אני עדיין בעונש. כשאני מציצה מבעד לדלת הסגורה למחצה של חדרי אני שומעת את רחש קולותיהם דרך הפיר של המדרגות. אמי בוכה חרש, אבי מעלה את הטון כשהוא מדבר על בית החולים השוויצרי שבו המליץ לו ד"ר אוקמפו לאשפז אותי. אני שומעת את קול צעדיו, פלופ-פלופ-פלופ ואת קולו מתקרב ומתרחק כי הוא מתהלך בלי הפסקה בחלל החדר כמו הנמר הצהוב בגן החיות. הוא בטח הולך עם הידיים מאחורי הגב, כהרגלו כשהוא זועם, בעוד אימא בוכה על הכורסה שלה, רגליה צמודות ומטפחת לבנה מעוכה בידיה. "אנחנו חייבים לקבל החלטה, מרסדס," אומר לה אבי ואחר כך משתררת שתיקה.

הם ייקחו אותי לשם, אני לא יודעת אם לאוריטה תבוא איתי, אבל אותי הם בטוח ייקחו. זו אשמתך, אני אומרת לה בכעס מהכניסה לחדר. לאוריטה, אחותי התאומה, מחייכת. היא יושבת על מיטתי ומושכת בכתפיה. היא רגילה להשתמט מכל העונשים; על אף שאני בסך הכול עושה את מה שהיא אומרת לי, היא תמיד מצליחה להשתמט.

בבית הספר המגעיל הזה לילדות רעות יעשו לי קרחת, ילבישו אותי בשמלת יוטה, יכלאו אותי בחדר מלא בעכברים ותיקנים ואשתה רק מי גשם שניתן לאגור בכף היד מבעד לסורגי החלון הקטן. אמרתי להם את האמת והם לא האמינו לי. אני מפחדת. עכשיו אני בוכה בשקט, הי-הי-הי, כמו הקוקר ספנייל שלנו ג'ספר, ששכב בצל הערבה האהובה עליו כשהתקרבתי אליו עם גביע המנצחים של אבא. בשנה שעברה, אבא שלי זכה במקום השלישי בטורניר של המועדון וקיבל את איש הברונזה המגוחך ההוא, עם כובע המצחייה ומקל הגולף המונף שלו, ששוקל טונה. באמת שלא היה לי שום דבר נגד ג'ספר המסכן. כמו תמיד, הייתה זו אחותי לאוריטה שפקדה עליי לקחת את הגביע מהוויטרינה ולקשור אותו לקצה של חבל הקפיצה שלנו, הייתה זו היא שלחשה לי שג'ספר סובל נורא מהראומטיזם שלו ושעדיף לכולם שאקשור חזק-חזק לצווארו את הקצה השני של החבל. בתחילה סירבתי, כהרגלי, אבל לאוריטה אמרה לי שאם לא אעשה את זה נשחק את משחק המוות ולזה לא הייתי מוכנה בשום אופן.

ג'ספר היה עיוור ובקושי יכול להניע את רגליו האחוריות כי היה כבר בן שתים עשרה. הוא ייבב קלושות כשכרעתי לצדו כדי ללטף את אוזניו הארוכות והמתולתלות כמו פאה של מלך צרפתי, ולא חדל בשעה שנשאתי אותו בזרועותיי לשולי הבריכה. אחר כך ראיתי אותו נאבק ברגליו על פני השטח בניסיון לצוף, אבל מיד אחר כך כוחותיו נטשו אותו והוא צלל אל הקרקעית. כשראיתי אותו למטה, קפוא, חשבתי שעכשיו הוא מעורר פחות רחמים כי כבר לא נראה כמו כלבלב אלא כמו צל של עכביש שחור ושמן. שעה אחר כך, כששכבנו לאוריטה ואני בשלווה על המיטה שלי ועלעלנו בספר שאהבנו של החמישייה הסודית, שמענו את הצווחה של אמי בגינה.

