שווא! גם אחרי רעד כל האדמות ומעבר לשיטפון אחרון, כאשר רק החדש יהיה, לב חדש ורוח חדשה ולא דבר שהיה מקודם, אף לא בחפירות, גם אז לא יוכל הדמיון לאתר שגיאה, פגם, מגרעת או חסר במה שהיה מפעל הבנייה המופתי בשלמותו אשר בתוכו מסיבה לא ברורה מעד הסוס אל מותו.

   האופן שבו נפל הסוס מן המדרגות היה כזה: הוא דורבן למעלה במהירות מסחררת, כאילו עף את כל המעלה בדילוג או שניים, עין לא הבחינה, ועל המישורת הראשונה שעל החומה מעד פתאום והתהפך לאחור. אילו היה אדם אפשר היה לומר שמעולם לא נראה סַלְטוֹ מוֹרְטָלֶה נועז וקטלני מזה, אולם הסוסים חפים מכל חשק אקרובטי ואינם נוטים להתאבדות. הפרש נפל הצידה, נחבט בתווך עמודי החיזוק והסוס התדרדר הפוך מטה מוטח במדרגות כמו שק תפוחי אדמה. למרגלות החומה על רצפת הרחבה המרוצפת גנח, שבור, ואני הוצאתי את אקדחי ויריתי ברקתו.   

אחר כך ספרתי אותן: עשרים מדרגות שטוחות ורחבות במיוחד התרוממו בשיפוע בזבזני, מתון, מן הרחבה אל המשטח שהיווה חגורה מרוצפת – למעשה ממש כביש עליון – לאורכה של החומה. במקום לחשבן כחוק, פעמיים הרוּם ועוד פעם אחת השֶׁלַח, כפסיעתו של גבר, העזו האדריכלים להנמיכן כדי כמעט מחצית הרוּם המקובל ואילו שֶׁלַח המדרגה נפרש על יותר ממטר שלם. אפה סותת וחורץ ידנית ועוצב כמעצור בעל חספוס עדין. בכל אלה הובטח שתחשיבי הסך האופקי כולו ביחס לסך העלייה, הזווית, השיפוע וסיכומה הרץ של מחרוזת המדרגות יותאמו בנדיבות גם לפסיעתן של הכבדות והעדויות שבגברות. שתיים, אפילו שתיים וחצי פסיעות בין מדרגה למדרגה תוכננו עבורן, אחת וחצי לגברים הטופפים צידית בלוותם את הנשים, ופסיעה אחת, גסה, או דילוג ואפילו ריצה קלה, כאשר הם בגפם, או חוברים לנוער ולאתלטים. אל אלה, הגברים והנשים, יצטרפו כל השאר; זקניהם, ילדיהם וכלביהם, איש במרווח פסיעתו, בשורות רוחביות יוכלו לצעוד – כולם – בזרועות שלובות, אם ירצו – צועקים, מריעים, שרים… בטוחים כולם מפני מעידה או החלקה, גם בגשם שוטף, וכך ממש – וּבמֶה שנוגע לעניין ביותר – בַּטוח המעלה גם לפרשים על הסוסים!

   כזאת הובטח: כשירצו יוכלו להעלות גמלים, פילים, וכן צאן וכל אופן וגלגל, והתנהלותם תהיה חלקה והדורה. אפילו על ההיפופוטם הענק חשבו האדריכלים: אם יחפצו השליט או יורשיו לחזות בו עולה במדרגות, איך ברגליו הקצרות וארכובותיו הענקיות יוכל לטייל בלי חיפזון על חפץ המותרות הנרחב מאוד, והמתון, כשהוא מסיע בנוחיות מרבית את כל משמניו מן הרחבה התחתונה אל הכביש העליון, לועו המפלצתי פעור והוא שואב אל תוכו את כל הציפורים.

   יעקב, יצרח השליט בעונג, קדימה יעקב!

