לעתים קרובות אני נזכר ברגע ההוא שבו המציאות התפצלה. איך עמדתי שם והלב שלי דפק בכוח והפה שלי התייבש ובראש רץ לי בלופ, זה־לא־קורה־זה־לא־קורה־זה־לא־קורה, והתחלתי לשמוע גם רחש כזה, מן פסססס מוזר, כמו לחישה שהולכת ומתגברת, ואז בבת אחת הלב שלי הפסיק לדהור והרגשתי כאילו חלק ממני מתנתק, והחלק הזה מסתכל על הכול מבחוץ ולוחש לי שזה הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים.

     אבל זה לא נכון, כי החיים יכולים להיות עוד הרבה יותר מפחידים מזה.

    דווקא ההתחלה הייתה כל כך רגילה ושגרתית שמאוחר יותר התקשיתי לשחזר מה בדיוק קרה שם. בערך בארבע וחצי הגעתי לגן וראיתי את בן יושב כמו תמיד לבד, בקצה החצר, ובוהה באדמה. כשהצל שלי נפל עליו הוא הרים לרגע את העיניים, אבל גם כשזיהה אותי לא נרשמה שום שמחה על פניו והוא שב וכבש את מבטו באדמה. התכופפתי אליו. הוא עדיין לא זז ורק קצות האצבעות שלו התפתלו בעצבנות, חופרות מחילות קטנות בחול. עכשיו, מקרוב, שמתי לב שבחזית החולצה שלו יש כתם גדול וכהה של שומן, ועוד אחד צהבהב ויבש על המכנסיים, ליד הרוכסן. קיוויתי שהוא הכתים את הבגדים בגן, למרות שידעתי שהגיוני יותר שהוא בא ככה מהבית. הרבה זמן עבר מאז שעשיתי כביסה בפעם האחרונה ולא נותרו בגדים נקיים בארונות. הבגדים של בן היו מפוזרים בכל הבית ושלי התגוללו מקומטים ומעופשים על המיטה ועל רצפת חדר השינה. בבקרים היינו אוספים אותם בחיפזון מרושל ולובשים אותם מחדש כמו שהם.

     בן המשיך לפתל בחול את האצבעות – שהציפורניים שבקצותיהן היו ארוכות מדי ושחורות – ומבטו נותר נעוץ באדמה. המנהלת של הצהרון, אישה עם פנים עגולות ומשקפיים עם מסגרת פלסטיק אדומה, שביני לביני קראתי לה כלב־ציד כי היא כל הזמן ניסתה לרחרח מה קורה אצלנו בבית, עמדה בקצה החצר והשקיפה עלינו במבט רציני. היא ניסתה לדבר איתי כבר כמה פעמים על זה שבן לא רוצה להשתתף בפעילויות של הצהרון, שהוא הפסיק לשחק עם הילדים האחרים, והוא כל הזמן לבד. אתה לוקח אותו לפעמים לשחק בגינה? הוא צריך חברים, זה חשוב.

     יש לו הרבה חברים, הם פשוט לא מהגן, עניתי, אבל היה ברור שהיא לא מאמינה לי כי היא המשיכה להתעקש שבן זקוק לעזרה מקצועית. זה יטופל וטוב שאת מדברת איתי, אמרתי לה, אבל גם זה לא הרגיע אותה. מזמן לא ראינו את אימא שלו, הכול בסדר? היא ניסתה לחקור אותי. עניתי לה שהכול מצוין ואחר כך בכל פעם שראיתי אותה הייתי מתחבא.

     עכשיו כלב־ציד הביטה בנו בפנים מודאגות ועשתה כמה צעדים לכיוון שלנו, ואני לא יודע למה, אבל פתאום הייתי משוכנע שהיא באה לדבר איתי על הכתמים שעל הבגדים, ושהיא מתכוונת להלשין עלינו לרווחה או למי שלא מדווחים לו על ילדים שהבגדים שלהם לא מכובסים ושלא רוצים לשחק עם ילדים אחרים. אז כדי שהיא תבין שהכול אצלנו בסדר גמור ואין לה שום סיבה לדאגה אמרתי בקול רם מאוד, בן, רוצה ללכת לגינה? והוספתי, ולשחק עם חברים?

     בן לא ענה ולרגע נבהלתי – ומה אם פתאום הוא יגיד כן? הדבר האחרון בעולם שרציתי היה ללכת לגינה; העדפתי למות מלשבת עם הורים של ילדים אחרים – אימהות ליתר דיוק – ולשמוע אותן מדברות על דברים משעממים שקרו לילדים שלהן בגן, ועל מה שהגננת עשתה או לא עשתה ביחס לדברים המשעממים האלה, ותוך כדי כך להתנהג כאילו אני לא שם לב לכל מיני שאלות כאילו תמימות ומבטים שנזרקים אליי כאילו מתוך דאגה. כשחשבתי על זה הרגשתי איך הכעס מתחיל להתעורר, אבל לפני שהוא הספיק ממש לתפוח, שמעתי את בן לוחש שהוא רוצה ללכת הביתה.

     תודה לאל. אפשר לסמוך על בן.

     האמת שהיה ברור שזה מה שהוא יגיד. אני הרי יודע טוב מאוד שבן, בדיוק כמוני, לא רוצה ללכת לשום גינה. מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה כמה שיותר מהר כדי שיוכל להשתבלל על הספה עם נבי, הארנב המרוט והמסריח משתן שלו, ולמצוץ לו את האוזן מול הטלוויזיה עד שיגיע הזמן ללכת לישון. כבר הרבה זמן זה ככה. מאז שאלינור נכנסה למיטה, אם לדייק. לפעמים המבט שלו כל כך עמום שנדמה לי שהוא בכלל לא מסתכל על התוכניות, ואם אני אגש ואכבה את הטלוויזיה הוא אפילו לא ישים לב.

     לחרדתי התברר שהשמחה שלי הייתה מוקדמת. כלב־ציד הציצה עלינו, ואז הוציאה מהכיס את הטלפון שלה ועשתה את עצמה כאילו היא מתעסקת איתו למרות שהיה ברור לגמרי שהיא שם בשביל לצותת לשיחה שלנו ואולי אפילו להקליט אותה. זה כל כך הלחיץ אותי שבמקום פשוט למשוך את בן ביד ולהסתלק משם, אמרתי עוד פעם בקול רם, לא־לא, בן, מה פתאום הביתה? זה לא בא בחשבון!

      האצבעות של בן הפסיקו להתחפר בחול והכתפיים שלו התכווצו בתנוחה שהכרתי מצוין אבל לא הצלחתי להחליט אם היא מביעה מרדנות או תבוסה, ואז הוא שוב אמר בשקט, כמעט בלחישה, אני רוצה ללכת הביתה.

      התחלתי להזיע. כל כך רציתי לעוף משם כבר, אבל לא יכולתי בגלל כלב־ציד שאפילו בלי להסתכל ידעתי שהפנים שלה נראות יותר ויותר מתוחות ומודאגות עם כל רגע שעובר. אז הושטתי יד אל הסנטר של בן והרמתי לו את הראש, ולמרות שהוא ניסה להתנגד הכרחתי אותו להסתכל אליי ואמרתי בשקט, שהיא לא תשמע, אבל בתקיפות, תקשיב לי טוב עכשיו, אנחנו לא הולכים הביתה. אי אפשר ללכת הביתה, אז אל תנסה אפילו!

     הפנים של בן התכווצו והוא ניסה למשוך את הראש אבל אני לא ויתרתי, אנחנו לא הולכים הביתה, אמרתי, ובגלל שפחדתי שהוא יתחיל לבכות הוספתי, אנחנו הולכים לעשות כיף. ופתאום, לא יודע למה, גם האמנתי בזה.

   המשכנו להסתכל אחד על השני בלי להגיד כלום, עד שבסוף בן נשבר. אבל מה נעשה? הוא שאל בקול שהיו בו חשדנות וכעס, אבל מתחת שמעתי עוד משהו, שברירי ועדין כמו דנדון רחוק של פעמון; משהו שנשמע כמו התחלה של רצון או של תקווה, וזה כל כך הבהיל אותי שבלי לחשוב אמרתי, תנחש, ולפני שהוא הספיק להגיד משהו אמרתי, אנחנו הולכים לבקר את הפיל!

