סיפורו הקטן והגדול של איליה ארנבורג מתעסק באנושיות, באנשים בזמן מלחמה. ארנבורג כותב על האבוסרדיות שבמלחמה, על היריבות בין שני אנשים שנשלחים על ידי חברה ומנהיגים ונפגשים בשדה הקרב למפגש מוות. סיפור אנטי מלחמתי מומלץ לעת הזו.
קראו ב:
עברית
אורו של הכוכב השקט ביותר נישא אלפי שנים לפני שהוא נגלה לעיני אנשים, אך חיי האדם קצרים הם: ילדות ומשחקים, אהבה ועבודה, מחלות, מוות.
הייתה אז מלחמה. יום אחד יבחרו לה שם תואר כמו "הגדולה" או "הקטנה", כדי מיד להבדיל אותה ממלחמות אחרות, שהיו ושיהיו. עבור האנשים שחיו בשנה ההיא, היא הייתה פשוט מלחמה.
הייתה מלחמה ובחלל זעיר, ליד ערימת אבנים ששמה קודם היה איפֶּר, עיר בלגית קטנה, ישבו, אכלו ומתו אנשים שבאו ממרחקים. קראו להם רגימנט הקו ה-118 של הצבא הצרפתי. הרגימנט הזה, שנוסד בדרום, בפרובאנס, היה מורכב מאיכרים – ייננים ורועי צאן. במשך שישה חודשים אנשים שחומים ומקורזלי שיער אכלו וישנו בבורות בוציים, ירו ומתו בידיים מורמות, ועל מפת מפקדת הקורפוס צוין כי רגימנט הקו ה-118 הגן על העמדות ב"מעבר השחור".
ממול, במרחק חמש מאות צעדים, ישבו אנשים אחרים, וגם הם ירו. מעטים ביניהם היו מקורזלי שיער ושחומים. לבנבנים ובהירי עיניים, הם נראו גדולים וגסים יותר מהייננים; הם דיברו בשפה לא דומה. היו אלה עובדי אדמה, מגדלי לחם מפומרניה; הם נקראו במפקדה אחרת גדוד המילואים ה-87 של הצבא הפרוסי.
היו אלה אויבים; ובין האויבים הייתה אדמה, שגם הייננים וגם מגדלי הלחם קראו לה "אדמת הפקר". היא לא הייתה שייכת לא לאימפריה הגרמנית, לא לרפובליקה הצרפתית, ולא לממלכה הבלגית. קרועת פגזים, אכולה שתי וערב בשוחות נטושות, מלאה כולה בעצמות בני אדם ובמתכת חלודה, היא הייתה מתה ומופקרת.
לא שרד בה אף עשב אחד, ובצהרי יולי היא הדיפה ריח של צואה ודם. אך מעולם אנשים לא נלחמו כך על שום גן מבורך בפירות כבדים ובפרחי חממות, כפי שהם נלחמו על חתיכת השממה הנכספת הזאת. כל יום מישהו זחל מאדמה צרפתית או מאדמה גרמנית אל האדמה שנקראה "הפקר", ותיבל את האדמה הבוצית בדמו הצמיג.
היו שאמרו שצרפת נלחמת על חופש, אחרים אמרו שהיא רוצה לבזוז פחם ומתכות; אך חייל רגימנט הקו ה-118 פייר דובואה נלחם רק משום שהייתה מלחמה. ולפני המלחמה היו ענבים. כשירדו גשמים לעתים תכופות מדי או כשפילוקסרה תקפה את הגפנים, פייר עיקם את פניו והחטיף לכלבו, כדי שלא יגמור לו את כל האוכל. ואילו בשנה טובה, אחרי שהיה מוכר את היבול ברווח, הוא היה לובש חולצה מעומלנת ונוסע לעיירה הקרובה. שם במסבאת "מפגש הנסיכים" חגג ככל יכולתו, טפח על גבה הרחב של המשרתת ואחרי שזרק שני סוּ לתוך המכונה האזין, בפה פתוח למחצה, למחרוזת מנגינות. פעם אחת פייר חלה, התפתחה אצלו דלקת באוזן, זה היה כואב מאוד. כשהוא היה קטן הוא אהב לרכוב על העז ולגנוב מאמו תאנים מיובשות. לפייר הייתה אישה, ז'אנה, והוא לחץ תכופות את שדיה המוצקים והשחומים בחמדה, כמו אשכולות ענבים. כאלה היו חייו של פייר דבואה. ואחר כך צרפת החליטה להילחם על החופש או להשיג לעצמה פחם, והוא הפך לחייל של רגימנט הקו ה-118.
