האיש הכי יקר לאמי זה ארבעים ושתיים שנה מת.
הרגשה מחורבנת. לעמוד מול מת. יללת תינוק הסתננה מהחלון הפתוח.
חצות.
דמיינתי שאני נובר בין הגרוטאות במחסן החצר שהיה גם "סדנת המחשבות" של אבי, מוצא מזוודה, ממלא אותה בחלקי גוף שלו.
ואז נוסע. אבא ובן. חלום.
"לעולם לא מאוחר מדי להתפייס," אמי אומרת. אנחנו עומדים משני צדי המיטה שלו. היא מסיטה קבוצת שיער נעלמת ממצחה. "הוא אהב אותךָ," היא חושקת שפתיים ומנפחת קלות את לחייה. "עד המשפט," פניה מופנות אל פניו הלבנות של אבי. "כן, עד המשפט הוא אהב אותך." היא מנענעת את ראשה, ניעה לפנים ומשיכה לאחור. "העניין ההוא בבית הדין הצבאי גמר אותו. טוב שזיכו אותך."
היא תופסת במבטה את שלי, אני מבחין בניצוץ עמוק, חושב: היא כבר לא תצטרך לנקות את החרא שלו, זו בטח גם הרגשה טובה. חירות.
היא נאנחת.
"הוא סבל…" מבטה נודד אל תוך פניו הלבנות. היא מנפנפת עם כף ידה בתנועות קטנות נמרצות מול עיניו הפעורות. אני מבצע בהקפדה את התנועה האצילית כשאני מחליק את עפעפיו על עיניו.
השוטר מגיע. הוא מורה לי ולאמא לצאת מחדר השינה ומבקש מהפרמדיק שנשלח עם האמבולנס שיתלווה אליו פנימה, "וגם הפרמדיק השני," הוא אומר.
אנחנו נעמדים מול הטלוויזיה הפועלת, ערוץ הקניות. הוא אהב לעקוב אחר חידושים ולהיות בעניינים.
היא מפנה את ראשה לכיוונים שונים, פניה משתנות, כאילו היא מחפשת את ההבעה המתאימה למצב בסצנות שראתה בסרטים.
נהג האמבולנס אומר, "יש לי פרטים של אחד שיסדר לכם את כל העניינים של הובלת גופה, איש טוב," ומושיט לעברי כרטיס ביקור.
השוטר יוצא מהחדר ונעמד בינה לבין הטלוויזיה, "תראי גברת," הוא משפיל מבט. אמי בוהה מעבר לכתפו במגישה שחורת השיער שכמו מנסה לקשור איתה חברות כשהיא מציעה לה מזרן קפיצים מדהים.
"תצטרכו לבוא איתי לתחנה," ארשת פניו הרצינית של השוטר מחמירה, "ככה זה…" הטון מעט מתרכך כאילו הוא רוצה להוסיף משהו אבל מוותר.
אמא פותחת פה אך שום צליל לא יוצא מפיה. שחורת השיער מכריזה שהמזרן עולה 6,999 שקלים בלבד, ב-12 תשלומים שווים.
"אנחנו רוצים הזדמנות להגיד לו שלום כמו שצריך," אמי פונה לשוטר.
"לא אפשרי," השוטר מפנה אלי את פניו בתנופה.
אמי בוהה בו, רק כוחות האינרציה מחזיקים אותה על רגליה. היא מתנשפת. נרעדת. אני מדמיין את לוח הבקרה הפנימי שלה מהבהב, מצפצף, רגע לפני קריסה. רגלה הימנית רועדת בעוצמה, העקב נוקש בקצב, היא פולטת צווחה ונופלת לעבר השוטר שידיו נפרשות בלי לחשוב. הוא מחבק אותה.
אם אבי היה נוכח, הוא היה אומר, "אה, ודאי, חבר'ה," מזמר את השיר שלו ומזמין אותנו בתנועות ידיו שנצטרף אליו, "כשאתה מהלך בסערה… הרם ראשך למעלה…" או אז אמי ואני היינו משלימים, "ואל… תפחד… מן החשכה!"
