"נחמד לך כאן, מה?" צייץ מר וודיפילד הזקן והציץ מבעד לכורסת העור הירוקה, הרחבה, שניצבה לצד שולחנו של ידידו ה"בוס" כתינוק המציץ מעגלת ילדים. הוא אמר את שלו; הגיע הזמן ללכת. אבל הוא לא רצה ללכת. מאז שפרש, מאז… השבץ שלו, החזיקו אותו אשתו והבנות ספון בביתו במשך כל ימות השבוע, חוץ מביום שלישי. בימי שלישי היו מלבישות ומברישות אותו ומתירות לו לצאת שוב העירה למשך היום. אם כי מה היה לו לעשות שם לא הצליחו האישה והבנות להבין. מטריד את חבריו, חשבו… ובכן, ייתכן שכך. ואף על פי כן, אנו נאחזים באחרוני מנעמינו כשם שהעץ נאחז באחרוני עליו. כך ישב אפוא וודיפילד הזקן, מעשן סיגר ונועץ מבט כמעט חמדני בבוס, אשר התגלגל על גבי הכיסא המשרדי שלו, חסון, סמוק, חמש שנים מבוגר ממנו ועדיין במלוא אונו, עדיין מושך בהגה. היה טוב לראותו.  

נוגה, מלא הערצה, הוסיף קולו המוכר של הזקן ואמר: "בחיי, ממש נחמד!" 

"כן, נעים למדי," הסכים הבוס, והפך באחד מדפי ה"פייננשל טיימס" בעזרת סכין מכתבים. למען האמת, גאה היה בחדרו; הוא אהב לקבל עליו מחמאות, בייחוד מוודיפילד הזקן. זה הסב לו תחושת סיפוק עמוקה, מוצקה, להיות שתול שם באמצע החדר, חשוף למבטיה של הדמות המוכרת, השברירית הזו, העטופה בסודר.

"שיפצתי כאן לאחרונה," הסביר, כפי שהסביר כבר – כמה שבועות? "שטיח חדש," והוא הורה באצבעו לעבר השטיח האדום הבוהק שעליו דוגמה של טבעות לבנות גדולות. "רהיטים חדשים," והוא החווה בראשו לעבר כוננית הספרים הכבדה והשולחן שרגליו מפותלות כסוכריות ספירלה. "חימום חשמלי!" והוא נופף בידו בתנועת ניצחון כמעט לעבר חמש הנקניקיות השקופות, הבוהקות, שזהרו ברוך על גבי מגש הנחושת הנטוי. 

אך לתצלום שעל גבי השולחן לא הפנה את תשומת לבו של וודיפילד הזקן – תצלום של נער חמור סבר, לבוש מדים, העומד ובגבו תמונה של ענני סערה באחת מאותן תפאורות גן מלאכותיות של צלמים. התצלום לא היה חדש. הוא עמד שם כבר למעלה משש שנים. 

"היה משהו שרציתי לומר לך," אמר וודיפילד הזקן ועיניו הועמו שעה שניסה להיזכר. "נו, מה זה היה? זה עוד היה לי בראש הבוקר כשיצאתי מהבית." ידיו החלו לרעוד וכתמי סומק בצבצו מעל זקנו. 

קשישא האומלל, הוא כבר בסוף דרכו, חשב הבוס. וכשרוח נדיבות שורה עליו, קרץ לזקן ואמר בעליצות: "אומר לך מה. יש לי כאן טיפה של משהו שיעשה לך טוב לפני שתצא בחזרה אל הקור. חומר משובח; לא היה מזיק אפילו לילד." הוא הסיר מַפְתח משרשרת השעון שלו, פתח ארונית שהסתתרה תחת שולחנו, ודלה מתוכה בקבוק גוצי כהה. "הנה התרופה," אמר. "והאדם שנתן לי אותה גילה לי בסוד גמור שהיא הגיעה ממרתפי טירת וינדזור." 