פטר דבאו ישב במרחק חמש מאות צעדים מפייר דבואה, וחייו לא היו דומים לחיי פייר, כפי שתפוח אדמה אינו דומה לענבים והצפון לדרום, והם היו דומים עד אין קץ, כפי שדומים כל פירות האדמה, כל הארצות וכל החיים זה לזה. פטר לא אכל ענבים מימיו, הוא ראה אותם רק בחלונות הראווה בחנויות. הוא לא אהב מוזיקה ובחגים היה משחק כדורת. פניו התכרכמו כשהשמש קפחה ולא ירדו גשמים, משום שאז הדשאים הצהיבו והחלב של הפרות של פטר לא היה טוב. מימיו לא כאבה לו האוזן. פעם אחת הוא הצטנן ושכב שבוע עם חום גבוה מאוד.
כשפטר היה ילד הוא שיחק עם כלב התחש של אביו וניסה לתפוס ארנבוני שמש בכובעו. אשתו יוהנה הייתה לבנה כמו חלב ורכה כמו תפוח אדמה מבושל, ופטר אהב את זה. כך חי פטר. אחר כך – היו שאמרו שגרמניה נלחמת על חופש, ואחרים שהיא רוצה לבזוז פחם ומתכות – פטר דבאו הפך לחייל של גדוד המילואים ה-87.
על אדמת ה"הפקר" לא היו לא חופש ולא פחם, רק עצמות וחוט תיל חלוד, אך אנשים רצו להשיג בכל מחיר בעלות על אדמת ה"הפקר". על כך חשבו במפקדות ועל זה דובר בניירות. בעשרים וארבעה באפריל, שנת 1916, הסגן קרא לחייל פייר דבואה ונתן לו פקודה לזחול בשתיים לפנות בוקר דרך השוחה הנטושה, המכונה "מסדרון החתולים", ממש עד לעמדות הגרמנים ולקבוע היכן ממוקמות עמדות האויב.
פייר דבואה היה בן עשרים ושמונה. זה כמובן מעט מאוד – אורו של הכוכב השקט ביותר נישא במשך מאות רבות. אולם פייר אחרי ששמע את הפקודה חשב על כך שהייתה פילוקסרה שהרגה את הגפנים והיו מחלות שהרגו אנשים, ועכשיו – יש מלחמה ועכשיו על האדם לספור לא שנים, אלא שעות. עד שתיים לפנות בוקר נשארו עוד שלוש שעות וחמש עשרה דקות. הוא הספיק לתפור כפתור, לכתוב לז'אנה, שלא תשכח לפזר גופרית על הגפנים הצעירות, ולשתות כוס קפה שחור חמוץ בלגימות רמות.