ראשה של אמי כמעט מונח על חזהו של השוטר ואני שומע את קולה החרישי שר כמו שהייתה נוהגת עם אבי: "יש שמים זהובים… ושירו הכסוף המתוק של משחק הגורל… המשך להלך ברוח…"
"זה השיר שלו," היא מבהירה, ומזמינה אותי בתנועות יד שכמו מנצחת על הלחן שאשיר איתה, "…המשך להלך ברוח, מבעד לחלומותיך היזרק והתפוצץ…"
"תשירו איתנו," אמי מתאוששת ומעודדת את הנוכחים, "המשך ללכת, המשך ללכת, כשהתקווה בידך…"
בתחנת המשטרה השוטר מושיב אותנו מול המכונה למשקאות חמים. פתק פוסט-איט צהוב מודבק לצד הלחצנים, חץ גמלוני מצויר מצביע על לחצן שמעליו כתוב בכתב שבור: לקפה לחיצה ארוכה, ומישהו הוסיף מתחת לחץ: זה אף פעם לא עובד!
השוטר שואל אם אנחנו רוצים משהו.
"אנחנו צנועים," אמי מחייכת חיוך מבויש, מנענעת קלות את ראשה ומציעה שאני והיא נחלוק כוס קפה.
בחדר החקירות אמי מציעה לחוקר מהקפה. הוא מחייך, "אם הייתי שותה קפה עם כל נחקר הייתי מקבל הרעלה." "טוב," אמי מרימה קצת כתפיים ומעבירה לי את הכוס, "שיהיה," היא זורקת ומספרת לחוקר את הסיפור, מתקרבת יותר ויותר לקצוות האמת. החוקר משתעל, והשיעול מעורר גל של אנרגיה קינטית – אמי מזיזה את זרועה עד שכף ידה אוחזת בכף ידי. אני מופתע מרכותה.
"אני חיה ככה כבר יותר משלוש שנים… רוצה לבכות. אבל ברגעים כאלו… וכל זה קרה תוך כדי ששרנו, הוא אמר לך?" המבט שלה מתרוצץ ביני לבין השוטר. היא מתנשפת, מבטה ננעץ בפניו של החוקר, "הבן שלי, הוא גיבור, כתוב אצלכם?"
החוקר מציע בנעימות שאני והוא נצא החוצה להביא עוד קפה. אמי מסתכלת לי בעיניים: אבל כל השנים האלו הייתי כל כך טובה אליך.
אני מסתכל בה גם: אבל לפעמים את מבקשת יותר מדי.
ליד המכונה אני מוריד את תותב זרוע שמאל, מגרד את הגדם המיוזע ומניח לו לנשום. העיניים שלי ושל החוקר נפגשות ורגש לא ידידותי חולף בינינו.
הוא מסתכל בשעונו, "יש לך שלוש דקות לגמור עם זה."
למרות סד הזמן שהוטל אני מתפתה לספר לו על עוצמת אהבתו של אבי למדינה שבשבילה הוא איבד רגל אבל אם היו שואלים אותו הוא היה מכחיש ואומר שזה היה למען אמי, כי רק עליה הוא חשב כשהוא הסתער וחטף במלחמת השחרור. חבל שלא הבאתי את הפרוטזה, מי לא חתם עליה, אפילו בן גוריון!
השוטר מסתכל בשעון, מושך באף, "אתה מייבש את אמא שלך."
אני מכניס 10 שקלים למכונה, לוחץ על הכפתור עליו מצביע החץ. כלום. אני מגרד את הגדם, עוד 10 שקל, לוחץ. כלום. מכה קלה עם הפרוטזה על צד המכונה. כלום. עוד אחת חזקה יותר. כוס ירדה והקפה זורם לתוכה. אני מנענע בראשי. למדתי את זה מאבי. לך תספר לשוטר שגם לו הלכה השמאלית. ששת הימים, מוקש נעל שהוא ניסה לפרק. סיפור מכווץ.
"יאללה ניכנס!" השוטר מנמיך ראש ומושך באף. אני מציע לו מפית נייר מהערמה שליד המכונה. הוא מקנח והשפתיים שלו נפערות מעט ברפיון. "רוצה גם כוס?" אני שואל, יודע שהיא צריכה את השקט שלה, תמיד אומרת, 'לא בוער, שום דבר לא בורח'. "מוותר," החוקר עונה במבט בוחן לתוך הפנים שלי "זה קשה, אני מבין," לוקח נשימה ארוכה, "זה בסדר בחור, שמעתי כבר הכול, לא תמיד מתכוונים… קורה קורה. אף אחד לא יכול לנבא איך הוא יתנהג." הוא מושיט יד, "תביא," הוא אוחז בכוס הקפה. אני משחרר.
