סיפור קצר של הסופר ויקטור פלטונוביץ' נקרסוב, שלמיטב ידיעתנו מתורגם פה לעברית לראשונה(!). נקרסוב מהרהר בקיץ היפה והמסוכן של 1939, בעיתונים מדווחים על מנהיגי העולם הנופשים בבתי הקיץ השמשיים שלהם, תמונה רומנטית ושלוה, ואומנם ניתן לחשוב שאיש לא ידע על שעתיד להגיע. אפשר להמשיך את ההרהור שלו עד ימינו, כתיבתו של נקרסוב רלוונטית למקום הזה – ואולי רלוונטית מידי.
קראו ב:
עברית
האין הגיעה העת להיזכר?
באוגוסט-ספטמבר שנת 1939?
הצרפתים נזכרים…
העמוד האחרון ב"פיגארו" מעשרים ואחד באוגוסט. מוקדש לקיץ של שנת 1939. הכותרת "דמדומים של ימים נפלאים". נזכר ארתור קונט.
…הקיץ הזה נשאר בזיכרון כמו משהו מלא אור… הרי, איך אפשר בימים חמים, נעימים כל כך לחשוב על כך שלפתע פתאום תפרוץ מלחמה. על אף שהיום בעשרים ואחד באוגוסט 1939 השמים התכסו בעבים ותחזית מזג האוויר חוזה סופת-רעמים, בכל זאת חם – בפריז עשרים ושבע מעלות, בברלין עשרים ושמונה ובפרפיניין שלושים ושתיים.
מדווחים כי סטלין מבלה את החופשה שלו בסוצ'י, על חופו של הים השחור. היטלר עזב את ברלין כדי לנוח מעט בביתו שבברכטסגאדן יחד עם אווה בראון, לשבת במרפסת, לנשום אוויר הרים. הרי, איך אפשר למראה כה מלבב, של הרים מיוערים, מוארים בשמש השוקעת של בוואריה האהובה, לחשוב על מלחמה, לעשות תוכניות כלשהן. לנוח, להתחמם בשמש הנעימה, לעצום עיניים…
וגם הפריזאים נחים. בבית הקפה המפורסם דה לה פה, ליד האופרה, בפוקה שבשאנז אליזה, במונפארנס אין מקום פנוי. כל שיאי מכירות הבירה נשברו. אלבריק קאיו, עיתונאי מפורסם בשבועון מפורסם לא פחות, ״אילוסטרסיון״, מספר על "הפשיטה העולמית על פריז, שנגמרה בכיבוש כל בתי הקפה הפריזאיים באוגוסט". הנשים מתרגשות לקראת הארכת החצאיות הצפויה והשרוואלים שנכנסים לאופנה, גברים ממשהו בברידג', מסים, בורסה…
קוט ד'אזור. הריביירה הצרפתית מלאה עד אפס מקום. מתרחצים, משתזפים בכיסאות נוח. אדוארד דאלאדיה, ראש הממשלה, ביאכטה שלו. הור-בלישה, שר הביטחון של בריטניה, בילה כמה ימים עם ז'קלין דלאבאק באחוזה מקסימה בקרואזט. שם, באותו המקום, המהרג'ה של היידראבאד שכר שנים-עשר חדרים באחד מהמלונות הטובים ביותר, ובקרבת מקום, במלון אחר, לא פחות טוב, יורש העצר הנפאלי. בפרומנד דזיאנגלה בניס ז'אן קוקטו וז'אן מארה מטיילים בעצלתיים, רעננים ושזופים. במונטה קרלו הנסיך עלי חאן שובר את הבנק, לידו, כתמיד, רמון נבארה שובה הלב. בארוחה חגיגית בדוויל, שארגן שר המושבות ז'ורז' מנדל, נכחו ז'אן גאבן וטינו רוסי בליווי אשתו, מיריי באלין המקסימה.
איזה קיץ… כמה חם האוגוסט השנה. באותו ערב, עשרים ואחד באוגוסט, בשעה שתים-עשרה ושלושים לפי זמן פריז, מערכות כל העיתונים קיבלו הודעה מהסוכנות הגרמנית הרשמית בדבר כך ש"הממשלה הסובייטית וממשלת הרייך החליטו לחתום על הסכם אי-תוקפנות ושר החוץ של הרייך, האדון ריבנטרופ, יגיע בעשרים ושלושה באוגוסט למוסקבה לשם המשך המו"מ".