    העולם השתתק בבת אחת כמו טלוויזיה שכיבו לה את הקול. בן משך בתנועה פראית וחדה את הסנטר שלו מהיד שלי וכיווץ את הצוואר שלו כמו צב שנסוג לתוך שריון. הוא נראה קודר ונואש כל כך שמייד הבנתי שעשיתי טעות – אין שום סיכוי שכלב־ציד תאמין שהכול אצלנו בסדר אם בן נראה ככה. אז בשביל לשכנע אותו אמרתי במהירות, ואני אקנה לך פיצה עם זיתים, וגם מיץ ענבים… וכמעט התחננתי, אני אקנה לך כל מה שאתה רוצה! מה שבא לך! ולמקרה שכלב־ציד מצליחה לשמוע הוספתי, ואחר כך נלך הביתה ואני אכבס לך את הבגדים.

     האצבעות של בן התפתלו במהירות גוברת והולכת בתוך החול כמו תולעים ורודות עם ראשים שחורים, וידעתי שזהו. הלך עלי. כלב־ציד תבוא עכשיו ותהדק את הידיים שלה על הצוואר שלי עד שאני לא אוכל לנשום ותדרוש תשובות על הכול. בבת אחת חטפתי כזה ייאוש שהתחשק לי להתיישב ליד בן ולתקוע כמוהו את המבט שלי באדמה ואת האצבעות שלי בחול ולא לחשוב יותר על כלום. התחלתי לחייך כשחשבתי כמה נפלא זה יכול להיות כשבדיוק אז, שנייה לפני שנכנעתי, בן הנהן פתאום. זה היה הנהון קטן, כמעט בלתי מורגש, אבל בכל זאת הנהון. הוא מסכים! הוא מסכים ללכת לפיל! לא הייתי משוכנע שכלב־ציד ראתה את זה ורציתי לשאול אותו אם הוא בטוח רק כדי שהוא יחזור על זה עוד פעם, אבל הבנתי שזו כבר ממש התגרות בגורל אז לא אמרתי כלום ובמקום זה עשיתי משהו שלא עשיתי כבר הרבה־הרבה זמן: משכתי את בן אליי וחיבקתי אותו. זה היה חיבוק קצת מגושם, ובן, מצידו, לא ממש נצמד אליי או חיבק אותי בחזרה. מצד שני הוא גם לא התנגד שזה בכל זאת משהו. לא מעט אפילו. את זה גם כלב־ציד בטוח מבינה.

     לא כל כך ידעתי איך לסיים את החיבוק הזה, אז פשוט הרפיתי מבן, והוא נשר מבין הזרועות שלי ברפיון, כמו עלה בשלכת, וצנח על הרצפה. בזווית העין ראיתי את כלב־ציד מסתכלת עליי באלכסון בהבעה מוזרה שלא הצלחתי לפענח, אבל הפעם במקום להיבהל הסתכלתי עליה בחזרה בלי למצמץ ובלי להוריד את העיניים. וזה עבד! למרות שהיא עדיין נראתה לא מאוד מרוצה, היא פשוט הסתובבה והלכה משם.

     מרב הקלה כמעט התחלתי לצחוק. ביי ביי כלב־ציד! לכי לדחוף את האף שלך לעניינים של מישהו אחר!

     לקחתי את כף היד של בן שהייתה רכה ורפויה כאילו אין בה עצמות ולחצתי אותה בעידוד כדי לסמן לו שניצחנו. ואז הובלתי אותו אל ערימת התיקים שנערמה בפינת החצר, ושלפתי ממנה את התיק עם הציור של הפיל בָּבָּר, ופילסתי לנו דרך בין מיליון הורים שבאו לאסוף את הילדים שלהם, ומיליון ילדים שדיברו אל ההורים שלהם. חלק רצו כל מיני דברים, שיקנו להם ארטיק או שחבר יבוא אליהם; אחרים נפנפו בידיים ורקעו ברגליים והשתוללו וצחקו וצעקו ולפעמים בכו. בן הלך לידי חיוור ושקט כמו ערפל, והמשיך לשתוק גם כשיצאנו סוף־סוף מהגן ופנינו ימינה במקום שמאלה לכיוון הבית שלנו.

     צעדנו בדממה. ידעתי שאנחנו אמורים לדבר; שאני צריך לשאול אותו שאלות כמו עם מי שיחקת היום? או אכלת את הפיתה שלך? אבל לא הצלחתי לזכור אם בבוקר הכנסתי פיתה לתיק שלו או אם בכלל הוצאתי אחת מהפריזר, אז החלטתי ללכת על בטוח ושאלתי אותו, איך היה בגן? בן לא ענה. לא התרגשתי. אצל כל הילדים זה ככה, שואלים אותם איך היה בגן והם בקושי עונים. אומרים רק מילה אחת – כיף. יותר מזה אי אפשר להוציא מהם. כל ההורים מתלוננים על זה, וגם בטלוויזיה מומחים לגידול ילדים מדברים על זה בלי סוף. החלטתי לא להתעקש, אבל בכל זאת לא הצלחתי להוציא מהראש את הרעש והדיבורים של הילדים ביציאה מן הגן, וגם לא את זה שאפילו את המילה האחת הזאת בן לא אמר.

     המשכנו ללכת. ככל שהלכנו והתרחקנו מהבית נהיה לי קשה יותר לנשום. האוויר דקר לי את הריאות. ניסיתי להזכיר לעצמי שטוב שאנחנו לא הולכים ישר הביתה. שזו יכולה להיות התחלה של משהו חדש ויפה. אבל במקום להרגיע המחשבה הזאת רק הלחיצה אותי יותר, אז הכרחתי את עצמי להפסיק לחשוב ואמרתי לעצמי שאנחנו פשוט כמו כולם – אבא ובן שהולכים לעשות כיף אחרי הגן. הולכים לעשות כיף, הולכים לעשות כיף, זמזמתי לעצמי בראש, אבל לא משנה כמה פעמים חזרתי על זה הלב שלי המשיך לשקוע, וגם בן שהשתרך מאחוריי בכבדות במרחק בטוח של שני צעדים, המשיך להיראות אפור ויבש כמו צמח בלי מים.

     כשהתקרבנו לסֶנטֶר, ממש ליד הכניסה, צצה מולנו פתאום אימא אחת מהגן הקודם; גמדה מתולתלת ורעשנית עם קול חלוד וצחוק חזק ולא נעים, ואיתה שני הילדים שלה, תאומים זהים ג׳ינג׳ים שנצמדו אליה משני הצדדים ונראו כמו אשליה אופטית מטרידה. לקח לי שנייה לזהות אותה ולא זכרתי איך קוראים לה.

     המתולתלת החווירה כשהיא ראתה אותנו. היה ברור שמבחינתה זה לא דבר משמח להיתקל בנו ככה פתאום, בהפתעה. היא נעצרה, ואחרי רגע התעשתה, הרביצה חיוך ענקי ומזויף, והתקרבה אלינו. התאומים הזדחלו אחריה בחוסר חשק והסתודדו ביניהם בלחש. הי, היא אמרה בקול רם, ואז היססה, ופתאום בלי שום אזהרה, קפצה עליי וחיבקה אותי. הרחתי את השיער שלה; ריח של שמפו וסיגריות ועוד משהו מלוח קצת, כמו אצות. ישר לקחתי צעד אחורה וכנראה שהיא הרגישה את הרתיעה שלי כי היא מייד הרפתה ממני ונסוגה לאחור. היא התעלמה לגמרי מבן ובחנה אותי בהבעה רצינית, ואז כיווצה את הגבות ושאלה בקול נמוך, איך אתה?

     הכעס נדלק מיד, כמו חיה עם אלף רגליים שמתרוצצת לי בתוך הגוף. ככה זה כשמשהו מכעיס אותי, אני נדלק בבת אחת וקופץ מאפס למאתיים. עכשיו זו הייתה השאלה הזאת שנשאלה בטון לח ודביק ונצמדה לי לעור כמו טבעות יניקה רעבתניות של תמנון. מה בדיוק המטומטמת הזו מצפה שאני אענה לה?  ולמה היא בכלל דוחפת את האף שלה לעניינים של אחרים, אני הרי בקושי מכיר אותה! אפילו איך קוראים לה אני לא יודע!