אמא שלי דווקא נביאה. היא ניבאה שתלך לי היד. ראתה בחלום. בבוקר ההוא היא כתבה לי אסמס: "תשמור על עצמך, בן."
נדמה לי שאני מזהה ניצוץ של אמפתיה בעיניו.
זה כמו הביצה והתרנגולת, אני מגחך, את האסמס ראיתי כשהתעוררתי מהניתוח. ללא הזרוע. ידעתי שגם בלי זרוע אפשר לעשות כל מה שאבא עשה, אז חייכתי. אליה, כי הוא לא בא. מיד נזכרתי בחרא שקרה. אני אומר 'קרה'. דברים קורים, זורמים מכל מיני פינות בתוך הגולגולת, גורמים לך לעשות משהו שאחר כך אתה מצטער עליו.
"אמא שלך, היא הרגה אותו, נכון?"
זה גובה מחיר. אבל הרגשתי… הרגשתי שאני צריך. מוכרח. נאלץ. הזרם הזה, אתה מבין? עובדה, משכתי את הפין האדום של הנצרה וסחטתי את ההדק שאסור היה. שהוא רק אם… ואם… ושבכלל: עדיף שתמות. שתיפול בשבי. עינויים וכו' וכו' ושלא תסחט. אבל סחטתי. כאילו אני מספר בדיחה גרועה במיוחד. כל כך גרועה שהאדמה פרצה בצחוק. על זה נשפטתי ומאז הוא לא דיבר איתי בשפת חרשים.
"זו ההזדמנות שלך… לספר. אנחנו נבין, באמת שנבין. תצא בסדר. גם היא… " החוקר מסתכל על התותב. "זה מיותר, כל זה," הוא אומר בקול רך, "קראנו את התיק שלך."
"תביא את הקפה לאמא," אני אומר באותה רכות שלו, "היא… קפה עושה אותה מלכה. גם אני לא מת עליה, אבל יש לה גוש וזה לא מגיע לה. לאף אחד כמעט."
זה נגע לליבו.
"היא יכולה להיות נהדרת. כל השנים שהיא דיברה אתו בשבילי ולא התחרפנה."
אנחנו נכנסים. אני מתיישב בצד של החוקר, מולה. הוא עומד עם כוס הקפה מאחורי הכיסא ואז רוכן ומניח מולה. היא מחייכת לעבר שנינו. מרימה את הכוס בתנועה עגולה כאילו היא גביע, זוקפת צוואר ומגישה את הכוס לשפתיה ולוגמת.
"הבן שלי כל הזמן ממציא עלי דברים משוגעים. זה כאילו התחביב שלו," היא מדברת בשטף, פניה מופנים אל אלו של החוקר, "זה התחיל מזמן, כשעוד היה ילד וסיפר לכולם שאבא שלו סוטר לי עם תותבת כף היד כשהוא מחזיק בה עם היד השלמה. אתה יכול לתאר לעצמך!" היא לגמה מהקפה. "לברוך מהחנות לצורכי משרד הוא סיפר שאני מתעלפת מכל דבר קטן ושאני לא יכולה יותר לעבוד אצלו."
כדי להראות שמצבה טוב, אמא נעמדת וקופצת במקום, פושטת וסוגרת את הזרועות תוך פישוק וסגירה של הרגלים.
החוקר מסתכל לעברה. לעברי. שוב לעברה. "גברת," הוא אומר, "תשבי עכשיו בבקשה!" ואתה, בוא איתי עכשיו החוצה!"
אני מתאר לשוטר איך הדברים התגלגלו, שההשתגעות שלה התחילה ביום שאבא קרא לי למטבח, וזה נדיר שהוא מדבר אלי בקולו ולא בשפת חרשים. הוא סגר את דלת המטבח אבל ידעתי שהיא מאזינה. הוא סיפר לי שיש לאמא גוש רציני ושהיא רוצה, ככה היא אמרה לו, שהוא ימות יחד איתה.
החוקר נותן לי נייר ועט וביקש שאכתוב "הכול!" גם מה שנראה לי לא כל כך חשוב. "תציל את אמא שלך," זרק ויצא מהחדר הקטן בו הושיב אותי.
אני כותב:
ביום שלישי קפצתי לביקור. אבא ישב מול הטלוויזיה וראה את ערוץ הקניות ובאופן לא צפוי כיבה את הטלוויזיה כשהתיישבתי על הספה. אמא אמרה שמהבוקר הוא שואל מתי אני מגיע והלכה לשירותים. אבא עשה את השפה שלו – ביקש שאכין לו קפה ודידה אחריי למטבח. כשמילאתי מים בקומקום הוא אמר בקול, "היא חולה, יש לה גוש. אנחנו צריכים לעשות משהו בעניין הזה."
