הם הזהירו אותה שלא תתבונן, שזו סכנה.

בבוקר, כשהיתה בוהה מבעד לחלון, צימצמה דברים לכדי נקודות. מה יכולה כבר להיות השמש.

שעות אינסופיות מעכלות חלקים שלה תחת מכונת התפירה במפעל בדרום העיר, והיא אחוזה לתפור אותן חזרה, בהנעת המחט השועטת על פני הבדים, דהירות דהירות, קצובות, טורפניות. הבד מבקש לנוס מן המשטח והמחט סוגרת.

שלוש שנים כאלה שהיא מאחדת קצוות, העובדות מכירות אותה בפניה ואומרות עליה ביישנית. צעירה מהן בשנים, שהן ותיקות והיא רק החלה לדרוך, הן ממלאות אותה חיבה אימהית ומניחות עוגיות שאפו על שולחן התפירה. סוגרות עליה מחטי תפירה עם מגשי צהריים. תופרות ממנה מעשה אמנות של בד, לוחצות עליה שתינשא ותביא נכדים לעולם. לחייה מאדימות והיא צוחקת במבוכה.

אולם התפירה הרחב הופך אותה חולמנית. היא בוהה בתנועת הבישול של מאווררי התקרה, בניאון הבהיר הרחוק ובתמונות פריחה שקפאו. מניחה לצדה מכשיר רדיו זעיר לשמוע תלונות. עבודת הידיים ניתקת מן המחשבה, עד שהבד מחליק והיא מזנקת. המחט עוצרת. תפצע את עצמה יום אחד. ושוב פכחות ושוב משתכרת אל קולות עמומים ממכשיר הרדיו, מבקעים את יללתה שלה. הדמיון תופר חלומות של אושר ומכשיר הרדיו שוברם.

אחר צהריים באה מימין עייפות ומשמאל החולשה, קרבות אליה צעדי טיפ־טופ, נטמעות בגופה המלא והרך. היא נהנית להניח הכל ולהתבונן בזרועותיה החלקות. שערותיה אסופות סיכות דקות, בלתי נראות, אומצו מהתבוננות בשאר העובדות. עיניה נעצמות. תישן מעט ותמשיך, אך הראש נשמט אחורה להיקרע והיא מקיצה בהולה, אוספת צדדים, שמא הבחינו. נרגעת. שום דבר.

הבדים מכוערים בעיניה. גסים או אפרורי־גוון ושילוב הצבעים חסר טעם. היא מאיצה בטריקו ובצמר דוקרני ומתעכבת בסאטן וקטיפה, כאלה לא מתגלגלים לידיה הרבה. אם שלה היה המפעל היתה הופכת אותו חגיגה לעיניים, מוציאה שפני בדים מהכובע.

בימי החורף סבלה קור עז, השלווה נעכרה ועיוותה את פניה ממורמרות צמרמורות.

לא מתאים לה, חזרו ורמזו לה התופרות, ישובות על השולחנות, עבות ידיים, מתפללות לה שתינשא.

מימיה לא נחשבה יפה, אך היה בחיוכה, בגומות החן, בהתכווצות קווי העיניים דבר ששבה את הלב. שיחקו בשעה, איפרו את עיניה, עטו עליה מחרוזות. המחשבה שהיא מכוערת הקלה עליה. היא לא היכתה גלים ולא חוללה סערות, אך פנים יפות שהיתה נתקלת בהן עוררו בה זעם וגוף דק עורר בה עלבון.

החורף היה חודר עצמות, הסקת האולם לא הפשירה אצבעות קפואות והיא נמלטה למטבחון וסגרה אצבעותיה על הקומקום החשמלי. שקט שקט, גנבת מיומנת, חיממה את ידיה עד שנכוו. אוצר של חום שהיתה שודדת. אז חשה התרחבות נמתחת עליה, היתה נכונה לקחת, לאהוב ולא ידעה מה, היתה נכונה להמריא, גופה הזדקר, עיניה התנפחו, שיערה הצטמרר. לא היה מה. ושבה אל אולם התפירה. כל שרצתה היה לאהוב ותפרה בדי אהבה.