  חמישים גרמי מדרגות כאלה, חצי קילומטר מפריד בין המערכות – אלף מדרגות בדיוק – פיסקו את החומה כולה, ולמען הדיוק רק את צידה האחד של החומה הענקית – לאורך התוואי שתוכנן כך שהשליט, מן המגדל שבגבעה שלו, יוכל לסקור את כולו, בבת אחת, כל עמו ערוך לפניו כמקהלה, מבלי להניע את צווארו שהיה תקוע, בעייתו הרפואית הקבועה. גם את ידו לא יכול היה השליט להניף תוך כדי הצבעה אל עבר החומה המדורגת שלו מכיוון שהיד והצוואר היוו בעיה רפואית אחת. לגלגל את עיניו הנה והנה כאוות נפשו יכול היה, אולם תוואי החומה, פיסוק המדרג כולו, חושבו היטב ביחס למרחק מן המרפסת שלו, כך שיינתן להציבו דומם כליל, צופה באפס תנועה – אפילו בישיבה, בבת אחת – למעשה בוהה – ממרפסת המגדל הקטנה שלו – אל כל אלף המדרגות האלה, משתרעות על פני למעלה משנים עשר קילומטר, כל העם והבהמה עליהן, מתרוממות כולן, מקבילות, מפולסות, מרווחן מדויק, מצוין, סדורות להפליא בעשרים מעלים נרחבים מקושטים במעקי אבן, מטפסים אל הכביש הסלול שעל גבי החומה מן הרחבה עצומת הממדים שכיכר הירדן כולה קטנה ממנה, כולה רצפה אחת, משוכללת, ישרה כסרגל.

     מחוז חפץ וגמול, איזה פיוס רחב ידיים רצו האנשים, מה לא יפנו ויזיזו למען דבר שכזה?!

   על אֲלוּמַת כל מישוריו המאוזנים היווה הגיא מעין היפודרום ענק שהיקפו מחוץ לכל תקנון מוכר. אמנם בראש לכל חושבו אלף המדרגות כלפי הצוואר והיד אבל איך לייפות את המשחקים הוא שהכריע את תבניתן האחרונה. אשר לייעודן הצבאי, לא המחסור בדמיון גרם לאחדים מן האסטרטגים להרים גבה. השליט אמר: לפי הצורך יהיו אלה מושבי ההיפודרום, או עמדותיהן של כיתות היורים אל גיא הריגה. גם בשורות רוחביות יוכלו לצעוד… הוא הצליח להרים את ידו. אף שלא הצליח הרבה מעבר לכך היה ברור שהרעיון מעלה בו ריגוש ושהוא היה רוצה לשרטט ביד ימין שלו קשת רחבה מירכו השמאלית, מתוחה, תפוחה, הריונית ממש, דרך כל האוויר שלפניו, עד שיפולי ירכו הימנית: בטווח הזה יתרוצצו סוסים או – ייטבחו אנשים.

   באור החזק נראה דמו של הסוס כמעט שחור. הוא קלח מראשו לאט, במין פעפוע קצוב, כאילו עוד נשם. אבל הסוס היה מת. אני הרגתי אותו. סריג שריריו זרח משותק תחת עורו המוברש באהבה. קליל, חמדת העין והלב הוא היה, ותוך שנייה הוא לא היה יותר. אבד לעולם. אל שום חומה כבר לא יתנשא וגם לא אל דוכן. בין מדרגה למדרגה תהום נפערה תחתיו. ריסיו סגרו חלקית על עיניו ועל שפתיו עמד קצף הייסורים שאני בלמתי. עמדתי בפיסוק על שניים מן האריחים הגבוהים מעט מן השאר וראיתי את הדם ממלא את הריבועים השקועים שסביב נעליי. מעט אמרתי? בקע, לא – בור היה שם, אגם קטן נקווה בתחתית הגרם המהולל.