"לאמא אין גוש," אמרתי לו כשהמים רתחו, "מי סיפר לך שיש לה גוש?"
"ראיתי את הבדיקה שלה."
"בחייך, אבא, אמא לא הראתה לך אפילו את הציפורן החודרנית כשהייתה צריכה ניתוחון."
"היא עטפה בה את הלחם שהביאה מהמכולת, אתה יודע שהיא שונאת שקיות פלסטיק… ראיתי!"
תפסתי לו בפנים בשתי ידיים והפניתי את הראש שלו ככה שיסתכל מבעד לחלון של המטבח, אל אמא שהשקתה את השרכים ושיחי הצלף שגדלו על סלעי הגינה תוך שהיא מורטת עשבים שוטים.
"זה נראה לך כמו אחת שהולכת למות?"
"לא," הוא אמר.
"שאלת אותה?"
"לא. היא שומרת סוד. תמיד הערצתי אותה על זה." אבי הזדקף, מבטו עוקב אחריה.
"אלוהים," אמרתי, "מישהו מספר בבית הזה את האמת?"
יצאתי החוצה ועזרתי לאמא לעשב.
"הוא סיפר לך על הגוש שלי?" היא משכה את ידי והניחה על החזה שלה, "זה מרגיש לך כמו גוש?"
"את חזקה כמו שור, אמא," ליטפתי את כתפה. ידעתי שיש לה גוש. או כמו שהרופאה שלה ניסחה עבורי כשנסעתי להיפגש איתה: "נראה מה לעשות עם זה." וכשהתוצאות הגיעו אמרה: "הכי טוכ שתהנה מהחיים שלה." ואמי אמרה: "מצוין, זה מה חשבתי."
"ככה זה טוב?" אני מראה לחוקר את מה שכתבתי.
הוא עובר על הכתוב, "תמשיך, זה יופי. צריך שיהיה גם תכ'לס. אתה מבין למה אני מתכוון."
"אנחנו משפחה מלכודת." הוא חייך. "מלכודת, מלכודת…" פניתי ממנו והמשכתי לכתוב.
"באותו ערב אבא התעקש לשבת בסלון בלי הרגל ובלי כף היד. לאמא זה עשה מצב חרום, כי לילה קודם הוא צעק, "ספינה עוינת נחתה על הפלנטה. פולשים מזוינים באזור 8א'. כולם לעמדות הגנה! כולם לעמדות הגנה!" ואז זה הכי קשה להעביר אותו למיטה. אלא שהשנה, בגלל הגוש, היא התקשרה אליי ואמרה שאבא הולך למות. היא הייתה צריכה משהו שנשמע טוב. ו"אבא הולך למות", זה נצחי.
כשהגעתי, הוא שאל מי אני. הרכבנו לו את התותבות. הוא אמר שהוא מוכן, שהוא רואה מעין רחפת קטנה ששופכת סביבה הילת אור עמומה. הוא קרא לעבר הטלוויזיה, "בחרת לילה קר לבוא ולבקר בפלנטה המתה שלנו." ניסיתי לברר אתו על מה הוא מדבר והוא אמר לעבר הטלוויזיה, "אני לא מפחד, אתם לא תעשו לי כל רע, אני מוכן." או אז הוא התמוטט, וכשרכנתי אליו הוא אמר, "אבל יריתם בנו! הטילים האלה…"
הרמנו אותו והשכבנו במיטה. העיניים שלו היו פקוחות, זוהר נגה מעיניו, צללים נפלו על הקירות. הוא השתעל ואמא הזמינה אמבולנס. הוא אחז בידי ומשך אותי אליו, "מערכת אוטומטית," אמר והבליע אנחה. "המחשבים שלנו פזורים בקרבי הפלנטה, מונים את אלפי השנים החשוכות. הם נוהגים להשתגע לפעמים ולירות כדי להפיג את השעמום. אני יורד לחדרי המכונות לסדר את זה."