     פעם, ביקום אחר, היא ואלינור היו מיודדות. לפעמים הן היו הולכות עם הילדים לגינה אחרי הגן. אני זוכר שאלינור סיפרה לי שלמרות שמבחינה חיצונית התאומים זהים לחלוטין ואף אחד לא מצליח להבדיל ביניהם, באופי הם שונים לגמרי: אחד עדין וביישן, והשני ערמומי ונבזי ותמיד נטפל לילדים חלשים ממנו. היא אמרה שבגלל זה היא מעדיפה שבן לא ילך אליהם הביתה, כי כשהם בגינה היא כל הזמן רואה אותו ויכולה לשמור עליו מהתאום הרשע אבל בבית יהיה לה יותר קשה לעשות את זה. את האימא היא דווקא חיבבה. אמרה שהיא קצת טיפשה אבל נחמדה, ולא ברור איך יצא לה כזה ילד. אני אמרתי שאולי הוא דומה לאבא, זה הרי לא הכול האימא – גם לאבא יש תפקיד. לפעמים, בבקרים, אחרי ששמו את הילדים בגן, היא והמתולתלת היו שותות קפה יחד. אבל לא צריך להגזים, זה לא שהן היו חברות או משהו. ממש לא. בגלל זה לא הבנתי למה לעזאזל היא חושבת שיש לה זכות לחקור אותי. אפילו את השם שלה אני לא זוכר!

     המתולתלת המשיכה להסתכל עליי במבט רציני וכיווצה עוד קצת את הגבות. כשהיא ראתה שאני לא עונה היא נשמה נשימה עמוקה כאילו קשה לה – לה קשה! – ונאנחה. התאומים שעמדו מאחוריה המשיכו להסתודד ולהציץ בנו בעיניים מבריקות, והתעלמו לגמרי מבן. הכעס שלי התגבר. בזווית העין ראיתי את בן, שהכיר טוב מאוד את ההתלקחויות הפתאומיות האלה, משגר אליי מבט מבוהל. כשאתה כועס, הוא אמר לי פעם, כשעוד הייתי יושב לידו בחושך ומחכה שיירדם, זה מפחיד אותי, כי אתה נראה כמו מישהו שאני לא מכיר. אני לא זוכר את אותו היום ואם קרה בו משהו מיוחד שבגללו הוא אמר את זה. אני זוכר רק את הצללים של העץ שזזו מאחורי הווילון בחדר שלו, ושלא הייתה לי סבלנות לחכות שהוא יירדם כבר. הרגיז אותי שאלינור הרגילה אותו שמישהו יושב איתו עד שהוא נרדם. אלף פעם אמרתי לה שהוא צריך להתרגל להירדם לבד, אחרת הוא בחיים לא יפסיק לפחד מהחושך. ניסיתי להסביר לה שיש דברים שצריך להתמודד איתם ואין מה לעשות, ככה זה בחיים וכמה שהוא יבין את זה יותר מוקדם, יותר טוב. אבל אלינור לא הקשיבה לי. היא אמרה שבגיל שלו לא צריך להתמודד עם דברים מפחידים כמו להיות לבד בחושך. היא גם אמרה שאני קשוח מדי איתו ובגלל זה הוא חושש ממני ולא אוהב להיות איתי לבד. עניתי לה שהוא לא חושש ממני אלא מכבד אותי. יש הבדל. והסיבה שהוא כזה פחדן זה בגללה. כי היא מפנקת אותו יותר מדי ואף פעם לא דורשת ממנו להתמודד עם שום דבר. אמרתי גם שזה לא דבר רע שהוא קצת יחשוש ממני, אני אבא שלו, לא חבר שלו. היום ילדים מתייחסים להורים שלהם כאילו הם חברים ורק צרות יוצאות מזה. שתקרא קצת עיתונים ותראה על מה אני מדבר. אלינור לא אמרה כלום אבל ידעתי שהיא לא מסכימה איתי. הרי הכי קל לבוא בטענות ולא לקחת אחריות על כלום, נכון? אז אמרתי לה שזה הכול באשמתה ושמי שחושש להשאיר אותו איתי לבד זה היא, ואם היא לא הייתה מכניסה לו שטויות לראש הכול היה בסדר גמור. אלינור המשיכה לשתוק והשתיקה שלה רק הכעיסה אותי יותר. בכל זאת, אחרי הפעם ההיא שבן אמר לי שהוא לא אוהב שאני כועס ניסיתי לא לחטוף עצבים לידו. לפעמים הצלחתי.

     המתולתלת המשיכה להסתכל עליי וכבר כמעט אמרתי לה מה אני חושב, אבל אז ראיתי את הבהלה שהשטיחה וטשטשה את תווי הפנים של בן ונשמתי נשימה עמוקה והכרחתי את עצמי להרפות את האגרופים ולשחרר את הלסת, ואז לקחתי עוד צעד אחורה ואמרתי בקול שחרק מרוב מאמץ לשלוט בו, הכול בסדר, והוספתי, מסתדרים.

    המתולתלת נעצה בי מבט מלא רחמים והיה לי ברור שכשאני אומר, הכול בסדר, מסתדרים, היא שומעת איום ונורא, אנחנו מתפרקים, והכעס שוב התלקח כמו פטרייה אטומית שתכף תשמיד הכול, אבל שנייה לפני שהספקתי להגיד לה שתעוף משם ותיקח איתה את שני הג׳ינג׳ים המכוערים שלה, ראיתי את בן מטלטל את הראש בעיניים קרועות מבהלה והולך אחורה בצעדים לא יציבים. הוא נראה כמו חיה שנמלטת מצייד.

     טוב אז אם אני יכולה לעזור במשהו… המתולתלת מלמלה בקול נמוך ונראתה בעצמה להוטה להסתלק משם. לא עניתי לה, וסוף־סוף היא קלטה את הרמז והתחילה להתרחק – הודפת קדימה את שתי המפלצות שלה ומאיצה בהן להתקדם מהר יותר – ותוך רגע שלושתם נעלמו מעבר לפינה.

      לקחתי את היד של בן שהיה חיוור לגמרי והתנשף בכבדות. אנחנו בסדר, רציתי להגיד לו, הם הלכו והם לא חוזרים, אין לך מה לדאוג. אבל לא אמרתי כלום. רק כשהשומר בכניסה לסנטר שאל אותי אם יש לי נשק שמתי לב שגם אני מתנשף עד כדי שאני לא יכול לדבר, ועשיתי לא עם הראש.

     בתוך הסנטר היה קריר וממוזג, ואני ניסיתי להירגע. הרי בסופו של דבר לא על המתולתלת אני כועס. נכון שהיא מעצבנת וטיפשה והילדים שלה מכוערים ורעים ובטח גם מטומטמים כמוה, אבל בכל זאת, אני יודע טוב מאוד שהיא לא עשתה לי שום דבר. לא היא, וגם לא המוכרת בסופר פארם שקיללתי כי היא התבלבלה וטעתה בחשבון שלי, ולא הבחור בתחנת דלק שהשתוללתי עליו כי דיבר בטלפון בזמן שנתן לי שירות, ולא המנהלת של סניף הדואר שאמרה לי בתקיפות שכיסתה על קול רועד מבהלה שאם אני לא אפסיק היא תקרא למשטרה. לא, לא עליהם אני כועס, אלא על אלינור שהשאירה אותי לגמרי לבד. איך היא עשתה לי כזה דבר?

     בן ואני הלכנו לאט, הלומים מהמעבר מהחוץ אל הפנים, אל המדרגות הנעות. כבר עכשיו, עוד לפני שהגענו לקומה השנייה, הוא נראה כל כך עייף ואבוד, ואני הייתי כל כך מותש ועצבני, שכמעט ויתרתי על הכול. אם ככה מתחיל הבילוי שלנו, אז כבר עדיף שפשוט נסתובב ונלך הביתה. שבן יתקפל כמו עובר על הספה בסלון וימצוץ בעיניים מזוגגות את האוזן של נבי, ואני אכנס לחדר השינה החשוך שהתריס בו הוגף מזמן, אז כשאלינור נכנסה למיטה ולא רצתה לצאת ואני עדיין האמנתי לה כמו אידיוט שזה בגלל המיגרנות, ואעצום את העיניים. ככה נישאר עד שיגיע הערב ואז אני אשלח את בן למיטה שלו ואתפוס את מקומו על הספה, ואבהה בטלוויזיה עד שאירדם או שיגיע הבוקר, מה שיקרה קודם.

