הטירה שמשרתי נועז להיכנס אליה, משלא הרשה לי, במצבי המעורער עד היסוד, לבלות לילה תחת כיפת השמים, היתה אחת מאותן ערמות שנכָאים והדר משמשים בהן בערבוביה, והן מקדירות על מדרונות האפֶּנינים מימים־ימימה, במציאות ולא פחות מכך בדמיונה של הגברת רדקליף. ¹ חזותה של הטירה העידה בה כי יושביה אך־זה נטשו אותה, ככל הנראה בכוונה לשוב. השתכַּנּוּ במדור שמידותיו ואורח ריהוטו אמרו צניעות יחסית. מדור זה שכן בצריח מרוחק. עיטוריו היו עשירים, אך מרופטים ונושנים. כתליו היו מחופים מַרבדים, ועטורים שריונות לרוב ומזכרות ניצחון בשלל צורות, לצד מבחר נדיר בהיקפו של ציורים מודרניים שופעי־חיים הנתונים במסגרות ערבסקיות מוזהבות. בציורים אלה, שכיסו את משטחיהם הגלויים של הקירות אך התפשטו אף אל גומחות־הסֶתר המרובות, ילידוֹת רוחו המשונה של אדריכל הטירה – בציורים אלה, אולי בהשפעת ערפול־החושים המתעבה עליי, הלכתי ושיקעתי את עצמי; וכך הוריתי לְפֶּדְרוֹ להגיף את התריסים הכבדים – כי כבר ירד הלילה – להדליק את קניו של פמוט גבוה שניצב למראשות המיטה, ולפתוח לרווחה את וילאות הקטיפה השחורים המשונצים אשר חיפּוּ את המיטה עצמה. ביקשתי שכל זה ייעשה כדי שיהיה בידי להתמסר, אם לא לשינה כי אז לפחות לעיון בתמונות, ולקריאה בכרך קטן שמצאתי על הכרית, אשר התיימר לתאר את הציורים ולאמוד את ערכם.

ארוּכּוֹת, ארוכות קראתי – וַאדוּקוֹת, אדוקות התבוננתי. שעות נהדרות חלפו ביעף, ובאה שעת חצות העמוקה. מקומו של הפמוט הטריד אותי; הושטתי את ידי במאמץ, והזזתי את החפץ כך שתחת להפריע את שנתו של משרתי יזרה את קרניו על ספרי.

אך מהלך זה הניב תוצאה שלא צפיתי. עתֶרֶת הקרניים (כי הנרות היו רבים) האירה כעת פינה שהיתה שרויה עד כה בצלו העמוק של אחד מאדני המיטה. כך ראיתי באור חד תמונה שכלל לא הבחנתי בה קודם לכן. היה זה דיוקנה של נערה בעצם הבשלתה לַנשיות. זרקתי בציור מבט חטוף, ואחר עצמתי את עיניי. סיבת המעשה הזה חמקה בתחילה אפילו מהשגתי־שלי. אך תחת שמורותיי העצומות הפכתי במחשבותיי אחר הטעם לעצימתן. נדחפתי לעשות כן כדי להרוויח זמן למחשבה – כדי לוודא שראייתי לא הוליכה אותי שולל – כדי לשכך את דמיוני ולהפיק ממנו מבט מפוכח ומהימן יותר. כעבור רגעים ספורים שבתי וקבעתי את עינַיי בציור.

שוב לא יכולתי לפקפק שאני רואה נכוחה; כי דומה היה שלהבהובם הראשון של הנרות על אותו בד ננערתי מן הקיהיון החולמני אשר העלים בגניבה את חושַיי, והוּשלכתי באחת לערוּת גמורה.

