לפעמים אנשים מחליקים באמבטיה. כולנו יודעים שההחלקה האמבטית מחלקת אותנו לעדת האהובים ולעדת הבודדים, משום שמי שמחליק באמבטיה שולח יד לאחוז ביד אחרת, ויש מי שיד אחרת נשלחת לעזור לו, ויש מי שאין לו יד אחרת בעולם; אבל המקרה שלנו הוא יוצא מן הכלל, משום שיצחק טוטנשביין היה אהוב ובודד בבת אחת, ואולי מוטב לומר שהיה לא-בודד ולא-אהוב, ואולי בכלל אי אפשר לומר דבר מכיוון שהמקרה הוא, כאמור, יוצא מן הכלל, ובשביל לומר משהו על היוצא מן הכלל נדרש דיבור יוצא מן הכלל, שלצערנו לא נמצא בהישג ידינו כעת.

טוטנשביין מזדקן כבר חמישים וארבעה קיצים. הוא קירח וזולג בשומניו. אלו עובדות שחשוב לציין משום שפעם היה חטוב ושופע שיער. את אשתו, מיקי אברביר, הכיר לפני שלושים שנה במסיבה של עמוס בידרמיין שהיה חבר מדרגה בינונית ומטה ולימים הפך לשוטף גופות — אבל זה כבר עניין אחר שאולי יום אחד מישהו יטרח לספר, אם מר בידרמיין יבקש מספיק בנימוס. כעת יצחק טוטנשביין המחליק באמבטיה לא חושב על עמוס בידרמיין, אפילו שיכול היה לחשוב על האירוניה שמצפה לו אם ימות ויגיע אל בידרמיין שישטוף את גופתו שממילא נרטבה משאריות המים שקיבלו את פניו בקרקעית האמבטיה; האמת היא שהוא לא חושב על שום דבר שיש בו טיפת אירוניה או צלילות דעת — הוא פשוט לא רוצה למות. אפילו לא ברור לו למה הוא לא רוצה למות. הוא לא חושב על זה עכשיו וגם לא חשב על זה לפני כן. מאז ומעולם מחשבותיו היו מדרגה בינונית ומטה, וגם ברגע הזה, שהוא אולי החשוב בחייו, אין בהן מידה של התעלות.

״מיקי!״ הוא קורא בחספוס שלא הכיר בעצמו, ״נפלתי!״ והגוף הרופס שלו, השרוע פרקדן באמבטיה, מפרפר מכאב כמו דג שהתפתה לטעום חכה. ״מי-קי!״ הוא מטעים ומרים את היד מעלה. כמו שכבר אמרנו, יד מורמת באמבטיה – ובעצם כל יד מורמת – היא מבחן של אהבה, וטוטנשביין מאמין בלבו שיעבור את המבחן בהצלחה, שהרי שלושים שנה שמיקי נספחת לחייו ועכשיו צו השעה קורא לה להוכיח שנספחותה לא הייתה לשווא; אך מיד גואה בו גם פחד נורא שבכלל אין מיקי, שבעצם בדה אותה, שהוא כל כולו לבד.

איוושת רגליים נסחבות עולה לקראתו ומשהו בטוטנשביין מתרכך, כי הנה היא באה, המיקי שלו, ופתאום הוא לא תופס איך בכלל היה לו ספק בה, איך בכלל היה לו ספק במשהו. הוא הופך נחשול של אמונה, אמונה בעולם ובאדם ובעצמו ובכל הדברים שסירב לתת עליהם את הדעת, עכשיו הוא נותן עליהם כל כך הרבה דעת, את כל הדעת שכמוסה בו, כי יש ישועה ויש גאולה וליד המושטת מחכה יד מוֹשָׁה.

״באת אליי״, הוא לוחש בעדינות חדשה ומתוקה, ומיקי עומדת מולו בארשת פנים חלולה ולא מושיטה, והיד של יצחק הולכת ונעשית דרוכה יותר ויותר כלפיה, כמעט ניתקת ממקומה, והיא לא מושיטה, והוא פוער עיניו בתחינה והיא לא מושיטה, והוא מביט בה ויודע שהיא מורדת מרד בן שלושים שנה ושאין לה ברירה אלא לעמוד מולו קפואה ושקטה ולהתבונן בו אובד בייסורי ההחלקה ולא להושיט ולא להושיט ולא להושיט, והיד שלו נשמטת חזרה למקומה, וככה הם: איש עירום שוכב חסר אונים באמבטיה ואישה לבושה עומדת חסרת אונים ומתבוננת בו ולא עושה אף מעשה שיש בו מן החסד, ושניהם כל כך רפויים, הוא ברפיונו והיא ברפיונה, רק העיניים עוד אוחזות, עיניה בעיניו, עיניו בעיניה.

מעולם לא היה להם רגע קרוב, אמיתי ואלוהי כמו זה.