      כשהגענו לקצה המדרגות בן נעצר ובהה באוויר במבט עמום כמו עיוור שלא רואה. האדישות והאומללות ליפפו אותו כמו רשת קורים דביקה שחונקת פרפר. זה ממש הכעיס אותי לראות אותו ככה – בשביל מה אני טורח אם הוא בכלל לא מוכן לעשות שום מאמץ? – אבל התאפקתי ולא אמרתי לו כלום, ולעצמי אמרתי שנעשה עוד ניסיון אחד, אחרון, ואם זה לא יצליח ניקח את הרגליים שלנו ונסתלק כי מה הטעם? אם ככה הוא מתנהג מההתחלה, אז בשביל מה כל זה?

     נשמתי נשימה עמוקה. אז מה בא לך קודם, שאלתי בעליזות מזויפת שנשמעה כמו חריקת ציפורניים על לוח, פיצה או פיל?

     בן משך כתף ושמט אותה בלי לענות לי והדם עלה לי לראש. התחשק לי לתפוס אותו ולנער אותו חזק; לטלטל אותו בכוח עד שההבעה החלולה תימחק מהפנים שלו ובמקומה יופיע משהו אחר – לא חשוב מה. שיבכה מצידי, או יצרח, שיקלל ויבעט וינשוך אותי. כל דבר טוב יותר מהריק המבהיל הזה שמשתקף מהמבט שלו וגורם לו להיראות כמו בית שאף אחד לא גר בו; כמו בור חשוך ועמוק בלי קרקעית. טוב, אז בוא נלך קודם כל לראות מה שלום הפיל, אמרתי, וישר הראש שלי התחיל להסתובב והפה שלי התייבש. לא הבנתי מה אנחנו עושים שם בכלל. הרי ברור שלחזור למקום שהיינו באים אליו שלושתנו, כשהכול עוד היה בסדר או כמעט בסדר, רק יערער אותנו. שוב התחלתי להתעצבן, לא הבנתי איך הגענו לפה בכלל. כלב־ציד המסריחה! מה היא דוחפת את האף שלה לעניינים של אחרים! ומי בכלל קבע שהוא בא עם הכתמים האלה מהבית? הוא בטח התלכלך בגן, בארוחת צוהריים. הילדים משתוללים שם כמו חיות בזמן האוכל ואף אחד לא עוצר אותם! בבית הוא אוכל בעיקר במבה ובייגלה ופיתה בלי כלום, זה לא עושה כתמים. הרגשתי שאני עוד פעם מתחיל להזיע והכרחתי את עצמי לנשום עמוק ולחשוב בהיגיון. זה לא נכון שזה רעיון גרוע לבוא לפה. באנו כי זה יעשה טוב לבן. וגם לי זה יעשה טוב. כשהוא היה קטן בן כל כך אהב את הפיל הזה, ממש השתגע עליו. דומה שכל אהבתו העצומה לפילים באשר הם התגלמה ביצור הפלסטיק הגדול והאפור עם המבט העצוב, שמצידו האחד, מתחת לחדק, יש סולם, ובצידו השני מגלשה אדומה שיוצאת ישר מהתחת שלו. כשהיינו מגיעים אל קומת המשחקים הוא היה רץ בשיא המהירות אל הפיל וטופח לו בידידותיות על החדק כמו לחבר ותיק, ואז מטפס בסולם, זוחל במהירות דרך מעמקי בטנו של הפיל, ומגיח מהצד השני צוהל וסמוק מרוב אושר. את אלינור ואותי זה תמיד הצחיק, המגלשה הזאת שיוצאת לפיל מהתחת, אבל לבן לא היה אכפת שאנחנו צוחקים. למרות שהוא ראה בפיל חבר קרוב הוא לא כעס עלינו ולא נעלב בשמו, ואפילו אימץ בשמחה את השם שנתנו לו. אני רוצה ללכת לבקר את פלוצי, הוא היה מתחנן כשאספנו אותו מהגן, הוא מתגעגע אליי! כן, חשבתי לעצמי עכשיו כשעלינו במדרגות הנעות, היו לנו גם רגעים יפים לשלושתנו. בהחלט. אי אפשר לומר שלא, גם אם לא תמיד קל לזכור אותם.

      כשהגענו סוף־סוף לגשר המשחקים התברר שלמרות שהיה נדמה לי שלקח לנו שעות להגיע, השעה עוד מוקדמת והקומה ריקה כמעט לגמרי. ואולי זה בכלל לא היה קשור לשעה אלא לזה שהיה קצת פחות חם בחוץ וההורים העדיפו ללכת לגינה ולתת לילדים שלהם להתרוצץ באוויר הפתוח במקום להיתקע במקום סגור. עדיף ככה, חשבתי לעצמי, אם היו פה הרבה ילדים בן לא היה עומד בהמולה וישר היה מבקש ללכת הביתה.

     ובאמת, כמו שחשבתי, במשחקייה הכול היה מאוד שקט ורגוע. באחת הפינות עמדו כמה אימהות ושוחחו בשקט, מחזיקות בקבוקי מים וכוסות קפה חד־פעמיות ולצידן עגלות וטיולונים ריקים. כשהן ראו אותנו נעמדים ליד הפיל הן שלחו אלינו מבטים לא מרוצים והתלחשו ביניהן. התעלמתי מהן.

     ילדים בכמות סבירה – לא מעט מדי, מה שהיה משווה למשחקייה מראה עגום ונטוש, אבל גם לא יותר מדי, מה שהיה מלחיץ את בן – הסתובבו בין ועל ובתוך המתקנים. הם טיפסו וזחלו אל תוך בטן הפיל והגיחו מהצד השני, נכנסו ויצאו מבית הפלסטיק החום עם הגג האדום שלצידו, וטיילו על גשרי הפלסטיק הנמוכים שחיברו את המתקנים זה לזה.

     הרגשתי את כף היד של בן מתהדקת סביב כף ידי.

     מתוך הרגל וכפי שנהגתי לעשות תמיד – כלומר מאז שבן נולד – נעצרתי וסרקתי בזריזות את הקומה כולה, מחפש דמויות חשודות שלא אמורות להיות שם, ובעיקר גברים שאינם אבות לילדים קטנים; טורפים שאורבים להזדמנות. לא ראיתי אף אחד כזה. בן עמד לידי בשקט ונעץ בפיל מבט משונה. הוא לא נראה שמח. רחוק מזה.

     ילדה קטנה בשמלה ירוקה הגיחה בצהלה מתוך התחת של הפיל. מתחת לשמלה שלה בצבץ טיטול לבן ובבת אחת זה היכה בי: הבנתי בזעזוע שכל הילדים שמשחקים שם – עולים ויורדים בסולמות המובילים אל המתקנים; מטפטפים סביבם טיפות דביקות של קרטיבים ושל מיץ; מפזרים פירורי עוגיות; מקשקשים ומצייצים בקולות גבוהים – כולם ללא יוצא מן הכלל צעירים בהרבה מבן. יותר פעוטות מילדים בעצם. עד לאותו רגע לא שמתי לב שהוא השתנה. חשבתי שהוא נשאר כל הזמן אותו הדבר. אבל זה לא ככה. שום דבר לא נשאר אותו הדבר, זה רק נדמה לנו כי אנחנו קרובים מדי. הכול משתנה כל הזמן. איזה יווני אחד אמר את זה פעם, והוא צדק. עכשיו הבנתי שזאת הסיבה שהאימהות נראו לא מרוצות – זאת משחקייה של פעוטות ובן נראה להן גדול מדי. ניסיתי להיזכר מתי הוא שיחק פה בפעם האחרונה ולא הצלחתי. כמה זמן עבר? תהיתי אם גם בן שם לב לזה שהוא הכי גדול, ואם זה מפריע לו. אולי בשבילו זה דווקא יתרון? אולי להיות הכי גדול זה בדיוק מה שהוא צריך בשביל להרגיש בטוח בעצמו? הסתובבתי אליו. הוא לא הביט בי, ורק המשיך להסתכל בפיל באותו מבט משונה, כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה.

