"מה? טוב? טוב? האמנם את מפחדת, נינה?" קורת עץ ארוכה, חדשה, בהירה עדיין, בתנועות רחבות המריאה מעלה, גבוה יותר ויותר בכל מעוף; הנה – כבר גבוה יותר מעצי השיטה המאובקים והקמלים ליד גדר הגינה, והנה, בחולפה נמוך על פני האדמה האפורה והגמורה, למרגלות הנדנדה, נסקה אל הצד השני, גבוה מעל עץ לבנה צעיר. 

"לא… אני לא מפחדת… אני אוהבת…" אמרה הבחורה שעמדה בקָצֶהָ האחד של הנדנדה, נאחזת בחוזקה. 

הנדנדה הייתה חדשה, העמודים היו גבוהים, הטבעות לא חרקו. מהתסרוקת המוקפדת של נינה השתחררו שיערות דקיקות שדגדגו את הפנים. הלחיים התלהטו ממכות האוויר החד, הסתווי כבר; השמלה האפורה שלא עמדה בקצב, גלשה על ברכיה ושם למעלה רפרפה והתבדרה באוויר. 

בקצה השני של הקורה עמד ארוסהּ של נינה, בחור גבוה ומוצק, סטודנט לרפואה, מוִגָרְסְקיי. 

"תחזיקי חזק יותר… הרי אנחנו עפים גבוה מעל הדצ'ה!.. רואה, לפני שלושה ימים זה לא היה אפשרי… הוריתי להאריך את החבלים. ככל שהחבלים ארוכים יותר, כך התנופה רחבה יותר. ובכן, נינוצ'קה? מה עוד יש לך לטעון נגד?"

הוא לא הגביר את התנועות, אך גם לא נתן להן להאט. 

"אנחנו גבוה כל כך… והשמש מסנוורת… קשה לדבר ברצינות," אמרה הבחורה. 

נשימתה לא הייתה סדורה בשל הרוח והנדנודים; אך מוגרסקיי דיבר כמו מהכיסא, והשמש לא הפריעה לו. לאמיתו של דבר, היא לא הייתה בוהקת כל כך – שמש אוגוסט צהובה. 

"אבל הרי הראש לא מסתובב?" אמר מוגרסקיי, "אפשר גם לדבר כשעפים, אם הראש לא מסתובב כמובן."

"למה לטעון נגד? אני מאמינה בך… הייתי רוצה לטעון כנגד. לא הכול ברור לי… יש לי שאלות…"

"אני רואה בך אדם שווה זכויות, נינה," אמר מוגרסקיי והביט בה בעיניים מצומצמות. הוא היה קצר רואי, אך לא הרכיב משקפיים. "מה שלא ברור צריך להתברר. כל ׳אמונה׳ – היא דבר בלתי קיים. קיים רק מה שניתן לידיעה. את צריכה לדעת. הכול צריך לדעת; וגבול הידיעה האנושית – רק גבול העולם האנושי."

הם, כנראה, ניהלו את השיחה הרצינית הזאת כבר זמן רב.

"אני חושבת שאמא דואגת," אמרה הבחורה בעת המעוף האחרון, "הנה היא במרפסת. חכה מעט. ננוח. ואז שוב."

"כרצונך. אבל אמהות דואגות תמיד."

מוגרסקיי פסק מלכפוף את ברכיו באופן מדוד, והתנועות הרחבות עודן של הקורה הפכו בהדרגה לאטיות יותר. 

"מה שאני רציתי להגיד," החלה נינה בבהילות תוך ניסיון להסיט את קווצת השיער הדקה שהפריעה לה. "אז כן, בטח, הצדק עמנו, בהתמלאותנו בתביעה העליזה לנצחון הבריאות, היופי והעוצמה באדם. כן, תמונת העתיד הנדיבה של לבלוב כל הכוחות, נפלאה ומשכרת… אבל הרי בעת הזאת… הרי יש כל כך הרבה צער, הבלים, השפלה, כל כך הרבה דברים לא ברורים…"

מוגרסקיי חייך.

"והסיבה? אני מודה, אי-השלמות מצערת! והסיבה – האין היא בשליטה הלא-מספקת עדיין של האדם ביסודות הטבע?"

