אין ספק שלהורים שלי לא היה שמץ של מושג מה הם מעוללים לי כשנתנו לי במתנה את תקליט התסכיתים של פטר ביכסל, “סיפורי ילדים”, בהיותי בן שמונה. הסיפורים הרי נקראו “סיפורי ילדים”, והאיש שהיה מצולם על עטיפת התקליט נראה נחמד, רק מעט משונה. הם לא ידעו עד כמה הסיפורים עתידים היו להפנט אותי: המבטא השווייצרי הרך והמתנגן הזה, מפלי המילים האלה, הקול שמונה דברים, ההתעלויות האלה, שתמיד מסתיימות במשפטים ברורים, במשפטים המפוכחים והמפכחים ביותר. ורק שנים רבות לאחר מכן, בתחילת שנות העשרים שלי, כשקראתי את הסיפורים שוב, שמתי לב איזו תהום נפערת בכל אחד מן הסיפורים ואיזה עצב קיומי יש בהם. אבל תמיד הייתה בסיפורים האלה גם התקווה, תמיד היה בהם גם הרגע הקצר הזה, שבו הכול נראה אפשרי: להקיף את העולם ברגל, לגלות ארץ חדשה, או פשוט לשכוח את כל מה שלמדת אי פעם, כמו בסיפור “האיש שלא רצה יותר לדעת כלום”. והתקוות האלה תמיד נכזבו, מפני שהעולם פשוט גדול מדי, מלא מהמורות, מוכר מדי ודוחק מדי. אבל תמיד נותרת בסיפורים האלה גם איזו שארית: שארית של תקווה, שארית של מרדנות, או לפחות שארית של המשך. תמיד נשאר ספק קטן, אם הבלתי אפשרי אולי בכל זאת יכול להיות אפשרי. “‘אני רוצה להיות קרנף,’ אמר האיש, ‘אבל אני מניח שאיחרתי את המועד’,” כך כתוב בסיפור “האיש שלא רצה יותר לדעת כלום”. ואכן, כנראה מאוחר מדי, אבל נשאר ה”כנראה”: שארית של אפשרות, שארית של תקווה, וצריך לשמור על ה”כנראה” הזה, לשבח אותו ולטפחו, ולחפש אותו שוב ושוב. כסופר, גנבתי מפטר ביכסל ללא בושה, כקורא אני חב לו עוד הרבה יותר.
תרגום: יונתן ניראד
*הסיפור זמין להאזנה ללא עלות במסגרת 10 סיפורים בהמלצת משרד החינוך לחטיבת ביניים*
"אני לא רוצה יותר לדעת שום דבר," אמר האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר.
האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר אמר: "אני לא רוצה יותר לדעת שום דבר."
קל לומר את זה.
קל לומר את זה.
והנה כבר צלצל הטלפון.
ובמקום לתלוש את התקע של הטלפון מהשקע בקיר, מה שהיה עליו לעשות מפני שלא רצה לדעת יותר שום דבר, הרים את שפופרת הטלפון ואמר את שמו.
"שלום," אמר האחר.
וגם האיש אמר: "שלום."
"מזג אוויר יפה היום," אמר האחר.
והאיש לא אמר: "אני לא רוצה לדעת את זה". הוא אפילו אמר: "כן, כמובן, היום מזג האוויר יפה מאוד."
ואז אמר האחר עוד משהו.
ואז אמר האיש עוד משהו. ואז הניח את השפופרת במקומה, והתרגז מאוד, מפני שעכשיו ידע שמזג האוויר יפה.
כעת בכל זאת תלש את התקע של הטלפון מהשקע שבקיר וקרא: "גם את זה אני לא רוצה לדעת, ואני רוצה לשכוח את זה."
קל לומר את זה.
קל לומר את זה.
שכן מבעד לחלון זרחה השמש, וכשזורחת השמש מבעד לחלון יודעים שמזג האוויר יפה. האיש הגיף את התריסים בחלונות, אבל כעת זרחה השמש מבעד לחרכים.