     אז תקפה אותי חרדה. איך קרה שהכנסתי כדור ברקתו של הסוס בדיוק במרכזה של שגיאה, בחור העקום, השקוע, המקום האחד והיחיד הבלתי מפולס בכל המרחב המדוד הזה? ואולי המשטח כולו נקוב? במקום אתר ישר – מתכונת גבנונים, ארץ הרים וגבעות, גלים? מפה התחילה מעידתו של הסוס, או לכאן התדרדר? חמישים גרמי מדרגות… בשורות רוחביות יוכלו לצעוד… רווחים של חצי… קילומטרים רבים… ועל כל אלה רצועת הכביש העליון… על החומה… ואם אין הקפדנות אלא אחיזת עיניים? והמשחקים, והמשחטה, מה יהיה כשיצטרכו לה? שלולית הדם מילאה לאיטה את הבדלי הגובה בין האריחים ואני עמדתי בפיסוק, מעליה, נעליי נקיות, בושה וחמה בעורקיי.

אל אלוהים, שיממון גדול כגודלו של כרך, החרב את כל המעשים, אשפז את הבנאים השיכורים, לא הגפנים יכסו על בושה, ושום צל לא ייפול עַל הַמַּלְבְּנִים. יברחו כולם, ישבו, בחושך הראוי להם, גלמים, שומרי מידות מאוקלמים בשטות!

   הייתה מדידה יפה במתחם. לקחו והפכו אותה למידות של שֶׁקֶר, לתחום של צחוק, לְמָדוֹר מָחוּק, לחוּג של עֶצֶב  —

    אני הוא זה שבלם את סבלה של החיה היפה והחזקה – היפהפייה – שהתדרדרה במדרגות המופתיות באופן בלתי מוסבר, ושלא ניתן יהיה אי פעם להסבירו. גם אם קל לסתור מלבנות נשארת אמת פשוטה: סוס אינו יכול להתדרדר סתם ככה באין מדרון. גופו כבד. שיפוען של המדרגות היה מתון ורך. בטיחותי. אפן סותת נכון. אורכן מופלג. עשרים מעצורים עשויים ביד תבונית אמורים היו למנוע כל מעידה וכל החלקה, בכל מזג אוויר, של אדם וחיה וכל אופן, קלים ככבדים. אפילו ההיפופוטם… והסוס נפל ונפל רע מאוד. מלמעלה התדרדר למטה, מהופך, אף שתכנון הגרם היה למעלה מן המושלם ביותר. והיו חמישים כאלה, מדוקדקים כולם, פרי הרוח. כזאת הובטח.

   מעידתו של הסוס הייתה מאלוהים לבדו. זה לא הגיע לנו, אנחנו שבנינו ועשינו, בשיא ההקפדה, במאמצים, עקשנות, שחישבנו גם בלי פחד כל צורך וכל ייעוד, כפי שדרשו מאיתנו, עכשיו שנעמוד ככה, במרכזו של כישלון מגוחך, חשופים על הרצפה האינסופית הזו – פיוסו של כל הישר באשר הוא – שאפילו את גלילאו הייתה מכניסה לפקפוקים, שהשתדלנו עליה, צעד אחרי צעד, כעת בשמש נוראה, מעל לגווייה של הסוס היפה שלנו באמצע שגיאה טיפשית אשר מאוד ייתכן, ולמעלה מן הסביר, שיש להכפילה בחמישים… הייתי יורה בסוס פעם שנייה ופעם שלישית לו היה צריך. אין להאריך סבל מיותר. הייתי יורה בחמישים סוסים, לו נפלו שם מגרמי המדרגות לאורכו של קילומטראז' ההיפודרום כאן, במגרש, עם ייעודו הידוע… כל שליט והמשחטה שלו. לא יתקון המעוות. הייתי הולך ויורה, סוס אחרי סוס. לא: תאונות הטבע הן תאונות הטבע! והייתי עושה זאת גם במחיר שפיותי. לא, לא הייתי מאבד את שפיותי. גחמות הטבע מקוממות, לפעמים בת צחוק הן מעלות על השפתיים, אבל אין הן משגעות את השכל. הלב מתפלא, הלב נכמר אבל לא מתמרמר.