"איני יודעת," אמרה נינה, "אבל אנשים מסוימים מתים. מה ההצדקה לסבל?"

הקורה האטה עוד ועוד את תנועותיה. נינוצ'קה הביטה במוגרסקיי בתקווה הססנית ובמאוהבוּת. 

"אוף!" הוא שרק. ״מהיכן זה אצלך, נינוצ'קה? מי מהמרצים בקורס מכניס לך את זה לראש? את חפצה בהצדקת הסבל? איני חפץ בכך. צריך פשוט להסתדר, ואני חושב שזה בכל זאת אפשרי. יש רק שאלה אחת: האם יש עוד לאן ללכת? האם אפשר להתקדם קדימה אל האידיאל ההיגייני של החיים ההרמוניים? אני סבור שאני רואה דרך. אנשים מסוימים מתים? גרוע מאוד בשביל אנשים כאלה. אני, למשל, חי לא כאן, בגוף הזה; ה׳אני׳ האמיתי שלי מחבק את חיי כל העולם ומחסיר פעימה מהשאיפה העוצמתית להתפתחות. ואת…"

"ואני – מה?" אמרה נינה בפחד. 

"ואת… לעתים נדמה לי שאת עדיין מסתבכת בתוך כל הסתירות של הדואליזם. לא רוצה לעמוד על הרגליים. חולמת להיתלות במשהו מעל האדמה, לפחות לתקוע קרס בשמיים…"

"לא, לא…"

מוגרסקיי, בלי להקשיב, המשיך בלהט:

"נינה! את, אדם שאני מכבד, את אישה שאני אוהב, את שהבנת באופן עמוק כל כך שכדי להיהפך לאלים – אנחנו צריכים להיעשות לטיטנים – ואת עדיין נעצרת בפני הציווי לחמלה לגופים נפרדים וחולפים, בפני אי-המובנות הלא קיימת של החיים! הו, נינה! רק מצוות האהבה לכל זרם החיים המלבלבים חזקה עלינו! לצורות המופלאות, שלתוכן הם יימזגו. אנחנו אוהבים את החיים משום שאנחנו שליטיהם ויוצריהם. ואם נדע אותם – אין יהיה זה במקרה, אין גבולות לפרצת הדרך הטיטנית שלנו. הלאה מורך הלב המביש! נינה, יקירתי, הביטי: השמש, האדמה, ההווה, העתיד – הכול שלנו! אהבה, אמת, יופי, עוז רוח! וכמותנו – יש רבים ואנחנו הופכים לרבים יותר ויותר… וכולם, בסופו של דבר, יהיו כמותנו…"

הבחורה הסמיקה:

"כן, כן! הו, אני יודעת! יבגני, לא תמיד אני מוגת לב. אני יודעת…" היא פרצה בצחוק צעיר, רענן ומדבק. 

"האין אני יודעת? צריך אומץ, אומץ! נכון? אנחנו עוד נילחם! קדימה, בוא נתנדנד! גבוה, גבוה יותר! כך שאתה תיבהל. ואני כבר לא אבהל!"

דחיפה העיפה מעלה את הקורה שהאטה, החבלים המתוחים נרעדו ונדרכו. עם כל מאמץ של מוגרסקיי הקורה הצרה בעלת הפינות החדות עפה יותר ויותר גבוה והשמלה האפורה המפרפרת של נינה נגעה כבר פעמיים בעלי עץ הלבנה שהחלו להתלחשש. הקורה חלפה למטה יותר ויותר מהר, מעל השביל החלק מכוסה האדמה האפורה, והאוויר שהוטרד סחרר בשריקה ובזמזום את שיערה הקל והשמשי של הבחורה. 

היא ומוגרסקיי ראו כעת לא רק את הגג המשופע של הדצ'ה הנמוכה שלהם מעבר לשדרה הדלילה של עצי האשוח, אלא גם שם הרחק, בתים אחרים, רחובות ואפילו את צמרות העצים העבותים של כל הפארק של צָרְסקוִיֶה סֶלוִ. בהמראות כבר נרעדו החבלים. ביללה כמעט, ביעף חלפה הקורה על פני הקרקע. לנינה היה נדמה שהיא הביטה מעל לקורת הרוחב; ובכל זאת, בעיניים עצומות, בחיוך, היא חזרה בנשימה נעתקת:

"עוד… עוד…"

כעת היא כבר לא חשבה שאמא יכולה להיות במרפסת, שאולי היא דואגת. 