    נו, אמרתי לו, רוצה להתגלש? בן לא ענה. רק עמד בלי לזוז. היי! אמרתי בקול רם, שאלתי אותך משהו! בן התכווץ לרגע ואז שוב משך משיכה קטנה בכתף ומיד שמט אותה. וכשראיתי את זה, את התנועה הקטנטנה הזו שהוא עושה בתגובה לכל שאלה כמעט, התפוצצתי בבת אחת. כל כך נמאס לי מהפסיביות הזאת שלו, מהנרפות! הרי אפילו מילד בן חמש וחצי – סליחה, שש כמעט! – לא מוגזם לצפות שיעשה איזשהו מאמץ ליהנות ולא יהיה כל כך שלילי כל הזמן! אנחנו הרי כבר פה, לא? עשינו את כל הדרך הזאת ואת כל המאמץ הזה בשביל שהוא יוכל להתגלש, לא? אז הוא לא יכול להשתדל קצת? מה כבר מבקשים ממנו? נשמתי נשימה עמוקה כדי לעצור את הכעס לפני שהוא משתלט עליי לגמרי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בזווית העין ראיתי את בן מתכווץ כמו קיפוד וזה עוד יותר הכעיס אותי – אולי כי ידעתי שזה בגללי ושאני שוב לא מצליח לשלוט בעצמי – אז נשפתי בכוח אוויר מהנחיריים וסיננתי מבעד לשיניים חשוקות, אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר! אנחנו יכולים להסתובב עכשיו וללכת הביתה! באנו לפה בשביל שתיהנה, אבל אם אתה לא רוצה – לא צריך! ועזבתי בבת אחת את היד שלו.

      בן עשה תנועה קטנה כאילו הוא מנסה לתפוס שוב את כף היד שלי, אבל מיד ויתר והניח ליד שלו להישמט לצד גופו. לקחתי צעד גדול הצידה והתרחקתי ממנו.

      הוא נשם נשימה עמוקה בלי להביט בי, ואז לחש בקול חלול ודק מייאוש, אני כן רוצה.

      לא אמרתי כלום וגם לא הסתכלתי עליו. ידעתי שהוא אומר את זה רק בשביל שאני לא אכעס עליו, וזה הכעיס אותי יותר.

      אני רוצה, הוא לחש שוב, יותר לעצמו מאשר לי, ובלי להסתכל עליי התחיל להתקדם בצעדים קטנים ונוקשים כמו בובה מכנית, עדיין עם הילקוט על הגב, לעבר הפיל.

      הכעס שלי המשיך להתגבר. הכול נהרס עכשיו! נהרס לגמרי! איזה רעיון מטומטם זה היה לבוא לפה. לא סתם רע – הכי גרוע שיש! הרי יכולתי לדעת מראש ששום דבר טוב לא יצא מזה! למה לא הלכנו ישר הביתה? כלב־ציד המזדיינת הזאת, שתמות הלוואי!

     בן המשיך להתקדם בצעדים קטנים ונראה כל כך אומלל שחששתי שהאימהות שעמדו עדיין בצד והתלחששו ישימו לב. ובאמת אחרי רגע אחת מהן סובבה את הראש ושלחה אליי מבט כועס ומאשים, ואז הסתובבה חזרה אל שאר האימהות ואמרה להן משהו בקול נמוך וכולן הסתובבו ונעצו בנו את העיניים כמו להקת נשרים שמתבייתת על פגר.

    התעלמתי מהן והסתכלתי רק על בן, אבל זה לא עזר. מאחורה, בעורף, המשכתי להרגיש את המבטים שלהן דוקרים אותי כמו סיכות.

      קדימה! תמשיך! שידרתי לבן בלי קול, פשוט תמשיך ללכת ותיכנס כבר לתוך הפיל הארור!

      בן שמע כנראה את המחשבות שלי – הוא תמיד שומע – והמשיך ללכת. הוא הגיע אל הסולם והתחיל לטפס עליו בכבדות ובראש מורכן. הוא נראה לי ממש ענקי. כאילו מישהו ניפח אותו כמו בלון או מתח אותו כמו גומי. זה היה כל כך בולט שהוא גדול מדי עבור הפיל הזה, ובכלל בשביל המשחקייה העלובה והתינוקית הזאת, שלא הבנתי איך לא ראיתי את זה מייד כשהגענו. עמדתי שם והסתכלתי על הילד שלי; הילד הגדול מדי שלי; הילד הלא מתאים שלי; הילד החיוור והמותש שלי שטיפס לאט ובזהירות כמו זקן בן מאתיים בלי לחייך ובלי להרים את הראש, על מתקן של תינוקות בני שנתיים, רק בשביל שאני לא אכעס עליו, והלב שלי התכווץ. כשההתכווצות הפכה לגוש שחור של כאב בעטתי אותו בכל הכוח כמו שבועטים כדור לפינה הכי רחוקה של המגרש, והזכרתי לעצמי שהוא רצה לבוא לפה. יכולנו ללכת ישר הביתה וכל זה לא היה קורה. בשבילו באנו – כי הוא רצה!

      בן הגיע לקצה הסולם ונעצר. הוא הרים את הראש ושלח אליי מבט מתחנן. התעלמתי ממנו. אף אחד לא הכריח אותו לבוא, בטח לא אני, אז עכשיו שיתגלש כבר ונעוף מפה! מאחורה, בעורף ובגב, המשכתי להרגיש את הדקירות של האימהות, ובן הוריד את הראש, ואז התכופף ונבלע בתוך הבטן של הפיל.

     סוף־סוף.

עמדתי וחיכיתי שהוא יצא מהצד השני כדי שנוכל כבר להסתלק. אלוהים כמה רציתי כבר לחזור הביתה! אבל דווקא עכשיו בן החליט להתמהמה בפנים. הסתכלתי על הפיל ושידרתי לו בלי קול, כדי שהאימהות לא ישמעו, קדימה בן! תתגלש כבר!

     שום דבר לא יצא מתוך הבטן של הפיל.

     הרגשתי איך אני מאבד את הסבלנות – הוא עושה את זה בכוונה בשביל לעצבן אותי. הוא הרי יודע טוב מאוד כמה אני מת לעוף משם כבר, הוא מרגיש את זה ובכוונה הוא לא יוצא. רציתי לגשת לפיל ולשלוף אותו בכוח אבל התאפקתי. ידעתי שעוד רגע הוא יצא לבד כי הוא לא אוהב חושך, וגם חששתי מהתגובה של האימהות. אז נשארתי לעמוד והמשכתי לשדר לו, יותר ויותר בכעס, צא כבר! צא כבר! לכל הרוחות בן, צא כבר! ודווקא אז, כשהסבלנות שלי כבר כמעט נגמרה, התגנבה לי פתאום מחשבה חדשה לראש: אולי זה שהוא לא יוצא בכלל לא קשור אליי? אולי הוא נשאר שם לא בשביל לעצבן אותי אלא כי נעים לו להיות לבד בתוך הפיל, בשקט, בלי הרעש והמבטים שבחוץ? את זה יכולתי להבין. יכולתי להבין כל כך טוב, שלרגע גם לי התחשק לזחול לתוך הבטן החשוכה של הפיל ולשכוח מהכול. החלטתי לחכות קצת. לא רציתי ללחוץ עליו לצאת אם כל כך טוב לו בפנים. מהצד השני של הגשר, המבטים של האימהות נהיו יותר ויותר דוקרים. הן ממש תקעו בי עיניים מאשימות, כאילו שזה שבן נשאר בתוך הפיל הורס לילדים שלהן את כל הכיף. אבל זה לא היה נכון – הילדים שלהן בכלל לא נראו כאילו אכפת להם שבן בתוך הפיל, הם בכלל לא התקרבו אל הפיל! חוץ מזה אז מה אם בן קצת גדול מדי, זה אומר שאסור לו להיות שם? ממש לא – אין שום חוק כזה! שוב נדלק הכעס והפעם בצדק גמור. זה היה ממש, אבל ממש, לא הוגן! לא הבנתי מה מפריע למכשפות האלה שבן נח לו רגע בשקט בתוך הפיל. הצרות עין הזאת הגעילה אותי. אפשר לחשוב שזה הפיל של אבא שלהן. אם בן רוצה להישאר בפנים זאת זכותו ואף אחד לא יגרש אותו משם.