הציור, כבר אמרתי, הציג את דיוקנה של נערה. ראש וכתפיים, שצוירו בסגנון הווינייטה,² אם להידרש למונח הטכני – ברוח ציורי הראשים האהובים של סאלי.³ הזרועות, החזה ואפילו קצותיו של השיער המופז נמוגו באין־מרגיש אל הצל המטושטש שהעמיק ברקע. המסגרת היתה סגלגלה, משוחה בזהב ומעוטרת בסגנון המוּרי. בתור מעשה־אמן, לא היה כמו אותה תמונה לשֶׂגֶב. אך לא אוּמנותו של הצייר ולא יופיים האלמותי של הפנים הם שסָעַרוּ עליי פתאום. בוודאות גדולה עוד יותר ידעתי כי אי אפשר שדמיוני הנקרע משנתו הקלה טעה לחשוב כי הראש המצויר הוא ראשו של אדם חי. ראיתי מיד שתוויהם הסגוליים של הסגנון והמסגרת היה בהם כדי לדחות סברה זו על הסף, ולא להניח לי להשתעשע בה אפילו רגע. בעודי שוקל עניינים אלה בכובד־ראש, נותרתי ישוב־שכוב במשך כשעה, מבטי מסומר לדיוקן. לבסוף, כאשר תאוותי לסוד השפעתו באה על סיפוקה, צנחתי לאחור במיטתי. גיליתי כי כוחה המכשף של התמונה טמון בהבעה שכמותה כהבעתם של החיים – זה הדבר שהחריד אותי תחילה, החריד ואז הכניע, הכריע, הזוויע. אחוז־ירא החזרתי את הפמוט למקומו הקודם. משהרחקתי את המקור לייסוריי מחוג ראייתי, הפכתי בלהט בכרך הדן בציורים ומגולל את תולדותיהם. בעמוד שהוקדש לדיוקן הסגלגל קראתי את הדברים המוקשים והמשונים האלה: “העלמה התברכה ביופי נדיר, ושמחתה לא נפלה מיופייה. ארורה היתה השעה שראתה, ואהבה, ונשאה לאיש את הצייר. הוא, קודח, מסור למלאכתו, סגפן שאומנותו כבר הייתה לו לכלה; היא, עלמה שהתברכה ביופי נדיר, ושמחתה אינה נופלת מיופייה; כולה מאור וחיוכים, משתובבת כעופר איילים; אוהבת ומוקירה את כל הדברים; שונאת את האמנות לבדה, שהייתה צרתה; יראה רק את טבלת הצבעים והמכחולים ושאר כלים זֵדִים, אשר ניצבו בינה לבין פניו של אהובה. מה נורא היה הדבר באוזניה, לשמוע את הצייר משיח בתשוקתו לְצַייר אפילו את דיוקנה של כלתו הצעירה. אך באשר היתה צנועה וצייתנית ישבה בהכנעה במשך שבועות ארוכים בקיטון־הצריח הגבוה והחשוך, מקום שאור קלוש נטף אל הבד החיוור מפתח יחיד בתקרה. אך הוא, הצייר, התפאר במלאכתו, שנמשכה והלכה משעה לשעה, מיום ליום. איש פרוע ומשולהב, נתון לגחמות מזגו – יִצְרוֹ געש לציוּרוֹ וכך שקע בהזיות יוקדות; ולא ראה כי אור העוועים השורר באותו צריח מבוּדד מוצץ את לשדה של כלתו, שהכול מלבדו ראו כי הייתה נמקה והולכת. ובכל זאת הוסיפה לחייך עוד ועוד, בלי תלונה, שכן ראתה כי הצייר ששמו הלך לפניו הפיק ממלאכתו תענוג לוהב וקנאי, ועמל יומם ולילה כדי לצייר אותה, שאהבה אותו כל־כך ובכל זאת הידלדלה ונחלשה מיום ליום. ואמנם מקצת המבקרים שחזו בדיוקן דיברו על דמיונו למקור בשפל־קול, כאילו היה זה פלא שנשגב מבינתם, אשר כשם שלימד על כוחו של הצייר העיד על אהבתו העמוקה מני חקר לזו אשר הפליא כל־כך לצייר. אולם לבסוף, כאשר היה האמן קרוב להשלים את מלאכתו, לא הורשה עוד איש להיכנס אל הצריח; כי הצייר קדח בחום יצירתו, וכמעט שלא גרע עוד את עיניו מן הבד, אף לא כדי להתבונן בפני רעייתו. ולא ראה כי הגוונים שמשח על גבי הבד נשאבו מלחייה של זו אשר הייתה יושבת לצידו. וכעבור שבועות רבים לא נותרו עוד אלא משיכת מכחול אחת על פה ובן־גוון על עין, ורוחה של העלמה כבר מהבהבת כשלהבת בבית המנורה. ובאה משיכת מכחול בפה, ובן־גוון ניתן בעין; ורגע אחד ניצב הצייר אחוז־קסם נוכח יצירת כפיו; אך במשנהו, בעודו מתבונן, החל רועד; חיוור מאוד, מוּכֶּה־אימה, צועק בקול גדול, “הן אלה החיים עצמם!”, נפנה פתאום אל פני אהובתו: – היא מתה!"

1 ברומאן הגותי “מסתרי אוּדולפוֹ” של אן רדקליף 1764 — 1823 מתואר בית רדוף־רוחות בהרי האפנינים.

2 ציור, תצלום או תחריט, שֶמִתְאריו מיטשטשים ונמוגים לַרקע.

3 רוברט סאלי 1803 — 1855 , צייר דיוקנאות וידיד של פו. ( )

מתוך הקובץ 'מצב ביש וסיפורי אימה אחרים', א.א. פו, תרגום: עודד וולקשטיין, פרדס, 2009