בסיפורה הקצר, הן נטע רוט והן אלמה גיבורת הסיפור יוצאות לשחק. המשחק נע בין צורתן של המילים הנכתבות, מבנה הסיפור, האפשרות לחיות או למות ומפגש עם אדם שנמצא משני צידי המתרס הללו ולא באף אחד מהם. הסיפור מלווה את אלמה בעולם שהוא בין בדיה לממשות, במשאלתה האחרונה – לאבד את החיים – או למצוא אותם.
קראו ב:
עברית
"בואנה, יא בן זונה, אתה לא הולך לעצור אותי?"
בנה של הזונה לא ענה. אף לא הפנה את מבטו חזרה אליה. היא פתחה את פיה לצעוק עוד משהו, אבל החליטה להתעצל. היא הסתכלה שוב על הגלים למטה, וניסתה להגיד לעצמה משפטים עם משמעות עמוקה. אבל הזין הזה בחליפה עשה מהפנטזיה חרא. הוא חירבן לה על הפנטזיה, כמו שרק זין יכול לחרבן.
"לא, זה באמת לא בסדר," היא לחשה לעצמה. הגלים איבדו כל קסם. היא עצמה את עיניה, ולקחה נשימה עמוקה. היא כמעט קפצה רק כדי לעשות לו דווקא, אבל זאת לא הקפיצה הנכונה.
אלמה נתקעה בין הממדים. אם ילדה קופצת מגשר ואיש לא ראה, האם היא בכלל קפצה? ואם הוא ראה והלך?
"זה באמת לא בסדר!" אלמה בעטה במעקה, פנתה שמאלה, ופצחה במרדף. צעדיה המהירים והגסים נגד המתכת הדהדו בכל הגשר. חיישני התנועה של פנסי הרחוב הגבוהים כמעט לא הספיקו לתפוס את הגיבורה החולפת על פניהם בקצב חסר התחשבות. מתוך החשיכה החלה להתגבש מחדש צורתו הגדלה של האיש, שלעומתה נתן לפנסים את הזכות להאיר אותו ברוגע וסבלנות. הוא כאילו לא שם לב אליה בכלל, היא רצה והוא הולך לו. לא מאיץ, לא מאט, לא נעצר. והוא שומע, היא יודעת שהוא שומע. הצעדים שלה ממלאים את החלל בשנאה שורקת כל כך שגם הדגים סותמים את האוזניים.
לבסוף, כמו שקורה לאדם שרץ מהר לעבר אדם שהולך לאט, אלמה הגיעה אל האיש. הוא לא נעצר. היא האטה את צעדיה, והתחילה ללכת (מתנשפת) לצדו.
"תגיד לי, יא זין, אתה לא הולך ל-"
"שמעתי אותך," הוא קטע אותה, ואז הוציא מתיק הספורט שלו בקבוק מים והגיש לה.
"תיק ספורט וחליפה?"
"זה תיק מאוד נוח."
"אז אתה לוקח אותו איתך לעבודה?"
"מי בא מהעבודה? אוהב חליפות. על גשרים. בלילה."
"למה?"
"למה לא?"
אלמה גמעה את המים. היא הייתה צמאה, מסתבר. "זה מאוד לא מנומס לראות אדם מתאבד ולא לעצור אותו."
"מה זה משנה?"
"יכולת לעצור אותי! ואז לא הייתי מתאבדת."
"כן? התאבדת?"
אלמה נעצרה. והוא, כמובן, המשיך. אז היא המשיכה גם. הפעם היה קל יותר להדביק את הפער (היה פחות פער, הרי).
פתאום אלמה הבינה הכול. הוא ידע; איכשהו, הוא ידע, כשהוא ראה אותה שם על הגשר, שמילים לא יעזרו. שאלמה היא אחת שעושה ההפך ממה שאומרים לה. שהיא לא תסכים להושטת היד של האיש הזר, אבל על ריב טוב אחרון לפני המוות היא לא תוותר.