לסתו של וודיפילד נשמטה למראה הבקבוק. אילו שלף הבוס שפן, גם אז לא היה נראה מופתע יותר. "זה ויסקי, לא?" צייץ חלושות. 

הבוס סובב את הבקבוק והראה לו את התווית בחיבה. זה אכן היה ויסקי.

"אתה יודע," אמר הזקן והעיף מבט משתאה לעבר הבוס, "הן לא מרשות לי לגעת בזה בבית." ונדמה היה כאילו הוא עומד לבכות. 

"אה, בזה אנחנו מבינים קצת יותר מהגברות," קרא הבוס, זינק לעבר זוג כוסות שעמדו לצד קנקן המים על השולחן, ומזג לשתיהן כמות נדיבה. "שתה. זה יעשה לך טוב. ואל תוסיף מים. זה חילול הקודש לגעת בחומר כזה, כן!" הוא רוקן את כוסו, שלף מכיסו ממחטה, מחה את שפמו בזריזות והציץ בוודיפילד הזקן, שגלגל את המשקה בפיו. 

הזקן גמע את המשקה, שתק לרגע, ואז אמר חלושות: "טעם אגוזי!"

אך המשקה חימם אותו; הוא זלג אל מוחו הזקן, הקפוא – והוא נזכר. 

"זהו זה, זה מה שרציתי לומר," אמר והקים את עצמו מן הכורסה. "חשבתי שתשמח לדעת. הבנות היו בבלגיה בשבוע שעבר, נסעו לפקוד את הקבר של רג'י המסכן, ובמקרה נתקלו בזה של בנך. נראה שהם די קרובים זה לזה."

וודיפילד הזקן השתהה לרגע, אך מפיו של הבוס לא נשמעה כל תשובה. רק רעד קל בעפעפיו העיד כי הגיע הדבר לאוזניו. 

"הבנות התמוגגו לגלות כמה יפה המקום מתוחזק," צייץ קולו של הזקן. "מושקע להפליא. אפילו פה בבית לא היו זוכים ליותר. לא יצא לך לבקר שם, נכון?" 

"לא, לא!" מסיבות שונות לא יצא לבוס לבקר. 

"יש שם מיילים על גבי מיילים כאלה," רעד קולו של וודיפילד, "והכל נקי ומסודר כמו גינה. פרחים על כל קבר. שבילים נאים, רחבים." ניכר היה בקולו כמה אהב שבילים רחבים.

שוב הייתה דממה. ולפתע אורו פניו של הזקן. 

"אתה יודע כמה חייבו את הבנות במלון על צנצנת ריבה?" צייץ. "עשרה פרנקים! זה שוד, תאמין לי. צנצנת קטנטונת, ככה גרטרוד אומרת, לא גדולה יותר ממטבע. והיא לא לקחה יותר מכפית, שעליה גבו ממנה עשרה פרנקים. גרטרוד סחבה להם את הצנצנת, ללמד אותם לקח. וטוב עשתה – טוב מאוד; זה ניצול של הרגשות שלנו. הם חושבים שבגלל שבאנו להשגיח שהכול מתנהל כראוי, נהיה מוכנים לשלם כל סכום. ניצול, זה מה שזה." והוא פנה לעבר הדלת.

"טוב מאוד, טוב מאוד!" קרא הבוס, אם כי לא היה לו שמץ של מושג מה, בדיוק, היה טוב מאוד. הוא קם ועקף את השולחן, פסע בעקבות הצעדים המשתרכים אל הדלת, וליווה את הזקן החוצה. וודיפילד הלך.

דקה ארוכה נותר הבוס על עומדו, בוהה לחלל, בעוד שליח המשרד אפור השיער, שעקב אחריו במבטיו, נכנס ויצא מתאו ככלב המצפה שיוציאו אותו לטיול. ואז: "לא אקבל אף אחד בַּחצי־שעה הקרובה, מייסי," אמר הבוס. "מובן? אף אחד." 

"בהחלט, אדוני." 