הקיץ שאב ממנה זיעה. תחת גופיות צרות היה הגוף מתרחב ומבקש צל. נעצמה ביתר תכיפות ושנאה עצמה על כך.

בקיץ הזה שברה חיסכון קנתה לעצמה רכב מיד שלישית ונסעה.

הן הזהירו אותה שלא לה לנהוג, שהיא אינה יודעת ימין ושמאל, שלנהוג צריך הוא, כשיהיה, הבחור הזה, שיבוא, יום אחד, ויידע, אותה, וייתן לה, טבעת, ואושר, ילדים, בית, חדרים, מתנות, מסעדות, חנויות, טיולים, אהבה, לא היא, שתנהג, בשעות שהשמש מקפחת ראשים, צורבת בבשר, מתעתעת חזיונות, והיא צופה, יום יום, הזיות, אהבה, נתפרים, בין אצבעותיה, הלחות, המלאות, שיערה הארוך, השחור, נאסף בסיכות, מגולגל, היא נוהגת, בטרם שקיעה, ימים ארוכים, מיותמים, מיוחמת, עייפה, מהורהרת, פגעה בילד. הועף אל צד הכביש ובלמה פעורת עיניים. רחוב שומם.

לצד הכביש שכב הילד. נגעה בו. היה קשה. מיששה את הדופק. לא היה. תרה אחר הלב. לא מצאה. מת. ארשת פניו עודנה מחפשת דבר שאבד. ניערה אותו. היה אחד ובלתי מתפרק. אבריו מיטלטלים מכוח ניעורה. התחננה "קום, קום".

בכי כבוש, מאוים. סירב לקום. נסעה.

הכלים מילאו כיור והיא שטפה. אצבעותיה מחוספסות סבון. בין לעיסותיה הועף הילד לעיניה שוב ושוב. הועף ושר. מה עשית אלה מה עשית.

חיפשה עצמה בעיתוני הבוקר. מצאה עצמה בעמודים הפנימיים. ילד נמצא מוטל ללא רוח חיים. חשד לתאונת פגע וברח. פגעה וברחה חשבה.

טעמים הגיעו אליה מעורפלים יותר. ראשה הסתחרר.

מוריס, נהג משאית, דפק על הדלת וביקש לקחת אותה לסיבוב לילי.

"לא עכשיו מוריס. אני מבולבלת".

"מתי שאת רוצה", נשא ידיו בכניעה מבוישת. רוחב גופו מכיל עוצמה מועטה, פלומה של רוך עוטפת את איבריו, שיניו שבורות. נשק לה בפניה.

"אני אפצה אותך מוריס".

"איך שאת רוצה".

אלוהים שישמור דרסה ילד. התעקשה לא זכרה את פניו. כמו אבן ניחתת היכה בשמשה הקדמית ומצא עצמו בעבר אחר.

תפסה את ראשה בין ידיה, נעצה את אצבעותיה בקרקפת, פרצה יללות. שכנים הציצו שלבי תריס וסגרו. מוריס עמד תחת חלונה ויילל חזרה. קרא לה. אחר עלה ודפק על דלתה שוב ושוב. כשפתחה לו השכיבה על הספה ושטף אותה. מים קרים זרמו על צדעיה וניגרו אל הסנטר, מתערבבים במליחות הדמעות. היתה קורעת. פני הילד פרצו חלונות. פני תם ואילם כפי שפחדה מהם היו.

למחרת לא באה. התופרות תהו. טוו לה בידיהן שמחה חדשה.

קנתה לעצמה קופסאות שימורים ובקבוקי מים ונסגרה בארון, שמא יבואו לחפש.

זרקה את בגדיה לשקים וישבה בארון. אכלה מן הקופסאות ברחש ושתתה מן המים. הדליקה פנס וקראה מודעות נפגעי תאונות. פני הילד התנוססו בבהירות. גאים אל מולה. ישבה בתוך הארון ויצאה לעשות צרכים.

אלוהים סידר לה למעלה ילד להרוג. נואשה מן המחשבה שיהיו לה ילדים והנה הורגת אחד.

יומיים כאלה בארון והחניק לה.