בשעה שתיים לפנות בוקר פייר החל בזחילה בבוץ החלקלק כדי לכבוש את אדמת ה"הפקר". הוא זחל במשך זמן רב דרך השוחה, המכונה "מסדרון החתולים", ונתקל בעצמות ובחוט תיל. אחר כך המסדרון נגמר. מימין ומשמאל היו עוד שוחות נטושות כאלה בדיוק, מיותמות, כמו בתים נטושים. תוך ששקל איזו מהן לבחור – את הימנית או השמאלית – שתיהן הובילו הרי אל המוות – פייר החליט לעשות הפסקה. הוא הדליק את מקטרתו, מקטרת חייל אביונית ומלוכלכת בבוץ. היה שקט מאוד – אנשים בדרך כלל ירו בקול רם במהלך היום, ואילו בלילה הם הרגו זה את זה בלי רעש, באמצעות שליחת מרגלים, כמו פייר, או בחפירת שוחות. פייר עישן והביט לתוך השמים הסמיכים המכוכבים. הוא לא מדד ולא תהה ולא השווה עולמות לכפר שלו בפרובאנס. הוא רק חשב אם גם בדרום הלילה הוא כזה, זה טוב לגפנים, וגם לז'אנה, ז'אנה אוהבת לילות חמים. הוא שכב, עישן ובכל חום גופו שמח שהוא כאן, על אדמת ה"הפקר" המתה, עדיין חי, נושם ומעשן, יכול להזיז יד או רגל.
אך לא הספיק פייר לפמפם כהוגן את מקטרתו, ומעבר לפינה הופיעו לפניו פנים כלשהם. מישהו זחל לעברו.
פייר ראה את הפנים – בהירים ורחבים, לא דומים כלל לפני ייננים או רועי צאן של פרובאנס. פייר ראה פנים זרים, וקסדה זרה, וכפתורים זרים. היה זה פטר דבאו, אך עבור פייר הוא היה פשוט אויב, כמו שפשוט הייתה מלחמה. הוא לא ידע שבערב הסגן הגרמני קרא לחייל פטר אליו, שפטר גם תיקן את האדרת שלו, שכתב ליוהנה, שלא תשכח מהפרות ההרות, ושאכל מרק בקולות לעיסה רמים, פייר לא ידע את כל זה, וגם לו ידע, עדיין לא היה מבין – הרי באותה השנה הייתה מלחמה. בשביל פייר, פטר היה פשוט אויב, ובראותו אויב שזוחל לקראתו, פייר נדרך ושיחר לטרף. ולידו פטר, שראה את האויב קרוב כל כך עד ששמע את פעימות הלב הזר, שלח את ידיו, קיפל את רגליו, בהכנה לקפיצה.
הם שכבו זה לצד זה. כל אחד מהם חיכה ולא רצה להתחיל. ידיהם של שניהם היו בשדה ראייתם, ובלי להביט בפנים, שניהם עקבו בדריכות אחר שרוולי האויב.
והמקטרת של פייר העלתה עשן. האויבים שכבו זה לצד זה, לא רצו להרוג, אבל ידעו היטב שהם מוכרחים להרוג, שכבו בשקט ונשמו בקול רם זה לתוך פני זה. הם הריחו פרווה זרה כמו חיות. הריח היה קרוב ומוכר, ריח של אדרת רטובה, זיעה, מרק דל וחימר.
הם שהגיעו מארצות רחוקות, מפרובאנס ומפומרניה, לאדמת הפקר זרה זו, ידעו: צריך להרוג את האויב.
הם לא ניסו לדבר: ארצות ושפות זרות. אך הם שכבו בשלווה זה לצד זה והמקטרת של פייר העלתה עשן, ופטר שלא היה יכול להדליק את שלו, ביודעו שאסור להזיז את היד, שאף ברעבתנות את עשן הטבק, ואז פייר קירב את ראשו אף יותר. פטר נטל את המקטרת בשיניו מהשיניים של פייר. אך עיני שניהם עודן לא הרפו מהידיים הזרות.
פטר שאף שאיפה והחזיר את המקטרת לפייר, והוא בתורו, כבר בלי לחכות לבקשה, אחרי ששאף העביר אותה לאויבו. כך הם עשו כמה פעמים, מעשנים בתאווה את מקטרת החייל, שני אויבים על אדמת "הפקר", שהיה עליהם לכבוש בכל מחיר. הם שאפו בזהירות, לאט, מאוד מאוד לאט. קרן האור של הכוכב השקט ביותר נישאת במשך אלפי שנים, ואילו הם ידעו שעבור אחד מהם זאת המקטרת האחרונה.