הדלת נסגרה, הצעדים הכבדים, התקיפים, שבו וחצו את השטיח הבוהק, הגוף השמן צנח אל תוך כיסא הקפיצים, והבוס, רכון לפנים, הליט את פניו בידיו. הוא רצה, הוא אמר, הוא נערך לבכות…

היה זה הלם נוראי כאשר וודיפילד הזקן הטיח לעברו את ההערה על קבר הבן. היה זה ממש כאילו פערה האדמה את פיה והוא ראה את הבן שוכב לפניו ובנותיו של וודיפילד נועצות בו את מבטן. שכן מוזר היה הדבר – למרות שחלפו למעלה משש שנים, בעיני רוחו תמיד ראה את הבן נח ללא שינוי, ללא רבב, במדיו, ישן שנת נצחים. "בני!" נאנק הבוס. אולם הדמעות בוששו לבוא. בעבר, בחודשים הראשונים ואפילו בשנים הראשונות למות הבן, אם רק הגה את המילה, מיד היה יגון נורא שוטף את כולו עד שרק התקף אלים של בכי יכול היה להקל עליו. הזמן, הכריז אז, אמר לכולם, לא יוכל לשנות דבר. אולי ישנם אחרים המסוגלים להתאושש, להשלים עם האובדן, אך לא הוא. כיצד יוכל? בן יחיד היה הנער. מיום שנולד נתן הבוס את כולו לבניית העסק הזה למענו; אם לא למען הבן, לא הייתה לו כל משמעות. לחיים עצמם לא הייתה עוד כל משמעות מלבדו. כיצד, בשם אלוהים, יכול היה להעביד את עצמו בפרך, למנוע מעצמו הנאות, להתמיד בכך כל השנים הללו לולא עמדה לפניו כל העת ההבטחה שהנער ייכנס לנעליו וימשיך מן המקום שבו הוא עצמו נעצר? 

וכה קרובה הייתה ההבטחה להתממש. לפני שהחלה המלחמה, שנה תמימה בילה הנער במשרד ולמד את המלאכה. מדי בוקר יצאו יחד מהבית; היו חוזרים באותה הרכבת. ואילו שבחים קיבל כאביו! מה הפלא? שהרי הוא כל כך נכבש במקצוע. אשר לפופולריות שלו בקרב הצוות, כולם, עד האחרון שבהם, אפילו מייסי הזקן, לא ידעו ממנו שובע. והוא לא היה מפונק בשום אופן. לא, הוא היה פשוט עצמו, טבעי ומאיר פנים, עם מילה טובה לכולם, עם המראה הנערי שלו ומנהגו לומר: "פשוט נפלא!"

אך כל זה חלף ועבר והיה כלא היה. הגיע היום, ומייסי הושיט לו את המברק שמוטט את הכל על ראשו. "מצטערים עמוקות להודיעך…" והוא עזב את המשרד שבר כלי וחייו מרוסקים לרסיסים.

שש שנים, שש שנים… כמה מהר חלף הזמן! כאילו אתמול קרה הדבר. הבוס הסיר את ידיו מפניו; הוא תמה. משהו בו לא היה כשורה. הוא לא הרגיש כפי שרצה להרגיש. הוא החליט לקום ולהתבונן בתמונת הבן. אך התצלום לא היה מהחביבים עליו; הבעת פניו לא הייתה טבעית. היא הייתה צוננת, נוקשה אפילו. הנער מעולם לא נראה כך. 