אמה היתה מצלצלת. יצאה מן הארון והרימה.

"איפה את אלה?"

"אני בבית אמא".

"איפה את?"

"שש… אני בארון".

"מה את עושה בארון".

"אני יושבת".

"את השתגעת אלה".

"אני בסדר גמור".

"את חולה".

"לא".

"מחפשים אותך בעבודה, למה לא הלכת לעבודה?"

"דרסתי ילד".

"מה עשית?"

"דרסתי ילד שש… אני בארון. אני מתחבאת", ניתקה.

אימהות לעבודה דפקו בדלת. לא פתחה. הציצה בהן בחור ההצצה, התעוותו לנגד עיניה עוד יותר, אבל הנה, היא עוטפת אותן, מרכזת את שומניהן כלפי מעלה, הופכת אותן לבחור היפה ביותר שחלמה לעצמה.

אמה מצלצלת:

"איך דרסת אותו?"

"קפץ לכביש".

"אלוהים שישמור. וההורים יודעים?"

"ברחתי".

ביום השלישי שלחו מן העבודה את ברוניה. ברוניה עכברה שברירית היתה מגישה ארוחות צהריים במפעל. שיערה דל, תנועות ידיה קפוצות, נכונה לספוג. שלוש שנים בארץ לא שינו בה דבר. במבטא זר היתה מגששת מלים ראשונות וחונקת אותן בכובד לשונה. אחר כך משפילה ראשה בבושה שלא לזה התכוונה ופורצת פיסקה רוסית להסביר את אשר עירפלה עוד יותר, נושאת ידיה ונאנחת על אובדן החושים. מגלגלת עיניה בכעס, רוקעת ברגלה ואוספת מן השולחנות. עתה עמדה מהוססת, נשענת אל קיר המסדרון.

"את חולה?"

"מאד".

"מה זה מוד?"

"חולה־חולה".

"את צריכה במיטה. דה?"

"דה".

"שחולים מיטה וזהו", העבירה יד על ערפה, "ואלה כדורים יש לך".

"יש".

"אז יופי. אז תהיה בריא אלה", ואלה מדמיינת כנפיים ועטרת ראש. תפסה בידה.

"תודה ברוניה", מתבוננת בעצמות הצוואר הבולטות, בחזה הצעיר המצויר וקינאה.

תפסה בידה של ברוניה ומשכה אותה פנימה. להושיב על הספה.

ברוניה ישבה, ברכיה הדוקות, נבוכה, שיערה הדק מגלה אזניים גדולות. כססה ציפורניים.

"אני שונאת עבודה", מילמלה.

אלה ישבה מולה וחייכה. ברוניה שיחררה צחוק קל של רווחה, פערה עיניה ופתע התמלאה שאר רוח, שהנה עמדה להגיע פיסקת הרוסית אך ויתרה.

"עבודה לא טוב פה", טפחה על מפתח הלב, "עושה רע".

אלה הינהנה.

"ובחוץ ים ושמש", התרפקה.

אלה צחקה. "טוב בחוץ, אה?"

"דה, דה", התרחבה ברוניה על הספה, שיחררה את רגליה, סומק כבש את פניה.

"רוצה שנצא החוצה", קרצה לה אלה.

לטיפת אושר חלפה על ברוניה והיא קיפצה על הספה, צחקה. מעשה משובה כזה לא עשתה עוד מאז עלתה לארץ. אלה תפסה בידה ומשכה אותה החוצה.

"אבל את חולה? אה?"

"זה טוב זה טוב", ציחקקה אלה, חשה כיצד נפרדת משומניה, קלילה בעיני עצמה כשהיא גולשת אתה במדרגות.

בוריס חיכה להן במשאיתו ונסעו אל הים.

תופס בשני הישבנים קידמן אל החוף. ברוניה צחקה אלה חייכה.

השקה אותן בקבוק זול וישבו וצחקו וצחקו. העביר ביניהן מגולגלת וצחקו.