אירע ביש מזל – המקטרת כבתה, בלי לבעור עד הסוף.
מי מהשניים שקע בהרהורים ולא האריך בזמן את חייה הקצרים בשאיפתו המובלעת. האם היה זה פייר, שנזכר בז'אנה השחומה, או פטר שנפרד מיוהנה הלבנבנה? מי מהשניים… הם ידעו שאי אפשר להוציא את המצית, שכל תנועה ביד, ולו הקטנה ביותר, פירושה מאבק ומוות. אך בלבו של אחד מהם גמלה ההחלטה ראשון. האם היה זה פייר שהגן על הרפובליקה הצרפתית וששמר בכיסו האחורי מצית בעלת פתיל ארוך, או פטר שהיו לו גפרורים ושנלחם על האימפריה הגרמנית? מישהו מהשניים…
הם החלו לחנוק זה את זה. המקטרת נפלה ונתקעה בבוץ. הם חנקו והכו זה זה בשתיקה, התגוללו באדמה. לבסוף הם נדמו, הם שוב שכבו בשקט זה לצד זה, רק בלי המקטרת, מתים, על אדמת "הפקר" מתה.
כעבור זמן קצר קרני האור שהגיעו מהכוכבים השקטים ביותר לא נראו עוד, השחר עלה, וכמו בכל יום, אנשים שהרגו זה את זה בשתיקה בלילה, ברגע שראו את השמש התחילו להרוג זה את זה בקול רם, בירי מרובים ומתותחים. בשתי המפקדות הכניסו לרשימות הנעדרים את השמות הדומים והשונים כל כך, של שני החיילים, וכששוב הגיע הלילה, אנשים חדשים החלו לזחול אל האדמה שנקראה "הפקר", כדי לעשות את מה שלא עשו פייר ופטר, משום שבאותה השנה הייתה מלחמה.
בכפר בפרובאנס ז'אנה השחומה פיזרה גופרית על הגפנים ובכתה על פייר, ואחרי שבכתה היא הכניסה לביתה בעל אחר, פול, הרי מישהו היה צריך לגזום את הגפנים וללחוץ את שדיה העסיסיים כמו ענבים. והרחק הרחק ממנה, אבל עדיין קרוב הרבה יותר מהמרחק שבין כוכב לכוכב, בכפר בפומרניה, בכתה יוהנה הבלונדית ופיזרה אוכל לפרות ההרות, ומשום שהפרות תבעו טיפול רב וגופה הלבן כחלב לא יכול היה לחיות בלי חיבה, הופיע בחווה בעל חדש, שמו היה פאול.
באפריל שנת 1917 אדמת ה"הפקר", שהדיפה ריח צואה ודם, הפסיקה להיות הפקר. ביום בהיר וחמים מתו עליה אנשים רבים מאוד מארצות שונות והבוץ הצהוב, המתובל בדם, הפך לאדמה חוקית שהייתה שייכת למישהו. לראשונה אנשים עברו בשוחה שהתכנתה "מסדרון החתולים" בבטחה ובשלום, אפילו בלי לכופף את ראשם. בפנייה, היכן שנגמר "מסדרון החתולים" והתפצלו שמאלה וימינה שוחות נוספות, שלא היה להן כינוי, הם ראו שני שלדים שחיבקו זה את זה. לידם הייתה מוטלת מקטרת קטנה.
הנה היא לפני, מקטרת חיילים אביונה, מוכתמת בבוץ ובדם, מקטרת שהפכה במלחמה ל"מקטרת שלום"! עוד אפשר לראות בה מעט אפר – עקבות של שני חיים – שנשרפו מהר יותר מקורט טבק…
הערות