     הרוע הזה כל כך הכעיס אותי, שרציתי שבן ידע שהוא יכול להישאר בתוך הפיל כמה שהוא רוצה.  שיישאר שם כל היום אם בא לו! אבל ככל שהרגעים עברו המבטים של האימהות נהיו בלתי נסבלים, אז החלטתי שבזמן שבן נח לו בפנים, אני אלך לקנות לו פיצה. התקרבתי קצת אל הפיל כדי שהאימהות לא ישמעו אותי. בן, לחשתי, אתה שומע? אני קופץ שנייה להביא לך פיצה. חיכיתי רגע לתגובה אבל לא שמעתי כלום. חכה לי בפנים, לחשתי שוב, אני כבר חוזר. בן לא ענה ואני הסתובבתי והתחלתי ללכת במהירות. גבר לא מאוד צעיר, בערך בגילי, מזוקן, מרכיב משקפי שמש וחובש קסקט, התקרב מהצד השני של הגשר. הוא לא מצא חן בעיניי וחיכיתי שהוא יעבור אותי, אבל במקום להתקדם הוא נעצר, נעמד ליד החלון והשקיף על הילדים. נעצתי בו מבט גלוי וממושך כדי לסמן לו שקלטתי אותו ושייזהר ממני, אבל לא נראה שזה הזיז לו כי הוא התעלם ממני לגמרי והמשיך לעמוד שם בפנים קפואות. ראיתי שגם האימהות מסתכלות בו בחשדנות, וזה דווקא הרגיע אותי. החלטתי בכל זאת ללכת מהר להביא את הפיצה. הרי אפילו אם הבחור הוא באמת סוטה שבא לחפש ילדים קטנים, הוא לא יכול לעשות כלום כשלהקה שלמה של אימהות טורפות עומדת ונועצת בו מבטים שיכולים להרוג. הסתובבתי והלכתי את הכמה מטרים עד לפיצרייה שבקצה הגשר, והשתדלתי לא לחטוף עצבים כשהמוכר, עם העיניים הקטנות והמימיות והאקנה שכיסה לו את כל הפרצוף, דיבר בטלפון בקול רם בזמן שהוא הכניס פיצות לתנור והתעלם ממני לגמרי. הצלחתי לא להתפוצץ וחיכיתי בסבלנות שהמטומטם הזה יואיל סוף־סוף להתפנות אלי, ואז הזמנתי משולש עם זיתים ובקבוק מיץ ענבים. חיכיתי המון זמן עד שהפיצה יצאה מהתנור, וקיוויתי שבן לא נלחץ שם בתוך הפיל. הכול בסדר, הזכרתי לעצמי, הוא הרי יודע איפה הפיצרייה. הוא היה פה מיליון פעם ואם הוא רוצה הוא יכול פשוט לצאת ולבוא לפה.

     כשחזרתי למשחקייה עם הפיצה והמיץ, עוד לפני שראיתי את הפיל, הרגשתי את השקט זוחל אליי. ובאמת כשהתקרבתי ראיתי שהאימהות כבר לא שם. הן נעלמו ואיתן, כמובן, הילדים שלהן. אולי גם הן החליטו שביום כזה עדיף לשחק בחוץ, אין לי מושג. הגשר כולו עמד לרשותנו, ריק ושקט לגמרי. נשמתי לרווחה. עכשיו הן לא יטרידו אותנו יותר עם המבטים השפיציים שלהן, ובן יוכל להישאר בתוך הפיל כמה שמתחשק לו. מצידי הוא אפילו יכול לאכול שם את הפיצה שלו אם זה מה שהוא רוצה. כמו פיקניק. פיקניק בתוך פיל – איזה כיף! על זה הוא בטוח לא חשב כשהבטחתי לו שנעשה כיף, אבל הנה, עובדה, כשאני מבטיח – אני מקיים. אלינור טעתה לגמרי כשאמרה שהוא לא יכול לסמוך עליי. הוא הכי יכול לסמוך עליי. אין עוד מישהו שהוא יכול לסמוך עליו כמוני.

     התקרבתי אל הפיל. בן, אמרתי בקול רגיל כי כבר לא הייתה סיבה ללחוש, הבאתי לך פיצה. ואחרי רגע של שקט הוספתי, וגם מיץ ענבים. ידעתי שזה יוציא אותו מהפיל – הוא מת על מיץ ענבים. אלינור כמעט אף פעם לא הרשתה לו. בדרך כלל היא לא ממש הקפידה על ענייני תזונה ובריאות ונתנה לו לאכול מה שהוא רוצה, אבל בעניין האחד הזה היא הייתה ממש קיצונית. אמרה שמיץ ענבים זה רק סוכר וכימיקלים רעילים. לי, בניגוד אליה, זה אף פעם לא הזיז, ועכשיו בטח שלא. אם בן אוהב לשתות מיץ ענבים, שישתה מצדי מהבוקר עד הערב. אם הוא היה מבקש הייתי קונה לו כמה מיץ ענבים שהוא רוצה – ממלא את המקרר בבקבוקים משפחתיים אפילו. בזמן שעמדתי עם המיץ ביד וחיכיתי שהוא יצא, שאלתי את עצמי למה בעצם לא עשיתי את זה עד עכשיו, והבנתי שזה בגלל שהוא הפסיק לבקש.

     בן, אמרתי, בוא קח את הפיצה שלך, היא מתקררת.

     בן המשיך להתעלם ממני והתחלתי לאבד את הסבלנות. איזה מן פיקניק זה אם לא אוכלים ולא שותים שום דבר? בן, אמרתי בכעס, הפיצה שלך מתקררת, צא משם, עכשיו! ניגשתי אל הפיל ודחפתי את הראש שלי לתוכו. בפנים היה חשוך ולקח לי רגע להבין שהבטן של הפיל ריקה. הוצאתי את הראש והסתכלתי סביבי. לא ממש דאגתי כי הנחתי שבן משחק שם איפשהו ולא שמתי לב. סרקתי את כל המתקנים ואז את כל הגשר, אבל לא ראיתי אותו בשום מקום. בן, אמרתי, עדיין לא בקול מאוד חזק כי אפילו שאף אחד לא היה שם לא רציתי למשוך תשומת לב מיותרת, איפה אתה?

     אני חושב שהשקט המוחלט שהדהד בתגובה לקריאה שלי היה מה שגרם לי בבת אחת להיבהל ממש. בן! קראתי בקול רם והסרעפת שלי ננעלה כאילו חטפתי בעיטה, איפה אתה? התחלתי להסתובב בין המתקנים ולחפש אותו, בן! צעקתי וכבר לא היה אכפת לי איך אני נשמע. בן! 

     אישה אחת מבוגרת עם סוודר סגול התקרבה אליי, הכול בסדר? היא שאלה בהבעה מודאגת. בדרך כלל אני לא משתף אנשים זרים בעניינים שלי אבל עכשיו הייתי כל כך מבוהל שעניתי לה. אני לא מוצא את הבן שלי, אמרתי, הלכתי רגע להביא לו פיצה ועכשיו אני לא מוצא אותו!

     הוא בטח פה איפשהו, האישה אמרה, איך הוא נראה?

     רזה עם שיער חום חלק, אמרתי, ועם מכנסי טרנינג אפורים וחולצה כחולה.

     בן כמה הוא? היא שאלה. חמש וחצי, אמרתי וישר תיקנתי את עצמי, כמעט שש. אני לא מבין לאן הוא נעלם!

     הוא בטח לא הלך רחוק, האישה אמרה, אל תדאג, אנחנו תכף נמצא אותו. הסתכלת בתוך הפיל?

     הוא לא שם, אמרתי לאישה, וליתר ביטחון הלכתי שוב אל הפיל ודחפתי פנימה את הראש למרות שכבר ידעתי שהוא ריק. האישה התחילה להסתובב יחד איתי בין המתקנים ולחפש. בן! קראתי, בן!