שאלתי את אמא אם הוא לקח את כל התרופות והיא אמרה שכן, שדווקא הערב הוא לקח אתן בכיף. היא אחזה בידו וניסתה להפריך את הטענות שלו, הזכירה לו שרק הבוקר היא הושיבה אותו באמבטיה ושפכה על ראשו מים וסיבנה לו את הגב. העיניים שלו נצצו, כל מי שהכיר אותם ידע שהיו חלקים מאותו שלם, בשר אחד. משפחה חזקה. הצעתי לה שתלך תישן קצת אלא שהיא אמרה שיש לה התגלות. שהיא רואה שאני אוהב אותו, אהבה נואשת ממש. שהיא יודעת שכואב לי. שהיא הייתה מנסה להקל את הכאב שלי אילו יכלה, אבל היא לא יודעת איך. היא השפילה מבט. הייתה שתיקה אדירה שהתפשטה והתפשטה. היא תפסה את הראש בידיים. לא אמרתי כלום. דמעות זלגו על השמיכה, נוטפות מכפות הידיים שכיסתה בהן את הפנים. הסתכלתי: הדמעות טפטפו מכף היד על שורש כף היד, ניתזות – בצליל דק ובלתי נסבל – על ציפת השמיכה. הסתכלתי בכתם הרטוב שהתפשט. לא ידעתי מה לומר אז אמרתי: זה לא הזמן כל כך לבכות. אני לא יודע למה אמרתי את זה.
ככה זה נגמר פחות או יותר. התיישבנו לצידו. אמא הסתכלה לעבר החלון ואמרה שהיא רואה את הרחפונית דואה אל רקיע הלילה. אני לא ראיתי כלום, רק כשהסתכלתי באבא תקף אותי רגע של ספק, יכולתי לראות את הגוון האפור מזדחל לאורך גופו, אבל היה בו ברק."
אני נעמד לצד החוקר שקורא את הסיפור שלי. חם בחדר הקטן. הוא מנפנף עם הדף מול פניו, עוצר את התנועה ולרגע ארוך מסתכל הישר אליי, לתוכי. העיניים שלו ענקיות.
"אז ככה זה היה?" הוא שואל והעיניים שלו נטענות במשהו שעושה אותן כהות.
אני מהנהן תוך שאני מרכיב את הפרוטזה.
הוא מחייך. מבטי מגלה את השן החסרה ואיכשהו, זה מין הלם. לאבי הייתה שן חסרה ממש באותו מקום, וגם כששתלו לו חדשה, לאחר שנים, ראיתי את הרוח שהייתה שם מסתכלת בי כשדיבר אלי בילדותי. כשהיה אומר "אני רוצה לחבק אותך." או "אל תפסיק להאמין."
"אל תדאג," החוקר משחק עם לשונו על שפתיו, "אנחנו מבינים הכול."
אני מרכין ראש. זה המחיר הסמוי של השקר הסמוי: מי שצודק מוכרח לדעת לשקר. מתחשק לי לצטט לו את אבי.
"בוא," הוא פונה ממני ואני הולך אחריו לחדר החקירות. אנחנו מתיישבים מול אמי. עיניה בוערות כמו עיניים של נביא. ובכל זאת היא מחייכת.
"אנחנו צריכים להעלות קצת שומן על העצמות שלך," היא אומרת לחוקר.
"את מרגישה בסדר?" הוא שואל ואני מסתכל על עצמות הלחיים הגבוהות שלו, "תקשיבי, אנחנו יודעים כל מה שצריך לדעת על צדיקים."
"מה קרה!?" הקול שלה כמעט כמו של אבי כשהיה זעוף.
"אל תיקחי את זה קשה," הוא מרים את הדפים ואז מסדר אותם בקפדנות על השולחן מולו.
"כואבת לך הבטן?" אמי מרימה גבות ונוטעת בפניו את מבטה. אני מכווץ את שפתיי לשריקה חרישית.
החוקר נעמד, "אתם יכולים ללכת עכשיו."
אמי נעמדת, "לפעמים הבן שלי אומר את האמת," היא מניפה את ידה כמו להושיט לחוקר ומפילה את כוס הקפה. אנחנו בוהים בכתם השחור מתפשט ונוזל, מטפטף לרצפה. אמי מפשפשת בתיקה.
אני פותח את הפה לכדי להגיד – לא יודע מה. הכול מטשטש, חוץ מהעיניים של אמי. תובנה עילאית טענה את האוויר. משהו שקשור לאהבה. אמי משלבת את ידה בידי ואנחנו צועדים החוצה זקופים. דלת חדר החקירות נטרקת אחרינו בחבטה רועשת כאילו ביקשה להעיר את המת.
הערות