סוסיתא קובייתית ולבנה, יגעה משהו, גיששה את דרכה בשעות אחר הצהריים של יום שבת על פני כביש ישן וצר המתפתל לכיוון דרום. ישבו בה הילד עצמו, יחד עם אביו, אמו ואחותו הפעוטה. הם נסעו לבקר את סבא וסבתא שגרו באחת ממושבות השפלה. בדרך שמעו, על פי בקשתו של הילד, את תוכנית הרדיו ״שירים ושערים״. מגישי התוכנית שוחחו בנחת, ניתחו בקול אדיש ומנומנם את תוצאות הביניים באולפן, ומדי פעם בפעם הפנו את השידור לשדרן ששידר מ"אצטדיון בלומפילד ביפו!" כך ניעור המגיש הישנוני והקפיד להכריז. הילד שתק והאזין לשידור, אחותו הקטנה אף היא התנמנמה, מכבי תל אביב פיגרה אחת-אפס, והדבר לא היה לרוחו. בינות לדיווחים מהמגרשים שרה להקת כוורת על ״המגפיים של ברוך״, וצלילי קולות פסיעות המגפיים בקעו ועלו, בעטו ונהדפו בדפנות הרכב, הדהדו בחלל הפנימי וחזרו אל הנוסעים. הילד הביט בשולי הכביש, באדמה החרבה הזרועה אבנים, עצים כמושים ושיחים. כשחלפו על פני המועצה המקומית גדרה הראתה לו אמו שלט הנמצא על גגו של מרכז מסחרי בודד, הניצב על אם הדרך. על השלט היה כתוב ״פוטו צבי״. "כאן הצטלמת כשהיית תינוק," היא אמרה לו, והילד הרהר. הוא הסב את ראשו לאחור, היטיב על אפו את מנח משקפיו העבים, והביט מבעד לחלון האחורי של הרכב במבנה הגדול, המוזנח והנטוש למראה, עד שנעשה קטן יותר ויותר, דעך, היטשטש ונעלם מעיניו.

סבא וסבתא חיכו להם בבית הפרטי והישן, הבית בו אבא גדל, והילד התעכב עוד זמן מה בסוסיתא המותנעת בכדי להאזין לשידור תוצאות סיום המשחקים. או אז יצא סבא מהבית, רזה וכפוף אך עדיין גבוה, קרב אל הרכב כשהוא לבוש בגופיית שבת חגיגית, עור זרועותיו הרפוי עוטף, מכסה את שריריו המוארכים, ואוזניו הדקיקות פרושות כמניפת ארגמן כבירה בצידי קרחתו הבהירה. כך עמד ונופף באגרופו הגדול והרזה לפני חלון הרכב, הקיש עליו פעם ופעמיים, כמתרה ומזהיר על החוצפה, כיצד העז הנכד להגיע עד אליו ולא טרח לצאת ולברך אותו לשלום. לאחר שיצא מהרכב, בירך את סבא ונכנס יחד עמו אל תוך הבית פנימה, הלך הילד לומר שלום גם לסבתא. הוא מצא אותה במטבח, אישה קטנה, עגלגלה וגוצה, אשר מטפחת קשורה לראשה, כשהיא ניצבת עקמומית ומיוזעת על המרצפות הצהבהבות והשחוקות שממול לשיש, וסוחטת תפוזים למיץ. ריחו של הפרי החתוך מילא את המטבח הזעיר, וסבתא חייכה אל הילד. בכף ידה הרטובה מעסיס התפוזים הגישה לו כוס זכוכית מלאה, מוכתמת, ביקשה שייקח לעצמו, ושיביא גם כוסות של "מיץ תפוחי זהב", כך היא וסבא קראו לזה, לאחותו ולהוריו. כשחזר אליה לאחר שמילא את בקשתה, וגם שתה מהמיץ, ניגבה את ידיה בצידי הסינר הלבן אותו לבשה, הביטה בו, בילד, חייכה אליו בשנית, פשטה את סינרה, והחוותה בסנטרה לכיוון חדר המגורים. שם המתינה להם בפינה מוצלת כורסה מימים עברו, המרופדת בבד קורדרוי בלה וירוק. סבתא התיישבה בכבדות בכורסה, יישרה לפנים רגל קצרה, נכה, הנעולה בנעל גבוהה (אף פעם לא שאל, התבייש, אבל סיפרו שלפני שנים בעטה בה פרה), והילד מיהר להביא את אחותו הפעוטה. אז פצחה סבתא בשיר ללא מילים, מפזמת מנגינה עתיקה ורחוקה, "ים, טידל-לי, יודה, יודה…" כך זה נשמע, והוא רקד בפראות, השתולל, טלטל את ראשו, הניף את ידיו, בעט ברגליו באוויר כמשוגע, קפץ והסתחרר בהתלהבות עם אחותו הקטנה עד להיותו קצר נשימה, וברגע בו דממה הסבתא היה עליו ועל אחותו לעצור, לקפוא במקום. כך רקד יחד עם אחותו הקטנה בכל מוצאי שבת, מדי שבוע בשבוע, שנה אחר שנה.