במרפסת ודאי גם לא היה איש. 

במדרגות ירדה ילדה קטנה, כבת שש, בשמלת פלנל תכולה, עם סרט תכלת בשיערות דקיקות, בהירות לגמרי. 

מתנודדת היא רצה לאורך שדרת האשוחים, אל הנדנדה.

היא נעצרה לדקה, זוהרת, מופתעת, כמו מהופנטת על ידי מעוף הקורה. רק לדקה, ותכף זנקה קדימה, מעבר לעמודים, תוך נפנוף בידיה, נחנקת בצחוק נלהב, ובצעקה:

"נינה, נינקה! גם אותי! גם אותי כל כך גבו…"

בשנייה הזאת הקורה הצרה כמו חתכה בלהב את האוויר, עפה מעל האדמה, נרעדה כולה מהמכשול הפתאומי – אך בכל זאת המשיכה במעופה ובנקישה קצרה ואטומה השליכה הרחק, אל האבק, את הגוף הקטן התכול. 

הוא הסתחרר, התגלגל ואבק כבד ומעושן נגרר אחריו. 

נינה צווחה, רכנה כולה קדימה, אבל בידיה החזיקה בחבל באופן לא רצוני, משום שהקורה עדיין המשיכה להמריא, ברפרוף ובעוקם. מוגרסקיי גלש מטה ובהרימו ענן אבק ניסה ברגליו לעצור את הקורה, והיא עוד המשיכה להסתחרר ולרעוד ולא נעצרה. 

"ליזוצ'קה, ליזוצ'קה, ליזוצ'קה!" זעקה נינה וקפצה כמעט תוך מעוף, "אלוהים אדירים! ליזוצ'קה, ליזוצ'קה, ליזוצ'קה!"

מתנודדת מאימת זעקתה שלה והמעוף שנקטע הרגע חשה נינה אל הילדה והרימה אותה בסערה. לבסוף הילדה הייתה בידיה. 

מוגרסקיי המבולבל תמך בראש שנשמט באחת. נינה, בלי להפסיק לצעוק, התיישבה עם הילדה על הקורה הנמוכה והדוממת כעת של הנדנדה. 

"ליזוצ'קה, ליזוצ'קה! אמא! אלוהים!"

השמלה התכולה המאובקת, השיער הבהיר הדקיק והסתור עם סרט התכלת – כולו באבק, הפנים הבהירות הקטנות – גם מאובקות; וכמו הפכו יותר ויותר מאובקות, מאפירות – מתות, מופתעות. לא היה דם בשום מקום, רק מעל הגבה המורמת היה כתם קטן שהכחיל. 

"אין דבר… חכי… אם זה עילפון… צריך לקרוא לרופא…" מלמל מוגרסקיי, המום מצעקותיה של נינה, ושוכח שהוא עצמו כמעט רופא. 

לאורך השדרה כבר רצה אישה קטנה ורזה בשמלה שחורה, רצה תוך מעידות, כולה רכונה קדימה.

"אמא..!" זעקה נינה. "אמא, ליזוצ'קה שלנו! אנחנו התנדנדנו, והיא… אמא! אלוהים!" 

והיא, תוך בכי ורעידות, הושיטה את אחותה הקטנה עם ראשה השמוט המאובק ורכנה בעצמה אל האישה בשחור. 

האם התקרבה בריצה, בשתיקה חטפה את הילדה מידיה של נינה. 

"אם זה עילפון… אלך להביא רופא. אל תדאגי," אמר מוגרסקיי ופסע צעד אל השער. "כן, באמת… איזו מקריות נוראית…"

האם הביטה בפני הילדה ואמרה:

"נהרגה." 

היא אמרה את זה בשקט, בלי האשמה, בלי זעקה. אמרה – והלכה לכיוון הבית עם הילדה בידיה.

נינה רצה קדימה, בצעקה חסרת משמעות:

"לקרוא לרופא! אלוהים! אלוהים!"

מוגרסקיי ונינה נפרדו. בלי ריב ובלי הסברים, פשוט כך נפרדו, מעצמו יצא כך.