"ברווז תורן", כך הגיב על ההודעה למחרת בבוקר המפורסם שבפרשנים הבינלאומיים הפריזאיים…
בקיץ הנפלא, החם ההוא אני הייתי, לא, לא בניס ולא במונטה קרלו, אלא בדאצ'ה פרוזאית בבּוּצָ'ה, במרחק כשלושים קילומטר מקייב. זה עתה חזרתי מהמזרח הרחוק, היכן ששיחקתי במשך החורף כולו על במת התיאטרון של צי האוקיינוס השקט הרוסי, כל מיני מרגלים וחיילים של הצבא הלבן, ועכשיו שכבתי על הדשא וקראתי משהו לא מאמץ מאוד את המוח, כמו "הרוזן בראז'אלון". פעמים הייתי מניח את הספר, מביט בעננים הרצים וחושב באיזה תיאטרון אדביק שפם של חייל הצבא הלבן בעונת התיאטרון הבאה. לא חשבתי על מלחמה. כל החורף חיינו את אירועי ספרד. בעשרים ושמונה במרץ מדריד נפלה. המלחמה ההרואית, וכמו שנאמר לנו והאמנו בזה, הצודקת, נגד הפאשיזם, נגמרה בתבוסה. זאת הייתה מפלה קשה עבורנו. את פרנקו, מוסוליני והיטלר שנאנו בכל נפשנו.
והנה, לא בעשרים ואחד באוגוסט כמו בצרפת, אלא בעשרים וארבעה, אנחנו קוראים ב"פרבדה", שהממשלה שלנו חתמה על הסכם אי-תוקפנות עם גרמניה הפאשיסטית. וראינו בעמוד הראשון את ריבנטרופ – יציר הגיהנום – ליד ויאצ'סלב מיכאיילוביץ'1 שלנו ויוסיף ויסריונוביץ' המחייך. לא האמנו למראה עינינו.
מאותו היום המילים "פאשיזם", "פאשיסט" נעלמו מכל דפי העיתונים. במקומן הופיעה המילה "נאציונל-סוציאליזם", שבו, לדברי אותו ויאצ'סלב מיכאיילוביץ', אין טעם להילחם. הרי, מי נלחם ברעיון? עוד למדנו ממנו שבחודשים האחרונים המונח "תוקפן" השתנה מקצה לקצה, כלומר, אלה אנגליה וצרפת, ואילו היטלר משתוקק לשלום. הכול התערבב במוחנו… שבוע לאחר לחיצת היד "ההיסטורית" בין סטלין לריבנטרופ החלה המלחמה – הגרמנים פלשו לפולין. כעבור שבעה-עשר ימים נוספים "הושטנו יד לעזרת אחינו האוקראינים והבלורוסים, הנמקים תחת עול הפאנים הפולנים". וכעבור עוד זמן מה הקצינים שלנו החלו למסור ל"נאציונל-סוציאליסטים" דרך הגבול הזמני שחצה את פולין לשתיים, לפי רשימה, את כל הקומוניסטים הגרמנים, שברחו מהיטלר לברית המועצות. אז לא ידענו את זה, גילינו רק עכשיו.
בתיאטרון ה״בולשוי״ (או אולי ב״קירובסקי״,2 בלנינגרד) החלו בחזרות לקראת ה״ואלקירה״ של ואגנר, מאת המלחין האהוב על היטלר, שנאסר עד לימים האחרונים. הבמאי הוא ס. אייזנשטיין. מתנה לפיהרר. אז מה קורה פה? המעצמה שוחרת השלום מכולן מתיידדת עם המעצמה צמאת הדם והבריונית מכולן…
ואולי, בכל זאת, היה זה איזה מהלך חכם? יש מי שעד היום שואלים את השאלה הזאת. אולי, אם היינו נכנסים כבר אז למלחמה, אז הכול היה גרוע אף יותר? בכל זאת, הגבול זז, הרווחנו שנתיים, היה זמן להתכונן? כן! רמת המוכנות ניכרה בעשרים ושניים ביוני. הגרמנים כבר הפציצו את קייב, ומהקרמלין עדיין נשמע – "לא להיגרר לפרובוקציה!" הטנקים הגרמניים כבר גיהצו את אדמתנו, ולקראתם עוד נעו רכבות עם מיכלים מלאים בנפט.
וסטלין, סטלין הגדול? נעלם… בעשרים ושניים ביוני ברדיו גמגם מולוטוב. את קול המנהיג ואת שקשוק הכוס, שלתוכה הוא מזג מים, שמענו כעבור שנים-עשר ימים, בשלושה ביולי. מה הוא עשה בכל הימים האלה, על מה חשב?