הילד הלך לבדו בפרדס של סבא, אובד בין עלוות העצים הכהים. הוא חש ברוח שנשבה בינות לענפים ולעלים וליטפה את פניו. בקצה הפרדס, עניין של כמה עשרות מטרים, הקים סבא לפני שנים גדר תוחמת שאותה בנה מכפות של תמרים. הילד בחן בזהירות את הגדר הנושנה, שלח את ידו מעלה בהיסוס, נזהר שלא להידקר מקוצי התמרים היבשים, אחר הסתובב וחזר אל עצי הפרי. כדורי קלמנטינה קטנים, רעננים וכתומים הציצו בינות לעלים הצרים והירוקים, והילד גחן מטה, בדק מתחת לאחד מהעצים שענפיו נפרשו מעליו כמו פטריה גדולה, והביט בגזע. אם יהיה אי פעם צורך, הוא חשב, אבוא ואסתתר כאן. סבא וסבתא יאכילו אותי, ואם אצטרך להסתתר גם מהם, אז יש כאן מספיק קלמנטינות. הוא שכב על הקרקע המוצלת מתחת לעץ, כיסה את גופו הקטן בעלים הקמלים והמתפוררים. מי יוכל למצוא אותו כאן? הנה כך, חשב, ייתן לזמן לעבור, יראה מה יקרה, לא ישוב לעולם.

אל דודה איילה, דוד משה ובנם עודד, שגרו במושב העובדים סמוך, הם הגיעו לקראת מוצאי השבת, אחרי שביקרו אצל סבא וסבתא. דוד משה היה האח של סבא, כלומר הדוד של אבא, אבל כולם, לא רק אבא ואמא אלא גם הילד עצמו, קראו לו דוד משה. אבא החנה את הסוסיתא סמוך לבית הדודים בשולי דרך העפר, והם יצאו, חלפו על גבי שביל אבן צר בינות לעשרות הקקטוסים שגידלה וטיפחה הדודה, ונכנסו אל הבית. לדודים היו שלושה בנים. שני הגדולים, יגאל וצביקה, כבר עזבו, ורק עודד, הצעיר שבהם, גר עדיין בבית. הוא סיים את השירות הסדיר בצבא, למד חקלאות ובעתיד אמור היה לטפל במשק. "הם מקווים שהוא יהיה להם למשענת לעת זקנה," אמר פעם סבא. הם גרו שלושתם יחד, הדודים ועודד, בבית קובייה קטן במרכז מושב העובדים, והיו מעין יחידה אוהבת, תומכת ונתמכת בצורה שווה. מצב הרוח של כולם היה אז, לפני המלחמה ההולכת ובאה, שפיר ועליז למדי. ההורים ישבו עם הדודה והדוד, ועודד יצא עם הילד אל הטרקטור שבחצר.

הילד עלה על הטרקטור הירוק וחיבק את מותניו של עודד היושב לצדו, ואף שהיה קטן מאוד, נדמה היה לו כי הוא משגיח עליו, על עודד, ותומך בו, בל ייפול. עודד הרכין את ראשו, חייך, עיניו צחקו. הטרקטור הותנע. תחילה השתעל בקול רעם מתמשך, ואחר כך התקדם במעלה דרך העפר והילד הביט בבתים הדהויים חדי הקומה, ובשדות הרחבים, צרובי השמש. הוא הסב את ראשו אל עודד היושב אל ההגה, שזוף וגבוה, צוחק, שיניו לבנות, מעל לשפתו העליונה מוטבעת חתימה של שפם, ובלוריתו הגדולה נפרעת ברוח. הם המשיכו ונסעו, מקדימים במעט את ענן האבק העכור העולה מאחוריהם וממהר, מאיים להשיגם ולבולעם. במעלה הדרך, בהצטלבות רחובות העפר, הם עשו סיבוב גדול וחזרו.

השניים שבו אל בית הדודים. מחיצת עץ עתיקה, כהה וכבדה, חילקה את החדר הגדול שבבית לשני חלקים והפרידה בין המטבח והסלון. מעל מחיצת העץ תלוי היה שעון קוקייה. עודד פסע אל עבר המחיצה, הגביה את ידו וסובב את מחוגי השעון עד שהורו על שעה עגולה, אל נכון רצה לשמח את הילד. או אז יצאה קוקיית העץ, הגיחה מכלאה, קראה וחזרה, הודיעה והכריזה בתרועות "קוקו-קוקו" על השעה המדומה שעליה הורו המחוגים, השעה הלא נכונה. אחר כך, במחווה של פרידה, נהגה להרכין את ראשה העצי ולהשתוחח, כמחפשת סביב, והילד הצטחק, לבו יצא אליה והוא נופף לה בידו. הנה אני, כאן! אמר לה בלבו.