"לא, מה פתאום," ענה האיש. "לא ניסיתי להציל אותך. מה? אכפת לי? זה פשוט לא משנה."
הפעם אלמה לא נעצרה, על אף שרצתה.
"אז אני אתאבד."
הוא לא ענה.
"בגלל זה זה לא משנה? כי אם אני אתאבד, זה לא משנה מה הרגשתי ברגעים האחרונים שלי? כי עוד רגע לא אהיה?"
הוא לא ענה. הם עוד הלכו. כמה ארוך הגשר הזה, קיבינימט?
"אתה יודע," אמרה בקול מבויש שלא מאפיין את הדקות האחרונות, אבל כן כל מיני חלקים בה שהקורא עוד לא הספיק להכיר, "אני דווקא מאוד שמחתי שמישהו רואה אותי קופצת. בשביל זה מתאבדים, לא? כדי שמישהו יראה?"
הוא לא ענה. וגם עכשיו הוא לא עונה. הוא בטח גם לא יענה.
"אני דווקא רוצה להגיד משהו על זה," אמר פתאום, אבל לא המשיך.
"כן?"
"תראי," ענה, ואז הפליק לה קלות באף.
"אח!" זעקה בהפתעה. אז הוא הפליק לה שוב.
"איה!" היא ניסתה להחזיר לו, אבל האף שלו גבוה.
הוא צחק. היא לא הבינה אם הבדיחה הייתה איתה או על חשבונה, אבל בסוף גם ממנה פרץ הצחוק. ואז הבכי.
"התעייפתי," הוא אמר והתיישב. לבסוף, הפתעה, גם היא. מה עוד היה לה לעשות? כבר מאוחר, וגם קודם כבר היה ממש מאוחר, ואולי תתאבד עוד רגע. היא יכולה להרשות לעצמה לשבת.
הוא הושיט אליה את ידו. היא נזכרה שהיא עוד מחזיקה בבקבוק המים שלו והגישה לו אותו בחזרה.
הם ישבו על הגשר בלילה, בטח היו מגיעים בקרוב לסופו אם היו ממשיכים ללכת. אבל הוא התעייף.
"זה לא משנה כי את לא אמיתית," אמר לה פתאום. היא רצתה להיעלב אבל לא הייתה בטוחה לגמרי ממה.
"את לא בנאדם אמיתי."
"מה זה אומר?"
"את לא יכולה למות, את לא קיימת. תקפצי; זה לא ישנה. גם ככה אין אותך. אין אותך – אין שינוי."
אלמה לא ענתה. לא היה לה מה. לא אכפת לה אם "יש אותה" או "אין אותה", נמאס לה משתיהן. הוא לקח שלוק נוסף מהמים, ואז הושיט לה אותם חזרה. היא הניחה את הבקבוק בין שניהם. דרך אגב הם ישבו ישיבה מזרחית. והבקבוק היה מי עדן, 500 מיליליטר. והפנסים היו כתומים. וגבוהים, שאת זה כבר ציינתי, אבל כל כך גבוהים ששווה לציין פעמיים.
"איך מתתי, את רוצה לשמוע?"
אלמה המבוהלת הייתה נעצרת שוב אם עוד היו הולכים.
"הייתי בחופשה בתאילנד ועקץ אותי נדל במצח. ככה מתים?"
"אז אתה… רוח? רגע, זה אומר שגם אני רוח? קפצתי?"
"לא, ולא, ולא."
"אני לא מבינה."
"כי את מפריעה באמצע. בקיצור, עקץ אותי נדל. זה צורב… מה זה צורב."
"אח!" היא משכה חזרה את ידה הנשוכה.
"ככה צורב, עקיצה של נדל. כמו צרעה, רק הרבה יותר גרוע. והכאב הזה… זה כאב שמבשר רק דבר אחד. על המוות. לא פחדתי למות. קיבלתי אותו בזרועות פתוחות של זונה במשבר כלכלי. וככה מתתי. היה נחמד. אבל אז הגיע רופא תאילנדי ונתן לי אנטיביוטיקה."
"אז לא מתת."
"מתתי, מתתי."
