ישנם אנשים בדרך. לאן שלא הולכים יש אנשים.

המלחמה נגמרה. אבל קשה להתרגל לזה. כל האנשים האלה, חלקם לעבודה, חלקם למכולת. חלקם סתם הולכים. אולי לים, אולי בשדרה המוצלת, פירות הפיקוס תחת ספסלי העץ, והיונים, ופירורי לחם לבן. הם הלכו גם בשנה שעברה בתקופה זו, כשהתחיל להיות חם ביום אבל הלילות עוד היו מעט קרירים. את שרוולי חולצות החאקי מפשילים כבר בשמונה בבוקר ובאור אחרון משלשלים אותם בחזרה למטה. עד לא מזמן גם הייתה אפודת צמר קלה, לפעמים כרוכה באגביות על המותניים כדרך הצעירים העליזים.

אימו של חיימק'ה רכונה על שולחן התפירה. מבחוץ חודרות קרני השמש, נספגות בבד, יוצקות חמימות בידיים הזריזות. בינתיים נוספו עוד כמה הזמנות. אתמול בבוקר הגיעה נחמה מקצה הרחוב. "בשעה טובה", אמרה לה אימו של חיימק'ה. מועד חתונתו של בנה נקבע לתחילת ספטמבר. עדיין נותר זמן אך גם הרבה הכנות יש ומוטב להיות ערוכים מבעוד מועד.

השנה הגיע מבחר רחב של בדים מצ'כוסלובקיה; אזמרגד, כחול עמוק, ארגמן, חום רך. העלייה הקלה במספר הלקוחות מאפשרת לאימו של חיימק'ה לשחרר במעט את הרסן ולהתנסות בצבעים חדשים. השאלה אם הלקוחות יתעניינו בהם לא מעסיקה אותה במיוחד. את הבדים היא מזמינה מצ'רנר ובניו בפתח תקווה. אחת לשבוע היא עולה על האוטובוס שמביאהּ כקילומטר ועוד קצת מן החנות. צ'רנר הזקן כבר לא עוסק בעניינים השוטפים אך נמצא שם יום יום בחברת בנו וכלתו. ה"בניו" שלצד "ק. צ'רנר" עודנו על השלט; עד לפני שנה גם בנו הצעיר עבד עימם. עם פרוץ הקרבות נשלח לקִרבת קריית ענבים, שם נפל.

אימו של חיימק'ה נכנסת לחנות. את פניה מקבלת אשת הבן הבכור שמשון.

"בוקר טוב, גברת מלצר."

"בוקר טוב, גאולה. מה שלומך?"

"שלומי טוב, תודה. ומה שלומך את, גברת מלצר?"

"נֶבֶר בֶּטֶר, כמו שהיו אומרים החיילים. ומה שלום שמשון?"

"קצת חולה. מצונן, שיעול קל. לא נורא."

"שיהיה בריא."

"כן, מחר כבר יחזור לחנות."

"והילדים?"

"טפו טפו שיהיו בריאים."

מקצה החדר נשמע קולו של צ'רנר האב, "גוּלינ'קה, עם מי את מקשקשת שם?"

לפני שהיא מספיקה לענות הוא מכריז בקולו המתגלגל, "הוֹ, הגברת מלצר! בוודאי, הלוא יום שלישי היום."

"מה שלומך, אדון צ'רנר?"

"ברוך השם, יום יום. בואי, שבי קצת. גוּלינ'קה, הכיני לגברת מלצר כוס תה."

"לא, לא, אין צורך אדון צ'רנר."

"מה פתאום, איזה מין דבר זה? גוּלינ'קה שלנו תיכף מביאה."

גאולה מזדרזת להיכנס למטבחון הקטן שבקצה החדר, מעמידה מים בקומקום.

"אז מה חדש אצלכם בעיר הגדולה?" שואל צ'רנר.

"אין טענות אדון צ'רנר."

"עבודה יש?"

"בלי עין הרע. בינינו לבין עצמנו, לפעמים הייתי שמחה למעט פחות."

"אז יש גם פרנוּסה, זאת אומרת. נו, יפה. יפה."

חולפת שעה קלה והיא בדרכה חזרה אל תחנת האוטובוס. שק היוטה המונוכרומטי, שתי ידיותיו מהודקות באחיזתה, תוכנו הצבעוני כאילו מאשר שאכן כבר חלפה שנה. בעודה יושבת בתחנה וממתינה לאוטובוס היא מביטה שוב לתוך השק. הצבעוניות לא מצליחה לעורר בה רגשות. אולי הרקע האפרורי של תחנת האוטובוס, ובכלל, אווירת המושבה על גוונה החום־צהבהב, הדומה כשתי טיפות מים לצבעו של שק היוטה, אולי כל אלה פועלים את פעולתם. אולי כשתגיע חזרה לרחוב אלנבי, לחנויות ולקיוסקים, לדוכני העיתונים והתירס־חם, אולי אז יצליחו להתעורר התחושות.