     האישה הצטרפה אליי גם היא, בן, חמוד, איפה אתה? היא קראה למרות שהיא לא הכירה אותו ולא יכלה לדעת אם הוא חמוד או לא. יכול להיות שהוא התרחק קצת, היא אמרה אחרי שעבר קצת זמן ונהיה ברור לשנינו שהוא לא שם. אולי הוא רצה לבדוק מה יש בצד השני של הגשר או שהוא חיפש אותך והתבלבל בצדדים. ילדים בגיל הזה יכולים בקלות להתבלבל בכיוונים, היא המשיכה, תאמין לי שאני מבינה בזה, יש לי שלושה ילדים וחמישה נכדים. בוא נסתכל בצד השני. אל תדאג, הוא תכף יצוץ, אני מבטיחה לך.

     התחלנו ללכת לכיוון שהיא הצביעה עליו ועם כל צעד הלב שלי דפק יותר ויותר מהר והבחילה שהרגשתי התחזקה. בראש התרוצצו לי מחשבות בלי שליטה וקול משונה לחש לי באוזן, זה־לא־קורה־זה־לא־קורה־זה־לא־קורה, ומאחוריו שמעתי מן פסססס שהלך והתגבר. האישה המשיכה ללכת לידי ולא הפסיקה לדבר. כנראה היא חשבה שזה ירגיע אותי. אל תדאג, היא אמרה, ילדים כל הזמן עושים דברים כאלה. אני זוכרת איך פעם כשהבת שלי הייתה קטנה, בת שלוש אולי, היא נעלמה לנו בחוף הים, ביפו.  שעה לקח לנו למצוא אותה! השמש כבר התחילה לשקוע ואני רצתי כמו משוגעת לכל הכיוונים, עד שפתאום ראיתי אותה. כל כך רחוק היא הגיעה שלא האמנתי – כמעט עד בת ים. התברר שהיא התבלבלה בכיוונים. זה היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים. כבר הייתי בטוחה שהים לקח אותה או שאיזה פדופיל חטף אותה למרות שבעצם– הי, אתה בסדר? האישה נעצרה והביטה בי בדאגה כשהאוויר עזב בבת אחת את הריאות שלי ומלקחיים קפואים תפסו את הלב שלי ומחצו אותו בכל הכוח. מה קרה לך? היא שאלה בבהלה כשהתקפלתי לשניים ולא הצלחתי לנשום.

      היה פה איש אחד, נשפתי אליה והרגשתי שהראש שלי מסתובב ואני עוד שנייה מתעלף, הוא עמד והסתכל על הילדים ששיחקו פה וכשחזרתי עם הפיצה הוא כבר לא היה.

     האישה ישר הבינה מה אני מנסה להגיד לה והפנים שלה קדרו בדאגה שהיא לא הצליחה להסוות. איך הוא נראה? היא שאלה.

     בגובה שלי בערך, אמרתי וכל כך שמחתי שהיא שם כי ברגע כזה כל אחד צריך לידו מישהו שיבין אותו ושידע מה צריך לעשות בלי לאבד את העשתונות, היו לו משקפי שמש כהים וקסקט לבן. נדמה לי שהוא לבש חולצה שחורה עם משהו אדום עליה.

     האישה נעצרה והביטה בי, תשמע, היא אמרה ונשמעה לחוצה, אתה תישאר פה ותחכה, ואני הולכת עכשיו לקרוא לשומר, בסדר? הנהנתי. תחזור למשחקייה, היא הורתה לי, כדי שהילד ימצא אותך אם הוא חוזר.

     האם במשפט שלה ניקב לי חור בחזה ולא יכולתי לדבר, אז רק הנהנתי שוב.

     האישה התרחקה בצעדים מהירים ואני הסתובבתי והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון הפיל כמו שהיא אמרה לי. הרגשתי כל כך בודד שכמעט התחלתי לבכות. המשחקייה הייתה עדיין ריקה לגמרי ואני ניסיתי לנשום עמוק אבל הפסססס באוזניים שלי הלך והתחזק והרגשתי שהוא ממלא לי את הגולגולת במשהו שדומה לעשן. הרגליים שלי רעדו ובקושי הצלחתי לעמוד אבל גם לשבת לא רציתי, אז התקרבתי לפיל ונשענתי עליו. בן, לחשתי בייאוש כי לא היה לי אוויר, בן איפה אתה?

     ניסיתי לא לחשוב על האיש עם הקסקט הלבן. לאן הוא לקח את בן? ידעתי שהאישה טועה – בן הוא לא מסוג הילדים שילכו ככה סתם, מיוזמתם, לבדוק מה יש בצד השני של הגשר. הוא פחדן מדי. לא הבנתי למה הוא הלך עם האיש הזה. הוא בטוח הלך איתו מרצונו, הרי אי אפשר לחטוף אותו בכוח. הוא גדול מדי. בכל זאת, עכשיו אמצע היום, ואנחנו נמצאים בדיזנגוף סנטר ולא באיזה שביל חשוך ביער. אולי האיש פיתה אותו? אבל איך? מה הוא כבר היה יכול להציע לו? המחשבות הסתחררו לי בראש יותר ויותר מהר, אולי בן שמח ללכת עם מישהו אחר? אולי הוא רק חיכה שדבר כזה יקרה לו? שמישהו יציע לו לבוא? זה הכול בגלל אלינור! היא תמיד הייתה ידידותית מדי, אחת שמדברת עם אנשים שהיא לא מכירה. אותי זה תמיד עיצבן ועובדה שצדקתי, בגלל זה גם בן לא למד שצריך להיזהר מזרים – הוא בכלל לא מבין שזה מסוכן! הלב שלי השתולל והרגשתי איך הרגליים שלי מתקפלות שוב כשראיתי את האישה הסגולה חוזרת לגשר בהליכה מהירה ולצידה איש ביטחון במדים. האישה הצביעה עליי והם התקרבו.

     אדוני, אני מבין שאתה לא מוצא את הילד שלך, האיש ביטחון נשמע מאוד סמכותי, תספר לי בדיוק מה קרה.

    היה פה איש אחד עם קסקט שעמד והסתכל על הילדים, הוא לקח אותו, אני יודע שהוא לקח אותו!

      שנייה אחת, האיש ביטחון אמר, אני מבין שאתה דואג אבל הרבה פעמים ילדים הולכים פה לאיבוד, זה לא פעם ראשונה. זה כל הזמן קורה ואנחנו תמיד מוצאים אותם. תכף נקרא לו בכריזה, אבל קודם בוא נעיף פה מבט כי בדרך כלל ילדים לא מתרחקים הרבה. תתאר לי מה הבן שלך לובש ואולי יש לך תמונה שלו בטלפון? זה גם יכול לעזור.

     הוא לבש חולצה כחולה ומכנסיים אפורים. אני אומר לך שהאיש עם הקסקט לקח אותו! אמרתי.  

     ואיפה האיש הזה היה? האיש ביטחון שאל.

     פה ליד החלון, הוא עמד וחיכה להזדמנות!

     והילד, איפה הוא היה באותו זמן?

     בתוך הפיל, אמרתי.

     וראית את האיש ניגש אל הפיל?

     אני לא הייתי פה כשזה קרה, בדיוק הלכתי להביא לו פיצה.

     אז איפה הילד היה? האיש ביטחון שאל עוד פעם.

     אמרתי לך, בתוך הפיל.

     אתה השארת אותו בתוך הפיל לבד, והלכת? הגבות של האיש ביטחון התרוממו בחשדנות.

     אני רק קפצתי רגע להביא לו פיצה וחזרתי.

     אז איך אתה יודע שבזמן הזה הוא נשאר בתוך הפיל? אולי הוא יצא והלך לחפש אותך?

     הוא לא הלך לשום מקום, אמרתי בקול רם, הוא נשאר בתוך הפיל והאיש עם הקסקט לקח אותו!

     האיש ביטחון נראה מוטרד וכמוהו גם הסגולה שעמדה כל הזמן לידו ולא אמרה כלום. יש לך תמונה שלו? האיש ביטחון שאל שוב. הוצאתי את הטלפון שלי מהכיס, והידיים שלי כל כך רעדו שבקושי הצלחתי להקיש את הקוד. הראיתי לאיש ביטחון תמונה של בן, מחייך, על הידיים של אלינור עם ארטיק ביד וכל הפרצוף מלוכלך בשוקולד. האיש ביטחון לקח את הטלפון והסתכל על התמונה, בן כמה אמרת שהוא? הוא שאל.

     חמש וחצי, אמרתי וישר תיקנתי את עצמי, שש כמעט.