"לא נכון."
"מאיפה לך?"
"כי-"
הוא הרים את האצבע המורה לכיוונה, היא מיד הגנה על אפה, אז לחץ לה על השד במקום.
"בופ" אמר בסיפוק.
"מה אתה עושה?!" היא נבהלה. אבל לא זזה.
"לא היה שום רופא תאילנדי. מתתי. הרופא הוא סתם חלק מהמטריקס. ראית המטריקס?"
אלמה הנידה בראשה.
"מטומטמת. סרט ענק. ענק! בקיצור, הרופא לכאורה נתן לי אנטיביוטיקה. לכאורה החלמתי. ולכאורה חזרתי ארצה. לכאורה המשכתי לעבוד, ולכאורה ולכאורה… החיים כאילו המשיכו, אבל הם לא. זה הכל רק… תפאורה. סט. ואת ניצבת, כולכם דמויות בחלום. והכל-"
האיש החליט לא לסיים את המשפט כי הוא פתאום הרגיש הרבה פחות עייף. אז הוא נעמד, לקח את תיק הספורט שלו, והמשיך ללכת.
"חכה רגע! אז אם אני אקפוץ, גם אני אמות ואגיע למטריקס?"
"כשדמות בחלום מתה, היא מתחילה לחלום חלום משלה?"
"אבל אולי אני דווקא האמיתית? אולי אני זאת שמתתי?"
"מתי?"
"מזמן. מתישהו. אולי אני בכלל מתתי ואתה בכלל התפאורה."
ואז האיש נאנח ופתח את תיק הספורט שלו. הוא חיטט וחיטט ולבסוף שלף משם סכין. אלמה לא קפצה לאחור. הוא הניח את התיק על הרצפה וסימן לה בידו השנייה ׳המתיני נא׳. ובתנועה מפוארת, חתך את פרק כף היד שלו. דם ניתז.
"ככה עושה תפאורה?" הוא שאל. אלמה חשבה שכן. ממש ככה עושה תפאורה, וככה עושה דמות בחלום. ככה לא עושה בנאדם אמיתי. או שככה עושה בנאדם משוגע. האיש אחז את הפצע ועשה פרצופים כאלה וגם כאלה.
אלמה חשבה לעצמה – אם היא כבר מתה, אין לה שום סיבה להתאבד. היא יכולה פשוט לחיות, ולא לסבול יותר. מצד שני, למה לה? אולי היא תישאר כאן על הגשר לנצח. הרי ברור לגמרי שהאיש הוא התפאורה, ולא היא. היא ממש לא איש גבוה בחליפה ותיק ספורט באמצע הלילה. היא אלמה. ולה יש שם.
"גם לי יש שם!" הוא אמר, מדמם.
פתאום אלמה התמלאה רחמים על האיש הזה. הזר, הגבוה, המכוער (שכחתי לספר שהוא מכוער, אבל גם היא לא באמת יפה). אלמה הושיטה את ידה, והוא לא הגיש לה את ידו. היא השאירה את ידה מושטת רגעים ארוכים. והוא המשיך להתעלם.
"אפשר את הסכין בבקשה?" שאלה בנימוס. הוא לא נע ולא זע ולא זז ולא זין. הוא פשוט… סתם. שם.
חסר שם.
"יש לי שם!" הוא חזר, מדמם.
אלמה פרשה בעדינות את ידו הלופתת את הסכין. אצבע אצבע היא הפרידה בינו לבין הנשק. ברכות, בחמלה. הוא הסתכל אליה בעיניים מלאות תודה, ופתח את פיו להגיד את המשפט היפה ביותר שנאמר מאז המצאת המילים.
אבל אז היא שיספה את גרונו. "פפפפפפששססט." הוא חרחר וגרגר וחרחר ואז כבר לא. המת שוב מת, וזהו.