כשאימו של חיימק'ה מתיישבת ליד שולחן התפירה, לצידה בערבוביה הבדים החדשים, עולה בה זיכרון ישן. היא רואה את עצמה כילדה, אולי כבת שמונה, משחקת בחצר הבית, רצה ביחד עם חברתה קטיה על הדשא הפראי, מועדת מדי פעם ומייד קמה שוב. ולפתע אבא עומד מולה. היא לא מצליחה להיזכר בתווי פניו. ייתכן שהחליפה אותם בפנים גנריות כלשהן, אך סביר יותר שדמותו ערטילאית וערטילאיות זו היא שמקנה לדמות את משקלה.

בחוץ יום אביב, מן הסוג הנדיר. בפנים אימא אופה עוגיות שקדים, אחותה הגדולה לומדת לקראת מבחני הסיום בגימנסיה ואבא מצוי לצידן, מעיף מבט בוטח מעל כתף האחות, ניגש רגע למטבח, מלטף בידו החמימה את תלתליה הזהובים של אימה, וכאילו בו זמנית גם עומד מולה בחצר הבית, ידיו מונחות על מותניו, רגליו פשוקות, מגמדות ביציבותן את עשבי הדשא הפראיים.

זהו זיכרון שאינו עולה לעיתים קרובות, אך בזמן האחרון תכיפותו גוברת.

שתי דפיקות זריזות נשמעות על הדלת. הראשונה קצרה, קטועה, כהקדמה המבשרת את בואה של השנייה, העיקרית.

"שלום נחמה."

"שלום, שלום. הוֹ, איזה יופי!"

"כן, אלה הבדים החדשים."

"מצ'רנר, לא?"

"כן. אבל נכון יותר לומר מצ'כוסלובקיה."

"איזה יופי. רק להביט בהם!"

"כן. אז אני כבר התחלתי לעבוד, כמו שאת רואה. אני מעריכה שהשמלה שלך תהיה מוכנה בשבוע הבא."

"נהדר."

"כן. ואז כמובן תבואי למדוד ונעשה תיקונים אם צריך."

"נהדר."

נחמה יוצאת מן החנות. כעבור כמה דקות נכנס בנצי, חבר ילדות של חיימק'ה.

בדומה לחיימק'ה, בנצי לא היה דברן מעולם. כדרכה מתמיד, אימו של חיימק'ה משתדלת לדובבו, להוציא ממנו איזו מילה פה ושם. אך נראה שבנצי יכול פשוט לשבת שם, מולה, להתבונן סביבו, כשדבר לא מניעו להפר את טבעו. אימו של חיימק'ה מתקשה כעת לשאת את נוכחותו. לא כך היה תמיד. נראה שפעם חיבבה אותו אפילו יותר בשל אילמותו. כעת הדברים משתנים. דקה או שתיים חולפות ואימו של חיימק'ה אומרת שהיא צריכה לחזור הביתה. בנצי מהנהן בראשו ואומר, "אז להתראות". הוא יוצא, והיא, שהתכוונה לצאת אחריו, מוסיפה לשבת. גליל הבד הירוק מונח בקרבתה. היא לוקחת אותו בידיה, מלטפת, מניחה עליו את לחייה, מחככת אותן כנגד הבד האוורירי. שוב הדשא. קטיה. והיא. העשב מרשרש חלושות ברוח האביבית הקלילה. קטיה רצה ומועדת. היא רודפת אחריה. תופסת אותה. השתיים מתגלגלות מחובקות על הדשא והעולם מסתחרר סביבן.

יהושע מגיע הביתה מבית הדפוס. השעה שש בערב והוא רעב. נשאר קצת צ'ולנט משבת. אימו של חיימק'ה מחממת לו בסיר, חותכת במהירות ירקות ומוזגת מים בקנקן. יהושע יושב לשולחן. לעולם אינו מדבר בזמן האוכל ועל פי רוב עיתון הבוקר פתוח לפניו. יהושע אינו קורא בו את הידיעות אלא מחפש את הפגמים. אות שהושמטה, שורה שבטעות הועברה מקום. אימו של חיימק'ה בחדר השני, מנסה לקרוא ספר. היא החלה בקריאתו לפני שנה ומאז נדמה לה כי נעצרה, אולם הסימנייה מראה אחרת. בילדותה הייתה גומעת שלושה או ארבעה ספרים בשבוע, כולם בהשאלה מספריית בית הספר. לאחר שסיימה לקרוא את כל ספרי הספרייה, החלה מחדש. העולם האיר פנים, אם דרך המשחקים עם קטיה, אם דרך הספרים. בערב היה אבא חוזר וארבעתם היו יושבים ביחד לארוחת ערב. בזמן הארוחה היה כל אחד מספר מעט על היום שחלף. את חלקה בשיחה הייתה ממלאת בתיאור ההתפתחות האחרונה בעלילת הספר אותו קראה באותם ימים. מאות הדמויות מעולם לא התערבבו זו בזו בזיכרונה. כך גם שמות המקומות, התקופות וקווי העלילה הבסיסיים. כל אחד ממאות הספרים שקראה נותר מובדל מן האחרים, כאילו היה הספר היחיד שקראה כל חייה.