האמת היא שבזמן האחרון לאוריטה בלתי נסבלת, אבל אבא לא מאמין לאף מילה שלי ואימא פורצת בבכי בכל פעם שאני מאשימה את לאוריטה בדברים שאני עושה. ברור, הם לא צריכים לסבול את משחק המתה, אחרת היו עושים כל מה שהיא מבקשת. אני מתעבת את המשחק הזה, אימאל'ה שלי, התוודיתי בפני אמי בפעם האחת לפני האחרונה, לאוריטה רעה ואומרת שהיא תמות מול העיניים שלי אם לא אציית לה. אבל אימא הסתכלה עליי כלא מבינה, עיניה גדולות כמו צלחות, כשהיא מחזיקה בידיה את שברי הבובה שלה, אוטליטו, ולוחשת בלי הפסקה: למה עשית את זה, ויקטוריה, למה? אין לה מושג כמה עצוב היה לי להטיח ברצפה את בובת החרסינה השחורה שהייתה שייכת לסבתי הקובנית. אפילו נאלצתי לעצום את העיניים כדי לעשות את זה. ידעתי שתינוק השוקולד ההוא, ידיו השמנמנות מונפות באוויר בעליצות, כאילו עמד למחוא כפיים, היה המזכרת האחרונה שנשארה לאימא שלי מאימא שלה. אוטליטו היה ממש יפה, יפהפה, הוא חייך בפה פעור ושיניו היו לבנות מאוד והייתה לו אפילו מעט פלומה שחורה ומתולתלת על הקדקוד. סבתי סילביה תפרה לו את הסוודר ואת המכנסיים בצבע תכלת שלבש, וגם את נעלי הבית הקטנטנות עם כפתורי הצדף, ומדי שבוע נהגה אימא לרחוץ ביד את הפריטים האלה כדי שלא יצברו אבק על הארון. אחר כך, בזמן שהבגדים התייבשו בצל, עטופים במגבת לבנה כאילו היו אוצר בלום, היא הייתה משפשפת את זרועותיו ואת רגליו של אוטליטו במטלית לחה, וגם את פני הכושי המאושר שלו כשהיא מזמזמת שיר ערש שסבתא סילביה לימדה אותה לשיר כשהתגוררו בהוואנה. ידעתי כמה יכאב לה למצוא את אוטליטו שבור לרסיסים, ושגם לבה יישבר לרסיסים קטנים שאיש לא יוכל לאחות, אבל לאוריטה שילבה את זרועותיה וטלטלה את ראשה מצד לצד בעודי מתחננת בפניה ומציעה לה את ג'ולות הזכוכית הכחולות שלי, את האמבטיה עם רגלי הפליז של בית הבובות שלי ואפילו את המשכיה מזהב שנתנה לי הסנדקית שלנו במתנה. איזו מטומטמת את, אמרה לי, אפשר לדעת בשביל מה אני צריכה משכיה שמכילה קווצת שיערות שלי? תשברי את הבובה או שנשחק, והדבר הבא שאני זוכרת הוא את עצמי מטפסת על כיסא כדי לקחת את אוטליטו התמים, שהיה מונח שם, כמו תמיד, ישוב באושר בפינה של הארון מעץ האגוז של ההורים שלי. אפילו החבטה האיומה על מרצפות החרסינה לא הצליחה למחות את החיוך מעל שפתיה, אלא רק לחצות אותו לשניים.

אני מתרחקת במהירות מהדלת כי אני שומעת את צעדיה הלאים של אמי במדרגות. אני רצה למיטה ודוחפת את לאוריטה בפראות כדי שתפנה לי מקום. תעמידי פנים שאת משחקת, אימא באה, אני מסננת לעברה ואנחנו מתיישבות בישיבה מזרחית ומתחילות לשחק באבן נייר ומספריים. אימא נעצרת ליד הדלת ונוקשת עליה בעדינות. היא לוחשת, את שם, ויקטוריה? בקול עצוב כל כך שגרוני רועד כשאני עונה לה שכן, ששתינו משחקות פה בשקט. אני יודעת שמן העבר השני של הדלת אימא מחניקה יבבה ומחכה קצת, ידה מונחת על הידית, לפני שהיא נכנסת. לאוריטה ואני לא אומרות כלום כשהיא מופיעה, אלא רק מחייכות מאוזן לאוזן כדי שתירגע ותראה שהכול בסדר עכשיו. היא נראית כמו רוח רפאים עגומה, שיערה זרוע בשיבה כסופה והיא נראית זוועה עם השמלה השחורה שלה, שגדולה עליה בשתי מידות. היא מתיישבת על המיטה של לאוריטה ומסדרת את הכרית דמוית הלב. אחר כך, היא מביטה בי.

"למה, ויקטוריה?"

