בִּרְחוֹב הָעֲקֻמִּים, בְּבַיִת מִסְפָּר 17, חָיְתָה לָהּ זְקֵנָה אַחַת. פַּעַם חָיְתָה עִם בַּעֲלָהּ, וְהָיָה לָהּ בֵּן. אֲבָל הַבֵּן גָּדַל וְעָזַב, וְהַבַּעַל מֵת, וְהַזְּקֵנָה נוֹתְרָה לְבַדָּהּ. הִיא חָיְתָה בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה, שָׁתְתָה תֵּה, שָׁלְחָה מִכְתָּבִים לִבְנָהּ, וּמִלְּבַד זֹאת...
לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנָה וְיוֹתֵר, אֵי-שָׁם, מַמָּשׁ בִּקְצֵה הָעוֹלָם, הָיְתָה אֶרֶץ שֶׁאֲנָשֶׁיהָ נַעֲשׂוּ כֹּה מְנֻמָּסִים, עַד שֶׁבְּקשִׁי דִּבְּרוּ זֶה עִם זֶה. הֵם מֵעוֹלָם לֹא אָמְרוּ יוֹתֵר מִן הַהֶכְרֵחִי, מִלִּים כְּמוֹ "בְּהֶחְלֵט", וְ"אָכֵן כֵּן", וְ"חֵן-חֵן" וּ"בִרְשׁוּתְךָ". כָּל גִּלּוּי...