יהושע גומר לאכול את הלפתן. כעת נכנס למקלחת. היא שומעת אותו מזמזם מבעד לדלת ולרעש המים המתנפצים על רצפת המקלחת ועל גופו הגדול.

כשהכירו לפני עשרים שנה הייתה היא ילדה בת 18 והוא גבר בן 24. לגיל הביולוגי נצמדו התארים "ילדה" ו"גבר" מן הרגע הראשון; אצלה – דומם, נוכח, בִּפְנים. אצלו – לכאורה בחוץ, אך גם אלמלא היה מכנה אותה "ילדה'לה" במשך כל השנים הייתה מרגישה בו. באותם ימים סיימה את בית הספר התיכון והתכוננה להמשך לימודיה בסמינר למורות. יהושע, עלם דק ומחויך־מבט, היה מיודד עם כמה מבני כיתתה של אחותה. דעותיו על העולם היו מגובשות, כך נראה, והוא היטיב להביען באופן רהוט ובביטחון רב. בחברת הרהיטות היא חשה בת בית. הביטחון היה זר לה. שניהם משכו אותה אליו, אך נראה שהשני, אף שדחה אותה לעיתים קרובות, משך אותה יותר. ומה ראה בה יהושע, זאת לא לגמרי הבינה, ואם לומר את האמת, גם לא הרבתה לשאול את עצמה. כשלעיתים נדירות בכל זאת הייתה אוזרת אומץ, מייד הייתה מסתגרת בפני השאלה, כמו בהכנעת ראש, מניחה לה לנשוב מעליה ולהתפוגג.

יהושע יוצא מן המקלחת. המגבת כרוכה ברישול על מותניו העבים. טיפות קטנות שלא הספיקו להתייבש מבצבצות על גבו. הוא נכנס לסלון, מדליק את מקלט הרדיו. כעת משודרות ידיעות היום העיקריות ויהושע נראה כמאזין להן ברוב קשב. בחדר השני הסימנייה עדיין מונחת באותו עמוד; הפעם באמת לא התקדמה בקריאה.

בלילה שנתה אינה שינה אלא רצועות דקות של הרפיה מן השגרה. גופו הגדול של יהושע מתנשם לצידה, תופח כעוגה בתנור, היא חדלה מלהתקיים, אפילו הנשימות החלושות ביותר פוסקות, מפנות את מקומן לבואה הצפוי של האינות הגדולה. אך האינות הגדולה היא המלאוּת הגדולה, שכן אז סוף סוף הם באמת שוב ביחד, היא וחיימק'ה שלה. 

הבדים נותרו בערבוביה לצד מכונת התפירה. אניצי האבק מתעופפים באיטיות בחלל לאור קרני השמש המוקדמת. הכול רווי אור עצל ומנומנם. בוקר חדש בחנות שאינה אלא מחסן קטן שאהרוני נותן לה להשתמש בו בלי תשלום.

מאז מותו של אביה נראה כי אהרוני, אחד מחבריו הוותיקים, משתדל לתמוך. זוהי השתדלות כנה אך אימו של חיימק'ה לא מצליחה להרגיש כלפיה שום דבר.

בינתיים היא ממשיכה לעבוד על השמלה של נחמה. נחמה אמרה שהכלה תלבש את שמלת הכלולות של אמהּ, ואילו היא עצמה, לה מתחשק השנה משהו "קצת אחר", "מיוחד", כדבריה. אימו של חיימק'ה מחכה זמן רב למשהו קצת אחר, מיוחד. הנה סוף סוף באה הזדמנות.

העבודה מתקדמת יפה. אימו של חיימק'ה מרוכזת בה כולה. לפתע נשמעות שתי דפיקות בדלת. שתיהן חלשות ומהוססות. זו לא נחמה. אמו של חיימק'ה קוראת "כן?" לעבר הדלת. לחנות נכנסת לאה'לה, אמו של בנצי. לראשה מטפחת לבנה. הילוכה כבד. פניה חתומות, מתוכן מציצות שתי עיניים הנראות כגומחות באדמה חרבה, קפואות בזמן, כאילו אבדה להן יכולתן להכניס את העולם פנימה; הן רואות, אך העולם נשאר תמיד בחוץ.  