חברת קולחוז קשישה מאחד מהכפרים האוקראיניים, שדרכם נסוגנו בשנת 42, אמרה לי, בהיזכרה בתחילת המלחמה: "הקשבתי אז לחבר סטלין. אחים ואחיות שלי, הוא אמר וקולו רעד, רע לי, רע לי מאוד. עזרו לי… טוב, לעזור, כמובן נעזור, אבל על מה חשבת קודם?" על מה חשב קודם? איש לא יודע. ואולי התעלומה הגדולה ביותר במלחמה הזאת, שבעצם החלה בעשרים ושלושה באוגוסט 1939, ביום החתימה על ההסכם, היא שסטלין, שלא האמין לאיש בכל כדור הארץ – לא לאשתו, לא לידידים, לא לחברים למפלגה – האמין להיטלר. והאמין עד הרגע האחרון, עד העשרים ושניים ביוני… ואז נעלם. אחר כך הוא הפך למצביא דגול וניצח במלחמה. אם כי, כך אמרו אז, היום אנחנו יודעים, שהכול תודות ללאוניד אילאיץ'.3
אוגוסט השנה לא יצא כמו ההוא שלפני ארבעים שנה, אבל שדרות השאנז אליזה זוהרות באורות כקודם ובתי הקפה דה לה פה ופוקה מלאים, והפריזאים משתזפים תחת השמש החמימה של סן רפאל וביאריץ, ולאוניד אילאיץ' נופש בקְרים, מפעם לפעם הוא מכבד את הוואסלים שלו בארוחות ומלמד אותם בין הכוסית הראשונה לשנייה את רזי הבינה, ואילו קרטר ממשיך לעשות את ריצות הבוקר שלו כקודם ומשוחח עם משלמי המסים אי שם במיסיסיפי, ועוד מעט אחד בספטמבר… ארבעים שנה.
האם העולם למד משהו אחרי כל השנים האלה?
אז, לפני ארבעים שנה, ביוני שנת 1939, חודשיים לפני תחילת המלחמה, הגנרל וגאן אמר: "אתם שואלים אותי, מה אני יכול לומר על אודות הצבא הצרפתי. אני יכול לומר רק דבר אחד – שמעולם, לאורך כל ההיסטוריה, הוא לא היה כמו שהוא עכשיו. מבחינה חומרית הוא באיכות הטובה ביותר, אמצעי ההגנה מהשורה הראשונה, המורל גבוה ביותר והפיקוד ברמה הגבוהה ביותר. איש מאיתנו לא רוצה מלחמה, אבל אם הנסיבות ידרשו מאיתנו ניצחונות חדשים, אנחנו נשיג אותם!" בלישה, אותו האחד שבילה כמה ימים בלתי נשכחים בקרואטז שבקאן, אמר על הצבא הצרפתי, חודש לפני כן, במסיבת ארוחת ערב, שזהו הצבא המוכן והמאומן ביותר בעולם, בעל מסורות של תהילה, פטריוטיות ואומץ שאין כדוגמתן… כעבור שנה אירע דנקרק והיטלר הצטלם על רקע מגדל אייפל.
האם, אפוא, העולם למד משהו בארבעים השנה האלה? ומה מחכה לו? אי שם זקן מטורף כורת ידיים לגנבים ויורה בזונות ובמתרוממים, אי שם קיסר מעוטר באותות כבוד הורג ילדים, אי שם טובעים בסירות הרעועות שלהם פליטים מזי רעב מהמזרח הרחוק… ובשישית מהעולם, בארץ הסוציאליזם הבוגר, כולם מתעניינים יותר מכל בקציר שיהיה באמריקה ובקנדה וחושבים בתוגה על האולימפיאדה המתקרבת – מה יהיה אחר כך?
ובמחסני נשק חשאיים מתייגעים טילים. אלף מאתיים ומשהו אצל האמריקאים וכמות זהה, אם לא גדולה מזו, אצל הרוסים. וכל אחד מהם עוצמתי מינימום פי שישה מן הפצצה שנפלה על הירושימה. ויש מי שעודם מאמינים שאפשר לבנות סוציאליזם בעל פנים אנושיות… ואיכשהו איש לא חשב על כך שהרי פנים יכולות להיות שונות מאוד. אידי אמין לא דומה לברז'נב, והלז לא דומה לחומייני, וחומייני לא דומה לפינושה, והלז בתורו אינו דומה לז'ורז' מרשייס… ומי מהם בעל פנים אנושיות? אולי חואה גוופנג? או דנג שיאופינג?
פורסם בפריז, ב״מחשבה רוסית״, ב-30.08.1979
- ויאצ'סלב מיכאיילוביץ' מולוטוב (כל ההערות הן של המתרגמת).
- שמו של תיאטרון מריאיאנסקי בתקופת הקומוניזם, כיום הוא חזר לשמו המקורי.
- לאוניד אילאיץ' ברז'נב.
הערות