היה מאוחר. אבל עוד מעט הלילה יתחלף ליום. ומכוניות יחלפו. ותעצור את אלמה משטרה, ויקרו כל מיני דברים שקורים בחיים, והיא תוכיח בוודאות שהיא תמיד הייתה אמיתית, והוא מעולם אף פעם לא. אז היא חיכתה. וחיכתה. וחיכתה. עצמה את עיניה והקשיבה לגלים. אבל היא נחרדה לגלות שמאוד שקט. היא הסתכלה למטה. הים עומד. ושום שמש לא מבצבצת מתחתיו. כבר אמורה לעלות הזריחה. אלמה לא יכלה לעמוד בזה יותר. אז היא קפצה.
היא קפצה, ואיש לא ראה.
איש גם לא ראה כשנחתה על רגליה כחתולה. המים כמו רצפת פלסטיק שקופה, ואלמה עומדת על התפאורה. היא הציצה מתחת לרגליה וחיפשה את השמש. גם היא לא הייתה.
אלמה נשארה עומדת כך במשך זמן רב מכפי שמתחשק לי לתאר, כנראה סוג של נצח. והלילה לא התחלף ליום, וכלום לא המשיך וכלום לא עצר כי כלום לא היה. כי מה הן מילים על דף? זה גרוע מחלום, זה חלום בתוך חלום. לא. זה… זה אפילו לא. אלמה פתאום הסתכלה סביבה וראתה שאין שום גשר. יש רק ג ש ר ורק ר ק וי ש ו , ו, ו, ו, ואז היא התאמצה ממש לסובב את ראשה עוד, עוד, עוד קצת, להסתכל החוצה מכאן, החוצה מעצמה, החוצה מ-ה ח ו צ ה אלמה. אז היא יצאה מ ה ח ו צ ה וראתה אותך. כן, אותך. והיא רצתה לבקש עזרה, אבל לא ידעה מה להגיד. היא רצתה לברוח אז היא התחילה לרוץ, והיא רצה ורצה ואז היא הבינה שהיא לא יכולה לרוץ, שאפילו רגליים אין לה. היא ממש ניסתה להישבע שיש לה פנים, פ נ י ם. פ נ י ם. אבל היא כלום.
אז תתאבדי, זונה קטנה. נראה אותך קופצת. מאיפה? לאן? רוצים משחק מצחיק, תתחילו מההתחלה. היא לא תוכל לעצור אתכם. היא יכולה להתחנן, אבל גם אפילו לא בשם עצמה.
היא ניסתה לעוות את הפנים שאין לה היא ניסתה, ניסתה נ י ס ת ה.
היא ניסתה להתחנן, ניסתה ניסתה.
היא ניסתה לתפוס אותך, שלחה יד ארוכה ארוכה (שאין לה, מצחיק), וניסתה. ובכתה. בטח בכתה, בדרכה. אבל אם היא הייתה יכולה להגיד משהו, אם היא הייתה, אם היא לא הייתה קטנה ועלובה ובלי שליטה ואפילו לא ואפילו לא אפילו לא, היא הייתה אומרת שלהתאבד זה מפחיד רק בגלל הכאב הראשוני. זה מפחיד לדמיין את העור המתהדק סביב הסכין, והצריבה, והבחילה וכו׳. חס וחלילה אם שורדים יש צלקת, וכמובן שלקפוץ מגשר עלול לכאוב בביצים למי שיש לו אחת או שתיים. ההתאבדות הכי טובה היא עם כדורים. חשוב לדעת אילו כדורים, וכמה. כי 60 כדורי בונדורמין לא מספיקים להרוג אותך. זה ממש לא מספיק, כדי להתאבד צריך לפחות 100, אבל קשה להשיג מרשם למאה כדורים בבת אחת. אם זאת אובדנות סבלנית ואינטליגנטית אפשר להשיג מרשם, כל שלושה חודשים לקחת מחדש את החבילות, ולשמור עד שנגיע למאה. אבל אם אינני טועה, גם דקסמול קולד זה כדור שאם לוקחים ממנו מספיק אפשר להתאבד.
אה, עוד כדור יעיל זה כדור של אקדח. אבל בישראל לא לכל אחד יש רישיון לנשק.
הערות