האיש הביא דפי נייר, הדביק אותם על הזגוגיות שבחלונות וישב בחושך.
וכך ישב זמן רב, ואשתו הגיעה, ראתה את החלונות עם הניירות שמודבקים עליהם ונבהלה. היא שאלה: "מה זה צריך להיות?"
"זה אמור להרחיק את השמש," אמר האיש.
"אז לא יהיה לך אור," אמרה האישה.
"זה חיסרון," אמר האיש, "אבל מוטב כך, כי אם אין לי שמש, אמנם אין לי אור, אבל אז אני לפחות לא יודע שמזג האוויר יפה."
"מה יש לך נגד מזג האוויר היפה?" אמרה האישה, "מזג אוויר יפה משמח."
"אין לי," אמר האיש, "אין לי שום דבר נגד מזג אוויר יפה, אין לי שום דבר נגד מזג אוויר. אני רק לא רוצה לדעת מה מזג האוויר."
"אז אם כך, לפחות תדליק את האור," אמרה האישה, והיא רצתה להדליק את האור, אבל האיש תלש את המנורה מהתקרה ואמר: "גם את זה אני לא רוצה יותר לדעת, אני גם לא רוצה יותר לדעת שאפשר להדליק את האור."
לשמע הדברים האלה בכתה אשתו של האיש.
והאיש אמר: "העניין הוא שאני לא רוצה יותר לדעת שום כלום."
ומפני שהאישה לא יכלה להבין זאת, היא לא בכתה עוד והשאירה את בעלה בחושך.
ושם נשאר האיש זמן רב מאוד.
והאנשים שבאו לביקור שאלו את האישה היכן בעלה, והאישה הסבירה להם: "העניין הוא כזה, הוא יושב בחושך, זה העניין, והוא לא רוצה יותר לדעת שום דבר, זה העניין."
"מה הוא לא רוצה יותר לדעת?" שאלו האנשים, והאישה אמרה:
"שום דבר, שום כלום הוא לא רוצה יותר לדעת.
"הוא לא רוצה יותר לדעת מה הוא רואה, כלומר, מה מזג האוויר.
"הוא לא רוצה יותר לדעת מה הוא שומע, כלומר, מה שהאנשים אומרים.
"והוא לא רוצה יותר לדעת את מה שהוא יודע, כלומר, איך מדליקים את האור.
זה המצב," אמרה האישה.
"אה, זה המצב," אמרו האנשים, ולא באו עוד לביקור.
והאיש ישב בחושך.
ואשתו הביאה לו את האוכל.
והיא שאלה: "מה אתה לא יודע יותר?"
והוא אמר: "אני עדיין יודע הכול," והוא היה מאוד עצוב, כי עדיין ידע הכול.
לשמע הדברים האלה ניסתה אשתו לנחם אותו ואמרה: "אבל אתה הרי לא יודע מה מזג האוויר."
"מה מזג האוויר אני לא יודע," אמר האיש, "אבל אני עדיין יודע איך מזג האוויר יכול להיות. אני עדיין נזכר בימי גשם ובימי שמש."
"אתה תשכח את זה," אמרה האישה.
והאיש אמר:
"קל לומר את זה.
קל לומר את זה."
והוא נשאר בחושך, ואשתו הביאה לו את האוכל מדי יום, והאיש הביט על הצלחת ואמר: "אני יודע שאלה תפוחי אדמה, אני יודע שזה בשר, ואני מכיר את הכרובית; והכל לשווא, אני תמיד אדע הכול. וכל מילה שאני אומר, אני יודע."
וכשאישתו שאלה אותו בפעם הבאה: "מה עוד אתה יודע?" אמר: "אני יודע הרבה יותר ממה שידעתי קודם, לא זאת בלבד שאני יודע מה הוא מזג אוויר יפה ומה הוא מזג אוויר גרוע, עכשיו אני גם יודע איך זה כשאין מזג אוויר. ואני יודע שכשחשוך לגמרי, עדיין לא חשוך מספיק."