כשבאו לבקר את הדודה והדוד הם נהגו לשבת במטבח דווקא, מסביב לשולחן הקטן, הסמוך לתנור האפייה. הילד הצטרף וישב, יחד עם אמא, אבא ואחותו הפעוטה, אל השולחן הקטן, והדודה איילה הגישה דג מלוח בבצל, והעמידה על הכיריים קומקום מים לתה. "בוא, שב אתנו," אמרו אמא ואבא לעודד, "אם תמשיך לעמוד, כל האוכל ירד לך ישר אל הרגליים." אבל עודד רק הצטחק במבוכה והמשיך לעמוד ליד השולחן, נשען על הקיר, מבויש, כמעט ולא דיבר כלל.

האורחים ודיירי הבית סיימו עם הדג המלוח וקינחו בתה ובעוגיות. היא נהגה לאפות עוגיות נהדרות, הדודה, ריבועיות ופריכות, ולבזוק עליהן לפני האפייה קינמון וסוכר גס עד שחרקו בינות לשיניים. כשהתקשו מעט, שמרה עליהן בקופסת פח ישנה ועגולה. הילד שתה תה ומצץ מהעוגיות. דוד משה, בדיוק כמו סבא, נטל קוביית סוכר לבן, הטיל אותה אל פיו, והחזיק אותה בין שיניו במהלך השתייה, כמנהג הרוסים.

על דודה איילה אמרו שהייתה פעם אישה מאוד יפה. הילד הביט בה תמה, ניסה לזהות, לאתר את שרידי היופי שתוארו במילים בכפות ידיה, אבל אלו היו עבות ומחוספסות, מלאות בחריצי עבודה קשה, כידי איכרה. הוא מצא את שרידי היופי דווקא בעיניה הצלולות, התכולות, הבהירות. היא התחתנה עם דוד משה בחיפזון, בלית ברירה, כי כבר הייתה פעם, לזמן קצר כך אמרו, נשואה. דוד משה הכיר אותה בעיר הגדולה, היא עבדה בחנות המכולת של הוריה במושבה הטמפלרית שרונה, והוא נכנס לקנות דבר מה והסתחרר מיופיה. וכעת, מסביב השולחן, הם יושבים מולו אחרי עשרות שנים, מחויכים, מקומטים, שותים תה. הדוד שדוף וגרום, ממושקף וקירח, יושב ושותק, והדודה חסונה ועגלגלה, מדברת ללא הפסקה. הנה היא קמה, פוסעת אל עבר קופסת הפח הישנה והעגולה המונחת על השיש, מוציאה ממנה עוד עוגיות, מפזרת אותן בתנופת יד רחבה ובוטחת בקערה, מתיישבת בחזרה, נוגעת בכתפו הצרה של הדוד, ושוב היא קמה, שופתת מים לתה, שפתיה נעות ללא הרף, קולה הרם והצורמני נשמע, היא מנופפת במרץ בידיה, פעילה. עודד עומד בצד דומם, לא אומר מילה.

האורחים התכוונו ללכת. עודד ליווה אותם אל עבר הדלת. בדרך שוב הוא ניגש אל שעון הקוקייה שעל הקיר. פעם נוספת הוא סובב את המחוגים בכדי לשמח את הילד, ניסה להגיע כמחווה של פרידה לשעה העגולה, שעה שבה קוקיית העץ יוצאת מהקן המצופה בלכה וקוראת. אבל מה קורה כאן? עודד סובב את המחוגים, והמשיך וסובב, והקוקייה עודנה כלואה. הילד תהה. הוא לא הבין למה היא ממאנת לצאת, למה היא מתמהמהת ואינה מכריזה על השעה המדומה, הלא נכונה. והנה, הקוקייה הגיחה לבסוף משעון העץ שעל הקיר. היא הציצה, חיפשה סביב, התעלמה מהילד שנופף לה בידו, מהעומדים ליד הדלת ומהיושבים אל השולחן, איתרה את מי שחיפשה, או אז היא הרכינה את ראש העץ שלה אל עודד, ובמקום להכריז כהרגלה על השעה השגויה הכריזה בקול חלול על הזמן האחר, האמיתי, הנצחי, ונדמה היה לילד כי רק הוא שמע. "שלום עודד," כך היא אמרה לו, "עוד מעט תמות."

מהרומן של צחי פרבר ״נודדות ציפורים״, שעתיד לראות אור השנה בהוצאת כנרת זמורה דביר