פעם, לפני שנים, פרסמה עליזה ספר ילדים שדווקא הצליח לא רע. כך סיפרה לכלתה וחזרה וסיפרה לה כל אימת שנפגשו בחגים. שני מכרים (למעשה שלושה, אם לספור גם את רינה. אבל רינה מתה לפני שלוש שנים), שגדלו על סיפוריה, שואלים אותה לפעמים, כשהיא יושבת על הספסל בשדרה, מתי תוציא לאור עוד ספר.
היא מחייכת אליהם, מאושרת שהצליחה להביא שמחה לליבותיהם ומודה שאין לה עוד צורך לכתוב.
בזמן האחרון היא חווה פריחה מחודשת. מי שהיה תלמידה בבית הספר היסודי, מורדי, אורתופד שאינו מסופק בעבודתו, פנה אליה בשאלה אם תוכל לעזור לו. הוא לא עומד בלחץ של חברי "מכבי". שלוש פעמים בשבוע הוא מגיע למרפאה ועל הפתח כבר צובאים המוני מטופלים. את מרביתם הוא מכיר מביקורים חוזרים ויש בהם חולים כרוניים שאינם שבעי רצון מהעזרה שהוא מגיש להם. חושבים שרופא הוא אלוהים. בהנהלה דורשים ממנו לצאת להשתלמויות ובבַּית אשתו. אין לו כוח. הוא רוצה לכתוב. הוא רוצה להיות סופר. "יש לי כמה התחלות," סיפר לה כשהתיישב לידה על הספסל הקבוע. "תסכימי לקרוא ולהביע דעה?" מורדי נראה מוזנח עם הכרס הנדחפת בין שני כפתורי החולצה שהשתחררו מהלולאות ועם דוק העצב בזוויות שפתיו. עליזה שומרת בליבה רגשי חיבה כלפיו מאז היה תלמידה. ילד טוב.
זיכרונות ילדותו מחופשות הקיץ אצל הדודים בכפר, בדפים שהגיש לה (כתב ידו הצפוף נותר כפי שנצרב בזיכרונה), היו ספוגים בריחות אדמה ושמש נצחית. היא החמיאה לו, העירה פה ושם וביקשה שיביא להבא סיפורים מודפסים. אבל אלה איבדו בהדרגה מהרגש התם שקרן מסיפוריו הראשונים. כן, הוא מרגיש מרוקן.
אין לו על מה לכתוב. היא ייעצה לו לקרוא ספרים שעמדו במבחן הזמן. קלסיקות. אבל מורדי מעדיף להתעמק ברבי־מכר כדי לפצח את סוד הצלחתם. כשיהיה סופר עשיר, הוא מסביר לה, עדי תחזור להיות גאה בו.
"אולי תנסה לשנות מהמסלול הקבוע שלך בין הבית לעבודה? תשאיר את המכונית לעדי ותתחיל ללכת. זה טוב גם מבחינה בריאותית," חייכה. "טייל בדרכים צדדיות, עלה לאוטובוס, התבונן בנוסעים, הקשב לשיחותיהם."
"נראה לי שזה יחסל סופית את הנישואים שלי," גיחך מורדי, שהתעודד מהעניין שעורר במורתו האהובה. הוא שיבח את עצמו על ההחלטה לפנות אליה. השנים דיללו את תלתליה של עליזה וקיבעו בפניה כתמים חומים בגדלים שונים, אבל היא לא איבדה מאומה מחיוניותה.
"אין ברירה," הביטה בו בעיניה החקרניות, "מקצוע לא מחליפים על רגל אחת. עשה לך הרגל לשבת בבית קפה עם מחשב וספר טוב בתיק. רשום כל מה שיגיע לאוזניך. אפילו חלקי משפטים. לחישה פה, דיבור קולני שם. מכל התערובת הזאת ייווצר משהו רענן שעשוי להפתיע אותך. ואותי!"
מורדי הביט בה בהיסוס. "בשעות שתהיה מנותק מהעבודה," המריצה אותו, "אולי תוכל להעלות על הכתב את מה שעובר עליך, עם המחשבה הכוזבת והדרישה מעצמך (האכזרית, לדעתי) לרַצות את החולים. אין לי ספק שאתה צריך לטפל במי שאתה היום, לטובת מי שמגיע לך להיות."
לפתע פתאום חדל מורדי להביא אל עליזה סיפורים והיא חזרה לשקט המדומה של חייה. שוב תכפו המחשבות על בנה שמעוניין "לחזור לשורשים" וחדל לבוא אליה לארוחות עם משפחתו, "כי את לא שומרת כשרות." מובן מאליו שאינה שומרת. ה"שורשים" שלה הם אביה ואחותו שמרדו בהוריהם החרדים עם עלייתם ארצה.
בשנותיה הראשונות בארץ הגדילה דודתה לעשות כשהחליטה לבשל צ'ולנט דווקא ביום כיפור כשחלון המטבח פתוח לרווחה.
התחושה המשחררת של המרד שהניעה את אביה ואת דודתה לצאת מכבלי הדת, מארץ לא להם, אל מעבר לים, להקים מחדש במו ידיהם מדינה חדשה־ישנה, עברה כנראה אל בנה שבוחן היום
את הדרך חזרה.
ומורדי? הוא הפך להיות אדם עסוק.
בית הקפה שבו החל לשבת בקביעות זימן לו היכרויות חדשות.
אישה יפה, שירז, הציעה לו שייפגשו בפארק הירקון במוצאי שבת, אחרי ששמעה ממנו שהוא חובב אופרות. הפילהרמונית תנגן את "לה טרוויאטה". אשתו לא אוהבת אופרות — רק שירים ישראליים.
במוצאי השבת ההיא הלכה לערב שירה בציבור והוא זכה להתגלגל חבוק עם שירז על הדשא שבראש הגבעה, כשהם רחוקים מאורות הבמה, סביבם המוני אנשים ומעליהם ריבוא כוכבים.
זמן לא רב לאחר מכן הכיר עוד אישה. ואחר כך אישה נוספת.
שירז החלה לקנא והוא הציע לה להיות "הפילגש הראשונה" שלו עם זכויות יתר. "לא," היא אמרה, אבל קשה היה לה לוותר עליו, על האורתופד חובב האופרות שלה, והיא ייחלה ליום שבו יתגרש סוף־סוף מאשתו הרשעה ומשתי אהובותיו האחרות ויבחר רק בה ויהיה מאושר בהחלטתו ואוהב, לפחות כמו שהיא אוהבת אותו, אם לא יותר.
ומה עם עליזה?
עליזה כותבת.

מתוך: 'לפני שהחושך מכסה', רואה אור בימים אלה בהוצאת נוודים.