הנה. היא מדברת רק אליי, כמו תמיד, והחיוך על פניי נמחק. אני מתעצבנת, אני מתעצבנת נורא. אני רוצה שהיא תאמין לי ומתחילה לספר לה שוב, מההתחלה, את עניין של משחק המתה, כדי שתראה שאני לא משקרת. אני הולכת ומאדימה מזעם. אני עוצמת את העיניים. אני אומרת לה שלאוריטה התעקשה לשחק את המשחק הזה בפעם הראשונה ביום ראשון אחד בבוקר, אחרי שחזרנו ממיסה, ושמאז היא כל הזמן לחצה עליי שנעשה את זה שוב. אני מספרת לה איך היינו רצות במעלה המדרגות בזמן שאבא היה קורא עיתון בסלון והיא הייתה נכנסת למטבח כדי לפקח על מתילדה, המבשלת שלנו. אני הייתי צועדת בעקבות לאורה ורואה אותה מדלגת לעבר חדר השינה שלהם, המקום שבו הכי אהבה למות. היא הייתה נשכבת על המיטה הזוגית ומניפה את זרועותיה כדי לפקוד עליי שאסגור את הדלת. אני הייתי מצייתת כי לא הייתי מסוגלת להתנגד לה למרות העובדה שהמשחק הזה הבעית אותי.

אימא שלי מבקשת ממני לשתוק בבקשה, אבל אני לא מקשיבה לה. במקום לשתוק אני אומרת לה שלא הייתי מסוגלת להסתכל על לאוריטה בזמן שקפאה במקומה, אבל שלא יכולתי אחרת. הייתי נשארת ליד המיטה ומביטה בתלתליה השחורים, הצפים על כרית הסטן כמו שיערה המאובן של השחקנית המפורסמת ההיא שקפצה לנהר והופיעה בכל העיתונים. בכל פעם שאחותי הייתה עוצמת עיניים, זה היה כאילו בבת אחת כבו כל הכוכבים הלבנים שנצצו בתוכה. לאוריטה נראתה כמו בובה באופן יוצא מן הרגיל ופחדתי להביט בנחיריה, שהפכו לקישוטים, בריסיה הארוכים המיובשים סביב העפעפיים, בידיה השלובות על חזה בדומה לזרועותיה של סבתא סילביה כשהאיש הרזה מבית הלוויות אמר לנו שאנחנו יכולים להיכנס לראות אותה כי היא כבר לבושה ומאופרת. שמלת המשי הכחולה שבה הלבישה אותנו אימא בימי ראשון חדלה להיות זהה לשלי והפכה לאהיל מנורה דומם. רגליה של לאורה נראו כמו שני קיסמים בתוך הגרבונים הלבנים שלה, שבקצותיהם נעלי בובה מלכה שחורה ומבריקה מאוד עם סוליות חדשות.

אני חייתי ואחותי לאורה מתה. כשאני עומדת ליד המיטה, המציאות והמשחק התערבבו עד שהפכו לאחד, אני חייתי והתאומה שלי מתה. חשתי אשמה על שאני עדיין עומדת ורועדת כמו עלה נידף ברוח, בעיניי דמעות שבקושי יכולתי לכבוש בעוד אחותי דוממת לעד כשנעליים לרגליה. זה היה החלק הכי גרוע, הנעליים החדשות שלה, שלעולם לא יתבלו. באותו הרגע הייתי רצה לכיוון הארון, פותחת את הדלת ומסתתרת בפנים. הייתי נשארת שם, מכווצת, במשך זמן רב, עד שלאוריטה הייתה פורצת בצחוק ומתחילה לקפוץ על המזרן ולצעוק עליי שאני טמבלית ופחדנית. הצעקות שלה היו מפעילות אותי וכשלא יכולתי להתאפק עוד הייתי מתפרצת מהארון בזעם ולחיי אדומות נורא בגלל המחסור באוויר.

עכשיו אני לא כועסת, עכשיו מצחיק אותי להיזכר בפניי האדומים כמו עגבנייה, בצחוק הקולני של לאוריטה המצביעה עליי, משועשעת כל כך ורוקעת על המיטה של הוריי. כשאני מסיימת לספר את כל זה לאמי אני קולטת שאני כבר אפילו לא מצפה שהיא תאמין לי. אימא שולפת מהחפת של הסוודר שלה את הממחטה המקומטת ומייבשת את שרידי הדמעות שנותרו על לחייה. לאוריטה מביטה בי בטינה. אני מביטה באימא בציפייה ואז היא אומרת, ואני יודעת שהיא פונה אליי:

"מתוקה שלי, אחותך מתה, את מבינה את זה?"

אבל אני לא עונה לה, לא בכן ולא בלא. אני מביטה בלאוריטה, שעכשיו חורצת לשון, מורה על הרקה שלה ומסובבת את האצבע. צחוק גואה בי. כן, בטח, מתה, מה היא יודעת.