"אבל יש דברים שאתה לא יודע," אמרה אישתו ורצתה ללכת, וכשעצר בעדה אמרה: "העניין הוא שאתה לא יודע איך אומרים 'מזג אוויר יפה' בסינית," והיא הלכה וסגרה מאחוריה את הדלת.
ואז החל האיש שלא רצה לדעת יותר שום דבר לחשוב. הוא באמת לא ידע סינית, ולא הייתה כל תועלת בכך שאמר: "גם את זה אני לא רוצה יותר לדעת," כי הרי עדיין לא ידע סינית כלל.
"עלי לדעת קודם את מה שאני לא רוצה לדעת," קרא האיש, פתח את החלונות לרווחה והרים את התריסים, ולפני החלון ירד גשם, והאיש השקיף אל תוך הגשם.
ואז הלך העירה, כדי לקנות לו ספרים על סינית, והוא חזר וישב במשך שבועות לפני הספרים האלה וצייר סימני כתב סיניים על הנייר.
וכשהאנשים הגיעו לביקור ושאלו את האישה על בעלה היא אמרה: "העניין הוא כזה, עכשיו הוא לומד סינית, ככה זה."
והאנשים חדלו לבוא לביקור.
אבל חולפים חודשים ושנים עד שיודעים סינית, וכשידע האיש סוף סוף סינית, אמר:
"אבל אני עדיין לא יודע מספיק.
אני צריך לדעת הכול. רק אז אוכל לומר שאני לא רוצה יותר לדעת את כל זה.
אני צריך לדעת מה הטעם של היין, מה הטעם של יין גרוע ומה הטעם של יין טוב.
וכשאני אוכל תפוחי אדמה אני צריך לדעת איך מגדלים אותם.
אני צריך לדעת איך נראה הירח, כי כשאני רואה אותו אני עדיין לא יודע כלל איך הוא נראה, ואני צריך לדעת איך מגיעים אליו.
ואת השמות של החיות אני צריך לדעת, ואיך הן נראות אני צריך לדעת, ומה הן עושות והיכן הן חיות."
והוא קנה לעצמו ספר על הארנבים, וספר על התרנגולות, וספר על החיות ביער, וספר על החרקים.
ואז קנה לעצמו ספר על הקרנף.
והוא חשב שהקרנף יפה.
הוא הלך לגן החיות ומצא שם את הקרנף, והקרנף עמד בתוך מתחם גדול ולא זז.
והאיש ראה בדיוק כיצד הקרנף מנסה לחשוב ומנסה לדעת משהו, והוא ראה איזה מאמץ גדול זה גורם לקרנף.
ובכל פעם שעלה דבר מה בדעתו של הקרנף הוא החל לרוץ מרוב שמחה, רץ שניים, שלושה סיבובים במתחם שלו, ובתוך כך שכח את מה שעלה בדעתו, ואז נשאר לעמוד במקומו זמן רב – שעה, שעתיים – וכששב ונזכר במה ששכח, החל שוב לרוץ.
ומפני שהקרנף תמיד החל לרוץ מעט מוקדם מדי, בעצם לא עלה בדעתו דבר.
"קרנף אני רוצה להיות," אמר האיש, "אבל אני מניח שעכשיו מאוחר מדי לזה."
ואז הלך האיש הביתה וחשב על הקרנף שלו.
ושוב לא דיבר על שום דבר אחר.
"הקרנף שלי," אמר, "חושב לאט מדי ומתחיל לרוץ מוקדם מדי, וככה נכון," ותוך כדי שדיבר, שכח האיש את כל מה שרצה לדעת, כדי לרצות לא לדעת זאת עוד.
והוא חי את חייו כמו קודם.
אלא שעכשיו ידע סינית.
*הסיפור לקוח מתוך: Kindergeschichten by Peter Bichsel. © Suhrkamp Verlag Frankfurt am Main 1997.
*דימוי: ג'ואנה קלר
רוצים לשמוע סיפורים קוליים?
רכשו מנוי וקבלו גישה בלתי מוגבלת לכל אפשוריות האתר
ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים.