ובכן, הבא נמשיך.

ז'אן-פול סארטר, "בדלתיים סגורות" (מצרפתית ר.ק.)

1

היום שבו הגעתי לגיהינום לא התנהל כפי שבדה דמיוני. היה זה כעין יום ראשון של חופשה, שסופו בהגעה יגעה אל בית מלון גדול ממדים, עתיק למדי, ועם זאת פעיל להפליא. השרת שהקביל את פנַי היה אדיב ושקט ודמה לנער רוסי שחיבבתי פעם בחטיבת הביניים. כמוהו, ניחן גם הוא בפזילה משונה: עינו השמאלית הביטה נכוחה, בשעה שעינו הימנית התלכסנה הצידה ומעלה, ושתיהן כמו קפאו בפעירה נטולת מצמוץ. הוא הוביל אותי אל חדרי שבגיהינום. זה מכבר ידעתי כי שוררים כאן חוקים, כי הדלתות מוברחות תמיד והאוויר חם ועומד ללא ניע. לא חשתי כל פחד, ואף על פי כן חדרי החדש הפתיע אותי: העתק מדויק של חֲדַר ילדותי שברוסיה, נעים וחמים וירוק כולו. "מה פשר הדבר הזה?" שאלתי את השרת, "חֲדַר ילדותי לא היה גיהינום כלל אלא גן עדן שריר וקיים." "אני יודע," השיב השרת בחיוך קל. "גבירתי כאן לא על מנת להיענש. כל שעליה לעשות הוא לצלול אל תהום הנשייה המתוקה ולהעניש את זולתה. הביטי נא, שם – מאחורי הדלת." עמדתי לשאול "איזו דלת?" שהרי הדלת בה נכנסו אל החדר נעלמו עקבותיה, אך בו ברגע התגלתה לפנַי דלת אחרת – פתוחה ולבנה וחיננית כדלתו של חדר ילדותי. מרחוק הבחנתי בדמותו של אבי. הוא בהה בי, קפוא על מקומו, עיניו קרועות מאימה ופיו מרטט מאליו. "ובכן, גבירתי," הפטיר השרת, "התרווחי ונוחי לך. מעתה ואילך אביך ידאג לך ויטפל בך כיאות."

2

היום שבו הגענו לגיהינום היה ככל ימי המבצע. השרת השתקן, בעל פני ביצה נפולים ומגולחים למשעי, ז'קט עור שחוק ומגושם שכיסה את אחוריו ועיניים פוזלות נטולות מצמוץ, הוביל אותנו אל חדרנו שבקומה השלישית. על ארבעת קירותיו של החדר רוססו בספריי שחור שמותיהן של ארבע כנפות הארץ: צפון, דרום, מזרח, מער. את מקום האות האחרונה תפס זנב צבע קטום, כעין חתימת האמן עלום השם.

למרות זאת התקשינו לקבוע לאן פנה כל קיר וקיר. חדרנו היה חף מחלונות (למעשה לא היה שם שום חפץ עשוי זכוכית), ואת דלתו היחידה נעל השרת מיד עם היכנסנו, נעל ופרש ללא אומר. לא יכולנו לדעת על המתרחש בחוץ למעט העובדה הברורה, החותכת שהמלחמה עודנה מתחוללת בגבעות ובוואדיות שמסביב. רעש יציב של הפצצות חדר במעומעם את קירות המבנה, הסתנן טיפין טיפין מבעד ללבנים ולבטון.

פיצוץ עז במיוחד נטע בנו חשש שמא המקום עומד להתמוטט – ולא כמעשה הבניינים הגבוהים המתקפלים וקורסים תחתם, אלא במעין גלישה אטית ונטויה מטה, בתנועה פּיזאית מסובבת. לראשונה בירכתי על היעדר הזכוכית. הגיהינום הזה היה חכם. 

אולם לאחר שהות מה התחלתי לייחל להתמוטטות, ותהיה סיבתה אשר תהיה, מפני שבליל הריחות בחדר נעשה בלתי נסבל: שובל מי ורדים, צחנה מתקתקה של מזון מקולקל, עננה שומנית של מי ביוב עומדים ובשומת תוססת של שלושה גברים שלא התקלחו מזה שבוע.

במקום החלונות החסרים תלינו וילונות מאולתרים, על טהרת בדים רקומים ושקופים למחצה. הווילון הכתום של הצפון היה המוצלח ביותר.

כל אחד מאיתנו תפס ספה משלו. הדוקטור השתלט על הגדולה מכולן, ארבע־מושבית בצבע חציל. אני מיהרתי לתפוס את הנקייה שבהן, ספה דו־מושבית מצומקת בצבע חום עם הדום נשלף. המורה זכה בספה הנאה מכולן, אם כי נאה דיה: ספת לאונג' עתיקה, מחופה אריג קטיפה בצבע טורקיז ולה רגלי עץ מצופות זהב מתקלף. כל הספות הכעורות, כעורות בדרכן.

היה לנו חם ורצינו לישון. אל הקיר שלי, ששמו צפון, הודבקו תצלומים של גברים מזוקנים – לכולם מדים מנומרים וקלצ'ניקוב בידם. "מצפון תפתח הרעה," מלמל המורה, תלש את התמונות מהקיר ושמט אותן על הרצפה. התמונות התפוגגו כלא היו ובמקומן צצו על הקיר תמונות נוף פשוטות: הר, ים, גבעה, ואדי.

הדוקטור התפרקד על ספתו, מעמיד פני ישן. אך גופו הדשן היה דרוך, ונשימותיו לא הוטלו קצובות ומדודות, אלא דילגו במקצב חיגר כנשימותיו של חתול. המורה לא זז אף הוא, שכוב בחיק יצועו המסוגנן, ופניו רטובות כולן. תחילה דימיתי בלבי שהוא בוכה. אך כאן אי אפשר לבכות. אם כן, המורה הזיע.

מעתה איש מאיתנו לא יישן עוד אלא ישקע בנבירה מייסרת בנבכי ראשו, בחיפוש עקר אחר האשם. מיהו האשם? מיהו האשם בכך שהתגלגלנו הנה, למלון הזה? שם, למטה, הם בטוחים ששלושתנו חולקים באשמה. למעט החסידים של מיני תיאוריות קונספירציה שרואים בנו קורבנות תמימים של השיטה. הם עדיין מדברים על זה שם למטה. אנחנו לא נדבר על כך לעולם, רק מבטנו חסר העפעפיים יינעץ בזולתנו ובספותיו ולא ירפה, לא ירפה.

הד פיצוץ אדיר. בית המלון רועד וזע. אני עוצר את נשימתי. הזהו הסוף? אך הכתלים פוסקים מרעוד ועינינו חסרות העפעפיים ננעצות בזולתנו ובספותיו ולא מרפות, לא מרפות.

3

ביום שבו הגעתי לגיהינום עישנתי כמו שלא עישנתי בחיים: ארבע מגולגלות שלמות, ארוזות ברישול באו-סי-בי חום בינוני, כולן על טהרת T22 גרוס בתוספת סיבים ספורים של באלי שאג לבן, להמתקת הטעם. 

בשבוע הראשון של המלחמה לא עישנתי בכלל. פחדתי. פחדתי שהסם יטשטש את החושים, יאטום את האוזניים ויאט את התנועות, שאחמיץ את ההתראה ולא ארד למקלט בזמן. אך הצום הנרקוטי הכפוי שנוסף על האזעקות התכופות גזר עלַי משהו; לא נדודי שינה כי אם אין־שינה – הן המילה "נדודים" צופנת בתוכה את המילה "שיבה", ושנתי הלכה לבלי שוב. הייתי לשכנה לא ישנה.

בשבוע השני למלחמה חזרתי אפוא לעשן. תחילה שליש מגולגלת עם רדת החשכה – רובה ככולה על טהרת T22 גרוס בתוספת סיבים ספורים של באלי שאג לבן להמתקת הטעם. אחרי שלושה ימים השליש היה לחצי, אחרי חמישה ימים הייתה זו כבר מגולגלת אחת בשלמותה וכן הלאה. הטעם נותר מר ומייבש־חך, אוזניי שבו ונאטמו, תנועותיי הסתרבלו, חושיי רפו ונמסכו מתיקות רכה, ובלב הרפיון הטטרה-הידרו-קנבינולי ארב רעב שאין לו שובע, שסופו בצלילה לשינה טובה – מאובנת איברים ומחוקת חלומות. חרף הפחדים הקפדתי על הוראות פיקוד העורף וירדתי המקלטה בכל עת שצוויתי לעשות כן. 