"שלום."

"שלום, לאה'לה."

"רציתי רק לבקש ממך, אם בנצי בא לפה, אם רק תוכלי לומר לי על כך."

"בנצי?"

"כן."

"בסדר. אם יבוא לפה אוֹמַר לך."

"תודה רבה. אני מתנצלת על ההפרעה."

לאה'לה יוצאת. אימו של חיימק'ה חשה מרוקנת, נטולת גוף, עומדת לצנוח לתוך סחף שינה עצום ומכריע־כל. ובסוף, כמו תמיד, הסחף הוא רק רצועות דקות של הרפיה משגרה ותו לא. אלא שדי בכך כדי לראות את בנצי היושב מולה בדממה, מבטו מקיף את החלל, בולע אותה אל תוכו, פיו החלבי, ומעליו פלומת שפם רכה, ממלמל, משמיע אך בקושי את שתי המילים הקבועות "אז להתראות". היא מורידה את גופתו עטופת התכריכים, מכסה באדמה, את החפירה שבידה עובד במרץ ובתכליתיות. ולמטה, מתוך האדמה, מבטו תכול העיניים של חיימק'ה מאיר את הכל, וכעת הגיע הזמן למשוך אותו משם, למעלה, למעלה, ואי אפשר, ואי אפשר, והוא נשאר שם, והיא נותרת כאן.

יום שלישי. חמש לפנות בוקר. את ליל אמש החלה במיטתם המשותפת, אך כמו תמיד עברה באמצע הלילה אל הספה בסלון. נחירותיו של יהושע נשמעות בכל הבית, גם כשדלת חדר השינה סגורה, וכעת היא מרגישה שהיא חייבת לקום, שאם תמשיך לשכב כך על הספה יהיה זה גרוע אף יותר מהחיים עצמם.

היא מסתובבת במטבח, מרתיחה מים בקומקום, יושבת לשתות כוס תה. העיתון של אתמול עוד מונח פתוח על השולחן. היא לעולם לא תסתכל בו, לא בו, לא בשום עיתון. מעולם לא סבלה עיתונים אך בזמן האחרון הדבר הפך לשנאה יוקדת ממש, שנאה שקטה, רותחת, מבעבעת בדממה.

כעת במקלחת, כפות רגליה חשות את קרירות הבוקר. היא שוטפת פנים, מצחצחת שיניים. מביטה בפניהּ.

הבוקר עולה בה דחף לצאת מוקדם מן הבית. ללכת סתם כך, אולי לשפת הים, לא משנה לאן. לאחר ההליכה היא חוזרת הביתה. יהושע כבר איננו. היא לוקחת את תיקה ויוצאת אל תחנת האוטובוס.

ק. צ'רנר ובניו. היא לא מצליחה להיזכר בשמו של הבן הצעיר, זה שנפל ליד קריית ענבים.

"בוקר טוב, גאולה."

"בוקר טוב, גברת מלצר."

היא לא מלצר. יהושע מלצר. היא נוימן. גם חיימק'ה שלה, מה פתאום מלצר? חיימק'ה הוא יותר נוימן מרוב הנוימנים שהיא מכירה. המשך ישיר של אביה. והיא החוליה המחברת. התפקיד שנותר דומם תמיד. בלי התפקיד אין חיימק'ה וגם לא נוימן, למרות שכתוב "מלצר" בתעודות.

הפעם אין צבעים חדשים. היא לוקחת עוד מאותו הדבר. היא מרגישה ששמלתה של נחמה תזכה לתשומת לב ובעקבותיה תבואנה הזמנות נוספות.

הקיץ טרם החל, פירות האסכדיניה עוד תלויים ברפיון על ענפי העצים, כבר צמוקים וצרובי שמש כמו עור גופם של הרוחצים הזקנים בחוף הים. היא רואה את האנשים סביבה, כמעט אצל כולם נוכח החוֹם, אם בתלונות בלתי פוסקות, אם בניגוב מתמיד של הזיעה מן המצח. מוזר, ואולי לא, אך היא עצמה אינה חשה דבר נוכח החום העולה ומתגבר. הזמן כמו מתהלך כנגד עצמו; תזוזה בחברת אנשים. קיפאון בחברת עצמה. ולרוב תמהיל משונה, לא מובן, של שניהם ביחד.

מתוך: 'ספר אי הבנה'. יראה אור השנה בהוצאת נוודים