    האיש ביטחון נראה יותר ויותר מוטרד. אין לך תמונה יותר עדכנית שלו? הוא שאל.

     אני אומר לך שחטפו את הילד שלי ובמקום לעשות משהו אתה עומד פה ושואל אותי שאלות טיפשיות? אמרתי וחטפתי ממנו את הטלפון. בזווית העין ראיתי אותו מחליף מבטים עם הסגולה, וזה שעכשיו גם היא בצד שלו ממש גמר אותי, למה אתה לא עושה משהו? צעקתי עליו, מה אתה עומד פה כמו אידיוט? לך תחפש אותו! תעשה את העבודה שלך!

     האיש ביטחון האדים, אדוני, תירגע בבקשה! הוא אמר בתקיפות אבל אני כבר לא יכולתי לעצור. איפה הילד שלי? שאגתי, לך תמצא אותו! אם יקרה לו משהו זה באחריותך! שמעת?

     כמו תמיד כשמשהו כזה קורה אנשים התחילו להתקהל מסביבנו. בדרך כלל זה מסוג הדברים שהכי מלחיצים אותי אבל עכשיו לא היה אכפת לי מכלום, לך תחפש אותו! צעקתי ואז סובבתי לו את הגב והסתכלתי שוב על הפיל, בן! איפה אתה?

     הסגולה התקרבה אלי והניחה את היד שלה על הזרוע שלי, תירגע, היא אמרה לי בשקט, הכול יהיה בסדר, אני אביא לך כוס מים ואנחנו– אבל עוד לפני שהיא הספיקה לגמור את המשפט העפתי ממני את היד שלה, תעזבי אותי! צעקתי עליה, אל תגעי בי! בן! בן!

     טבעת של אנשים הקיפה אותנו והתחלתי להרגיש שאני נחנק. פתאום, כמו משום מקום, צצה ביניהם גם הגמדה המתולתלת, הפעם בלי המפלצות הג׳ינג׳יות שלה.

    בן! המשכתי לצעוק, איפה אתה!

     המתולתלת התקרבה קצת וכשהיא זיהתה אותי היא החווירה. התעלמתי ממנה והמשכתי לקרוא לבן גם כשהיא ניגשה אל האיש ביטחון. אני מכירה אותו, שמעתי אותה אומרת, מה קרה לו? למה הוא צועק ככה?

     הוא אומר שהוא איבד את הילד שלו, האיש ביטחון ענה, הוא השאיר אותו בתוך הפיל והלך, ועכשיו הוא לא מוצא אותו.

     אוי, שמעתי את המתולתלת אומרת, ואז היא אמרה עוד פעם, אוי ואבוי, וכיסתה את הפנים עם הידיים. אחרי רגע היא הורידה את הידיים ותפסה את האיש ביטחון בזרוע ומשכה אותו הצידה, והתחילה ללחוש לו במהירות כל מיני דברים שלא עניינו אותי.

      בן! צעקתי, איפה אתה, בן!

      המתולתלת המשיכה לדבר עם האיש ביטחון ולמרות שלא רציתי לשמוע, המילים שלה הסתננו אלי כמו אצבעות שחורות שמנסות לחנוק אותי, וגם כשאטמתי את האוזניים עם הידיים המשכתי לשמוע אותה.

      בן! צרחתי, תחזור!

      האצבעות השחורות התפתלו ונכרכו סביבי כמו נחשים. התחלתי לרוץ. רציתי להתרחק משם אבל הנחשים לא עזבו, הם חדרו לי לתוך הראש וקדחו בו חורים וזחלו פנימה והחוצה. המשכתי לרוץ עם הידיים על האוזניים, בן! בן! צעקתי, אבל אף אחד כבר לא שמע אותי כי הנחשים הגיעו לי לגרון וסתמו אותו. מערכת הכריזה התחילה לפעול פתאום ומבעד לכפות הידיים שמעתי את הלחישה פסססס… והיא הלכה והתגברה ונהייתה כל כך חזקה שהראש שלי כמעט התפוצץ, אבל למרות שנתקלתי באנשים ולא ידעתי לאן אני רץ לא עצרתי ומאחור, בעורף, הרגשתי כל הזמן את המבטים של האיש ביטחון ושל הסגולה ושל המתולתלת ושל כלב־ציד שרדפו אחריי, ושל האימהות מהמשחקייה שגם הן רצו לתפוס אותי והצטרפו אליהם.

     את ההמשך אני לא כל כך זוכר. אין לי ממש רצף, רק מקטעים.

     מתישהו כבר לא הייתי למעלה על הגשר, אלא למטה, במבוך של מסדרונות מתפצלים, ואחר כך במדרגות, ושוב למטה ואז במדרגות הנעות ושוב למעלה.

     ואז הייתי בחוץ. לבד.

      הכול השתתק.

עמדתי רגע והתנשפתי. הערב כבר התחיל לרדת אבל עדיין היה אור רך, כתמתם־ורדרד. אנשים הלכו לכל הכיוונים. הם נראו בדיוק כמו תמיד, דיברו בטלפון; אכלו ארטיק; חייכו ולפעמים צחקו בקול רם; עישנו סיגריה; הוליכו ילדים וכלבים; החזיקו ידיים.

     אף אחד לא הסתכל עליי.

     נשארתי לעמוד בלי לזוז ולאט־לאט הלב שלי חזר לפעום בקצב נורמלי.

     ידעתי שאין שום דבר שאני יכול לעשות, אז הלכתי והתיישבתי על ספסל בשדרה וחיכיתי. הרבה זמן. ורק כשכבר היה ממש מאוחר בלילה, וכל השערים של הסנטר נסגרו חוץ מאחד, חזרתי.

    הייתי לבד לגמרי כשעליתי במדרגות. לא היה שם אף אחד חוץ ממני. גם בגשר המשחקים לא היה אף אחד, והקומה כולה הייתה חשוכה וריקה.

    הלכתי ישר אל הפיל, נשמתי נשימה עמוקה, ודחפתי פנימה את הראש.

    החושך בפנים היה דחוס וצמיגי כמו זפת.

    בן, אמרתי, אתה יכול לצאת עכשיו.

    בן לא ענה. הוא רק ישב בתוך החושך הסמיך וחייך. זה לא היה חיוך נעים במיוחד, אני חייב להודות. היה בו משהו חצוף; מן חיוך נבזי של מישהו שהצליח לעבוד על כולם ועכשיו הוא ממש מרוצה מעצמו.

      החלטתי לא לעשות מזה עניין. כל כך הרבה זמן עבר מאז שראיתי את בן מחייך שלא הזיז לי שהחיוך שלו קצת מרושע. מסתבר שהכמה שעות האלה בתוך הפיל עשו לו טוב. כנראה שזה בדיוק מה שהוא היה צריך.

    קדימה צא, אמרתי לו, צריך ללכת הביתה.

    בן המשיך לשבת בחושך ולחייך לעצמו. העיניים שלו הבריקו.

    כבר מאוחר, אמרתי, אימא מחכה לנו, אנחנו לא רוצים שהיא תדאג, נכון? בן זז באיטיות מרגיזה אבל לפחות לא התעלם ממני. אחרי רגע הוא קפץ החוצה והתמתח כמו חתול, וכל הזמן חייך.

     לקחתי את היד שלו והתחלנו ללכת.

     בחוץ היה נעים. לרגע אפשר היה להאמין שהקיץ באמת ייגמר ומשהו אחר יגיע ויתפוס את מקומו. להקות של עטלפים שחורים טסו במהירות בין עצי הפיקוס הגדולים בשדרות בן־ציון וכמו תמיד עצרנו להסתכל עליהם.

     אתה יודע, אמרתי לבן, עוד לא ענית לי על השאלה שלי.

     בן חייך לעצמו ושתק.

     אז איך היה היום בגן? התעקשתי ולא ויתרתי, כי ידעתי שזה מה שצריך לעשות, זה מה שכל המומחים בטלוויזיה אומרים – ההורים צריכים להתעקש לדובב את הילדים.

     עטלף מהיר אחד צלל נמוך והתקרב אלינו לרגע קצר לפני שטס ונעלם בחזרה בתוך הפיקוס, ובן הסתכל עליו וחייך, ואז אמר, כיף.