ביום שבו הגעתי לגיהינום צצתי רגע מן הערפול רק על מנת לטרוף מיני מזונות ואז להתאלחש מחדש. ברגע של פיכחון יעיל במיוחד אף הגדלתי לטבול באמבטיה, משוקעת כולי במי סבון רותחים ובשקט של בין הערביים. 

בתום השהות האחרונה במקלט, קצת אחרי חצות, חיסלתי את השליש האחרון של המגולגלת הרביעית. רדומה למחצה, שוב צחצחתי את שיניי ונכנסתי למיטה. "משחקון אחד ודי," מלמלתי בהכנעה. הסרתי את המשקפיים, נטלתי את הטלפון, הנמכתי את הווליום ונכנסתי ליישומון המשחק "פרויקט המהפך" – הנאתי המביכה בימי הפורענות.

היה זה משחק תצרפים בסיסי למדי – אחד מיני מאות שהוצעו להורדה חופשית בחנות המקוונת של גוגל, עם גרפיקה פשוטה ונעימה לעין כשל חוברות צביעה מפעם וסיפור מסגרת מניח את הדעת. מיתרונותיו הבולטים: הוא היה נטול פרסומות וממכר במידה. מעולם לא בזבזתי שם ולו שקל אחד, פיצחתי את התצרפים בקלות יחסית ובהנאה לא מבוטלת. מוחי הוצף בדופמין עד אשר נעצמו עיניי או עד פרוץ התראה חדשה מאת פיקוד העורף. ההתראה נפלטה מתוככי מכשיר הטלפון כעין גיהוק מן הגיהינום, כובשת תחת מסכה השחור את הססגוניות הילדית של המשחק. לו לצליל הזה היה ריח, היה זה ללא ספק מזיגה הגונה של גופרית וקדברין. בבואי לכאן השרת השתקן – גבר עגלגל ונמוך קומה, לבוש במעיל עור מהוה גדול ממידותיו – אישר זאת בניד ראש. אחר כך מלמל, "הצליל הזה מתחיל כאן," והתיק את משקפיו הגדולים במסגרת קרן רבועה במעלה אפו, חוטם גבנוני שקצהו מעוגל וחלקלק כמו מגולף בעץ. 

בכל סבב של משחק דמות אחרת, עלובה וגנרית – אֵם חד-הורית שבורה, וטרן הלום-קרב ומוזנח, סטודנטית ענייה וטרוטת עיניים או פרופסור מחוטט וחיוור – עמדה לעבור מהפך אישי, עיצובי ואופנתי. אך עיקר השינוי לא נועד לבני האנוש המיוסרים, אדרבה למגוריהם נועד, מעונות דחוקים ושבורים כמו הדיירים עצמם. כל משחק הורכב מערב רב של משחקונים על טהרת פיצוח הפאזלים, איסוף מטבעות והמרתם במיני פעולות של פינוי ובינוי, וניקוי ושיפוץ ומילוי החלל מחדש בריהוט ובחפצי נוי. בתום השיפוץ הדמות עצמה נרחצה, סורקה, טופחה, סופרה, אופרה, הולבשה והוצבה ברוב תפארה בטבור משכנהּ החדש והנוצץ. המטמורפוזות לוו בדמויות ביניים מתחלפות – אדריכלים, קבלנים, מעצבים, ספרים ויועצי יופי, שהיו גנריים כאחרון הנהפכים, אך יחד עם זאת היו מחויכים ונינוחים כמי שזכה בטוב טעם לצד ממון לא מבוטל.

אמש סיימתי משחק נוסף, שם גולשת סקי פצועה ובקתתה המשוברת זכו לחיים מחודשים של שלווה ופאר. עליתי שלב ועתה הוצעו לי שני משחקים לבחירה. במשחק הראשון אישה כבת ארבעים, לבושה בבגדי בית רפויים בעלי צבעוניות תוכית (מכנסי טרנינג בגון ירוק דשא, מיזע פוטר בוורוד פוקסיה), ניצבה בלב סלון דירתה המופצצת. נדמה היה כי ידיה וצווארה של האישה נפצעו בשברי זכוכית. במשחק השני אותה האישה, אך בריאה ושלמה, נדרשה לשפץ את מקלט הבניין, שלפי שעה היה יכול לשמש תפאורה לסרטון תעמולה של כל תנועה ג'יהאדיסטית שבנמצא. בחרתי באפשרות השנייה, האופטימית יותר. שמא שיפוץ המקלט והבאתו למצב תקני היו יכולים למנוע את הטיל שינחת עלינו באופציה הראשונה.