   הייתי עושה את כל זה. אני מבטיח. הייתי שוחט אורווה שלמה, לו היה צריך. הייתי עוזר לסוסים היפים לצאת מפה בכבוד הראוי להם. אבל לא במקום הארור שבו עמדתי עכשיו; המקום האחד ויחיד שהיה מכוער, שהיה מרושל ושגוי, המקום שבו מניחי האבנים טעו טעות גסה ולא היה מי שראה את המגרעת, תפס והבין מה כאן פסול ואפילו דפקטיבי, אך לא חסר תקנה. המישורת התחתונה של חמישים גרמי מדרגות הייתה זקוקה לבדיקה דחופה ולפילוס מחודש. כפי הצורך. אם הייתה גברת נוקעת שם את רגלה? בעת המשחקים? מה נגלה, עכשיו, כשסוס, במקרה, התפגר פה? ואיזו צורה הייתה לו לגיא החיזיון בשימוש הצבאי שלו? כשמדובר ביצירת מופת ארכיטקטונית? עד שנפל הסוס ונורה בידי – איש לא שם אל לבו. על הדעת לא עלתה האפשרות. אז מי יודיע על ליקוי ומי יצליף בהם, בבנאים, הצלפה הגונה? מי יתקן את הפגם ויסיר את הקלקול המעוות הזה? המחשבה שבתחתית גרם המדרגות שגם בעולם חדש חופשי ממשקלן המעיק של חורבות, מעברו הרענן של מבול אחרון, לא יצליח אף מתכנן להתקין גרם רב תכליתי ומוצלח ממנו, ממנו משקיפים אל המִשחקים וממנו שוחטים את המְשחקים בכל מזג אוויר ללא מעידה, והנחותות שבפנטזיות מתקיימות בהדר – כן, אפילו יעקב… המחשבה ששם… לא ככה בטעות… דמיה השחורים של החיה היפה שלי…

    בתוך תפאורת הארד, מתרומם, מעבר למחשבה אחרונה, התמר בקצה הַשֵּׂכֶל. מעבר למחשבה אחרונה, בקצה הַשֵּׂכֶל מתרומם התמר בתוך תפאורת הארד. התמר בקצה הַשֵּׂכֶל, מעבר למחשבה אחרונה, מתרומם בתפאורת הארד. ציפור זהובת כנף שרה בתמר, ללא פשר, ללא רגשת לב, שיר זר.

הנה היא התהלוכה:

   צעדת פרשים. גברים עירומים זוחלים על המדרגות. כל הגברים החכמים היו עירומים קודם כדי שאחר כך יוכל הצייר להלבישם כיאות. גָּמָל יחידי רובץ בתחתית המדרגות. כולם שואלים איפה ראה הצייר גָּמָל? האמוציה מתפשטת בקרב העומדים כמו גל, ולרוחב המרפסת מתערבל משולש של גברים וחיות. האיש עם הגרזן מניף על עמוד… תחושה מבשרת רעות… הכול זומם. כל העוסק בבניין מִתְמַסְכֵּן. אם כל זה הוא מהלך התיקונים, לאחר שנשחת במלחמה? קרב זה היה או רעידת אדמה? הנה הן החורבות. מאחור. במרכז. הנה הן. כל הבניין יתמוטט ביום בו ייוולד המושיע. הובטח. התמר במרכז. ואיזה מקום אחר יהיה לו לאחר שכבר מוקם בקצה הַשֵּׂכֶל? כאן התיישבה. התנחלה. מרים־תמר יושבת כאן מתחת לקצה הַשֵּׂכֶל. השרישה אל תוך משענת החורבה. האם הבתולה ועל ברכיה תינוקה זקן ממתושלח.

    הנה הם מתקבצים החכמים מכל קצווי הארץ, זקנים כעורים, מתגרדים בירכם הפנימית ובפניהם חרות הפלא.

מתוך 'שוט', הוצאת נוודים