ילדים היו משחקים על שפת החוף, זורים חול לרוח, מתרפקים על השמש כגורים, חופשים בורות מים ושוקעים לתוכם, מיידים כדורי בוץ. אמהות באות גוערות וחוזרות אל כיסאות הנוח. הילד שלה התרוצץ ביניהם והיה שבע רצון. ברוניה פלטה הברות וצחקה לנהימות השירה של בוריס שיחרר פרצופי סתום וגילגל אותה על החול.

"אני שונא מדינה זו. חרא מדינה", וצחקה.

"חרא מדינה", חזר אחריה וצחק.

"חרא מדינה", וצחקה.

הילד של אלה היה בועט ורושם את שמו בחול. שמות נמחקו ונכתבו מחדש. בגדיהם הזעירים טפחו בוץ מיטלטל בישבניהם. עסקו בנו עולם.

ברוניה הסירה בגדיה ורצה למים. בוריס בהה בה כשכפות רגליה בוחנות את הקור ונרתעות למגע הגלים. אלה אספה את עצמה כפסל. "לך אליה בוריס", אמרה לו, "היא רוצה".

הביט בה מהוסס גם והלך. מגודל שיערות ובשר סגר על קוויה הדקיקים של ברוניה, תפסה במותניה וזרקה למים. עדיין שמעה את צחוקה. נבלעו בגלים ופלטו קריאות עמומות. טונים גבוהים של ברוניה ונהמות השיכרון של בוריס. כבש אותה בידיו והשיאה על פני הגלים אל העומק. היו לבדם במים. הים היה שלהם. אלה קרבה אל הילדים, אל בורות המים, מחייכת אליהם, עוקבת אחר מעשיהם, תלו בה מבט ספקני והמשיכו. הילד שלה היה מנהל ממלכה. שניים קצוצי שיער רוכנים אל הבורות וילדה שהיתה מקשקשת שמות על החול. גמד בן שנתיים דידה אחריהם ומעד.

פתע נתן הבכור הוראה והחלו מיידים עליה כדורי בוץ. חטפה בפניה ובבגדיה, מתנערת וצוחקת. קרבו אליה ובעטו בה והפילו אותה על החול. חשה את כובד משקלה. קשיי הקימה באו כשהם עומדים מעליה ונוערים. עיניה דמעו והמשיכה צוחקת אליהם. בעטו בישבנה ורדפה אחריהם.

"דובה דובה", מן העברים והיא רודפת את העברים.

הפכו בעיניה נקודות מתרוצצות, אפופה את קולם, "דובה דובה".

אמהות בהו בה קפואות.

ביקשה להתנער מעצמה תוך מרדפה. "דובה דובה", קראו.

רצה אל קו החוף חשכה באה על עיניה, עוקבת אחר הבכור שלה, מביט בה רתיעה מרה, בחיוך קר. היא מתנהלת אחריו. עמד במרחק מה ממנה וירק בפניה. התנפחה וזינקה עליו בשתי ידיה. נפל על החול ונפלה עליו. צרח וצרחה גם היא.

צרח וקילל וירק ובכה. אמו רצה אליו, אלה שיחררה אותו מבין הזרועות ונמלט ממנה בבהלה.

"משוגעת, מטורפת, שלא תרימי את הידיים שלך עליו!"

חשיכה באה על עיניה.

החוץ החשיך, השמש נסגרה מקדרותם התועה של השמים והתבלטה לפניה. כדור השמש המלא נאטם ונבלע. הן הזהירו אותה במפעל שלא תסתכל. שזה ליקוי חמה שכזה לא היה עוד. שזה מסוכן כמו מלאך המוות. שמזה יש הרבה עיוורים.

סידרה לעצמה מושב רך על החול וישבה וצפתה. שלוש דקות היו נצח. אהבות טהורות ודקויות גוף ועיניו הצוחקות של הילד.

השמש היתה ראש מזדקר ונמלא חיים. רוח צוננת נגעה בעורפה, כי היתה שם נערה אחת ששיערה אסוף, תועה במשעולי הדרך, טווה קורי בדים, אורגת שלוש דקות היו נצח שאחריו לא ראתה עוד. תלתה מבטה בשמש.

הסיפור 'ליקוי חמה' זכה בתחרות הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' לשנת 2000 ופורסם בספר הביכורים 'עסקי תיווך' (כתר, 2003)

*