאום ניגש אליי עימאד ואמר:
– שכחת להביא את הגלובוס?
– לא.
– אז למה לא הבאת אותו?
– המנהלת דלאל לא הייתה שם.
– אבל פתחת את הדלת, נכון? עשית את זה בלי רשות?

גופי התכווץ מבושה, נדבקתי למשענת הכיסא. ולמא הביטה בי כאילו אמרה: אתה לא באמת מתחרה בי.

8
בעודי שוקע במחשבות על תגובות הכיתה, הניח עימאד את ידו על ראשי, סובב אותו לעבר התלמידים מאחור ואמר:
– לואיי, הראש שלך עגול כמו כדור הארץ. בואו, היום נלמד על יערות.

הוא תפס קווצה משערי, משך כלפי מעלה ואמר:
– היערות לפעמים ירוקים, ולפעמים…

ואז עבר לדבר על האוקיינוסים.

9
למא הביטה בי בבוז ואמרה בקול מתוק:
– המורה עימאד, בשיעור הקודם דיברנו על הרי האלפים, אבל לא כל כך הבנתי איך הם נראים…

עימאד בחן את ראשי, אחר כך את פניי, וכשהגיע לאפי, אמר:
– רואה את האף של לואיי? ככה נראים הרי האלפים.

חשתי זעם גואה בי. כמעט קמתי ויצאתי.

10
לפני שהחזיר את ראשי למקומו, פנה שוב אל למא ואמר:
– את יודעת, למא, הבעיה בהרים היא הקור העז בלילה. אם תסעי לשם, תצטרכי לקחת בגדים חמים.

11
– ומה אם לא אקח בגדים חמים, המורה?

הוא הצביע על נחיריי ואמר:
– אז תצטרכי להתחבא במערה כדי להימלט מהקור.

הכיתה געתה בצחוק במשך דקות ארוכות. אבל הצחוק הכי חזק היה של למא.
מאז אותו יום, הפסקתי לאהוב את שיעור גאוגרפיה.