משחקון רדף משחקון. ידי השמאלית התאבנה ואצבעות ימיני רפרפו מעל המסך ללא הפסק. ללא הפסק. בשל איזה מזל־מסוממים משונה גרפתי ניצחונות מהירים, שבזכותם הורעפו עלַי עוד ועוד מתנות. כך גם אם מפעם לפעם הופר רצף ניצחונותי, היו לי די והותר אמצעים דיגיטליים כדי לא להיפסל מבלי לבזבז ולו שקל אחד. 

המשחק הפעם לווה בשלושה ורגיליוסים חדשים: גבר כבן שלושים, טרוט עיניים, חיוור ושחור שיער, לבוש בחולצת כפתורים לבנה, פתוחה על חזהו, ופיו זע מאליו; גברת בלונדית נאה, אף היא כבת שלושים, לבושה בהידור, שפתיה משוחות באדום עקמומי ועז; ועוד אישה אחת, מכונסת וגרומה, מסופרת כנער, לבושה בחליפת מכנסיים אפורה פשוטה. השתדלתי לדלג עליהם כמיטב יכולתי, מקדימה להחליק על מקש ה-NEXT כל אימת שהופיעו.

זה לא כבר עובה הבטון, נקבעה דלת פלדה תקנית שתעמוד איתן גם במתקפה גרעינית, הרצפה חופתה פי-וי-סי איכותי בדוגמת טרצו. קרב ובא המהפך של האישה בטרנינג תוכי גופא. 

אולם לפתע הופיע בן לוויה חדש, גבר עגלגל נמוך קומה, לבוש במעיל עור שחור מהוה, גדול ממידותיו. בועת הטקסט שמעל לראשו בישרה כי הוא שרת המלון. היו לו עיניים משונות אך לא הספקתי לעמוד על טיבה של המוזרות, כי במקום חפיפת השיער הצפויה של שערות האישה הסתורות, המקלט החל להתמלא מיני אנשים. 

תחילה הגיח גבר כבן שלושים, גבוה, רזה, שרירי ומעט גרום. שער ראשו אדמוני כשער זקנו. אחריו נכנסה ילדה כבת שש. ניכר שהיא בתו. אמנם היא לא גבוהה מכפי גילה, אך רזה ושרירית כמוהו ושערה אדמוני כשערו. הפה של האב זע מאליו, ואילו הבת צפצפה שלום חלוש והתיישבה בפינת היצירה לילדים, שם נטלה לוח מחיק וטושים והחלה לצייר. מפעם לפעם הטילה טוש לעבר האב. הטוש חדר מבעד לבגדיו וננעץ בגופו כעין חץ. האב שלף את הטוש והניחו בזהירות בחזרה בפינת היצירה. בינתיים שלושה חיילים טופפו פנימה כמקשה ירוקה אחת: הראשון היה גבוה ובעל גוף, השני היה קטן ושדוף, ואילו השלישי ניחן במבנה גוף רגיל בתכלית – ולא היו לו פנים. 

"זהו? כולם כאן? אני נועל את הדלת!" הכריז השרת.

בו ברגע, המשחק כמו הבקיע את גבולות המכשיר הדומם, שדאגתי להעבירו למצב שינה מבעוד מועד. שאון אדירים טלטל ופרץ את מכשיר הטלפון ואת קירות הבית כאחד. לרגעים ראיתי הבזקים מן הנעשה במקלט. לרגעים חשתי את ההתרחשות על בשרי. לעתים לא חשתי דבר.

"כנסי, כנסי, את האחרונה," השרת מושך בשרוולי – פוּטר רפוי בוורוד פוקסיה. "כנסי! אני חייב לנעול את הדלת!" הוא מתנשם בכבדות. בגין הבהילות אצבעותיו ננעלות על זרועי ופזילתו מחריפה. עתה נדמה כי עינו השמאלית, הטובה, נעוצה במחזה אימים בלתי נראה לזולת, בשעה שעינו הימנית נעה סחור סחור – סביבון לח, חי ומביט, המוגדל כפליים בעדשת משקפיו.

אנחנו ממשיכים.