באותו רגע הבחין הבוס כי זבוב צנח לתוך קסת הדיו הרחבה שלו, ובמאמץ רפה אך נואש ניסה להזדחל החוצה. הצילו! הצילו! אמרו הרגליים המתחבטות. אך דופנות הקסת היו רטובות וחלקות; הוא צנח בחזרה והחל לשחות. הבוס נטל עט, משה את הזבוב מתוך הדיו, ניערו והניחו על פיסת נייר סופג. לשבריר שנייה שכב הזבוב ללא ניע על הכתם השחור שפעפע סביבו. ואז החלו הרגליים הקדמיות לנוע, תפסו אחיזה, ובעודו מושך ומרים את גופו הקטן והשקוי, החל במשימה הכבירה של ניקוי הדיו מכנפיו. מעל ומתחת, מעל ומתחת נמשכה הרגל לאורך הכנף כאבן משחזת על להב המגל. אחר כך באה הפוגה קלה, והזבוב, שדומה היה כאילו נעמד על קצות אצבעותיו, ניסה לפרוש את כנפיו, תחילה את האחת ואחר כך את האחרת. לבסוף עלה הדבר בידיו, ובעודו מתיישב החל, כחתול זעיר, לנקות את פניו. עתה נקל היה לדמות את הרגליים הקדמיות הזעירות מתחככות זו בזו בקלילות, בהנאה. הסכנה האיומה חלפה; הוא נמלט; שוב היה מוכן ומזומן לחיים.

אך בדיוק אז צץ במוחו של הבוס רעיון. הוא טבל את העט בחזרה בדיו, השעין את שורש כף ידו העבה על הנייר הסופג, ובעוד הזבוב מתקין את עצמו לעוף, טיפה ענקית, כבדה, ניחתה עליו. ומה יעשה עם זה? באמת מה! האומלל הקטן נראה מובס לחלוטין, המום, משותק מרוב בהלה מפני הבאות. אבל אז, כמו נאנק בכאב, גרר את עצמו קדימה. רגליו הקדמיות נעו, מצאו אחיזה, ולאט יותר הפעם, החלה המלאכה מחדש. 

שדון אמיץ שכמותו, חשב הבוס, והתמלא הערצה כנה לעוז רוחו של הזבוב. זאת הדרך להתמודד; זו הרוח. לעולם אל תאמר נואש; זוהי רק שאלה של… אך שוב סיים הזבוב את מלאכתו המפרכת, ולבוס ניתנה בדיוק השהות למלא את עטו מחדש ולנער על הגוף שזה עתה נוקה עוד טיפת שְחור אחת הגונה. מה יעשה הפעם? שרר רגע כואב של מתח. אך ראה זה פלא, שוב נעו הרגליים הקדמיות; הבוס חש פרץ של הקלה. הוא רכן מעל הזבוב ואמר לו ברכות: "ממזר קטן וערמו…" ואפילו עלה בדעתו הרעיון המבריק לנשוף עליו כדי לזרז את תהליך הייבוש. ועם זאת, היה משהו מהוסס ונרפה כעת במאמציו של הזבוב, והבוס, שטבל את העט עמוק בתוך הקסת, החליט כי זו תהיה הפעם האחרונה. 

וכך היה. הטיפה האחרונה צנחה על הנייר הסופג הרווי, והזבוב הממורט שכב בתוכה, לא נע ולא זע. רגליו האחוריות היו דבוקות לגופו; הקדמיות לא נראו לעין. 

"נו," אמר הבוס. "קדימה!" והוא דחף אותו בעזרת העט – אך לשווא. דבר לא קרה; אף לא היה יכול לקרות. הזבוב מת.

הבוס הרים את הגווייה על להב סכין המכתבים והשליכה לסל הניירות. אך תחושת שפלות מנסרת כל כך אחזה בו, שהוא נעשה מפוחד ממש. הוא גהר לפנים ולחץ על הפעמון לקרוא למייסי.

"הבא לי נייר סופג חדש," אמר בנוקשות, "והזדרז עם זה." ובעוד הכלב הזקן עושה את דרכו החוצה, הוא החל לתהות מה היה הדבר שחשב עליו קודם. מה זה היה? זה היה… הוא הוציא ממחטה וניגב את פנים צווארונו. חי נפשו שאינו יכול להיזכר!

עריכה: לי ממן

הסיפור ראה אור לראשונה בכתב העת הבריטי, The Nation and Athenaeum, ב-18 במרץ 1922. נדפס מחדש ב-1923 בקובץ הסיפורים הקצרים של מנספילד, קן היונה וסיפורים אחרים:

Mansfield, Katherine, (1923) The Doves' Nest and Other Stories. (London: Constable and Company LTD)