לבד

אדוה בולה

This is Heading Animation

00.00
לבד
  • לבד

לבד

אדוה בולה

כשנגמר הקיץ, החלטתי שאני לא מעוניינת יותר בחברויות חדשות. לשאלתו של בעלי מדוע, השבתי שהיה לי מספיק מזה. התכוונתי לומר, לא מתחשק לי להיפגע שוב, וגם, אני לא מאמינה שזה אפשרי. לא אצלי בכל אופן. הרגיז אותי שהוא מחייך, ולכן אמרתי שוב: עובדה. ראית בעצמך. זה לא מחזיק מעמד אצלי. באשר לעיתוי, הייתי מוכרחה לקבל את ההחלטה הזאת, כי בדיוק אז היו שתי נשים שמאוד רצו להתחבר איתי, וידעתי שאם לא אעמוד על המשמר, אני עלולה להיקלע לסוג של ידידות איתן, שתתפתח במהרה לכדי חברות, שבמוקדם או במאוחר, ידעתי, תגיע לקִצה. אחת מהן היתה אמא של חברה של בני מהגן, מעצבת פנים שלבשה בגדי מעצבים, והיתה עשירה ממני בהרבה, דבר שגרם לי להסתקרן מאוד לגבי אורח החיים שניהלה (החיים ללא דאגה כלכלית הם דבר שאני מתקשה אפילו לדמיין), והשנייה היתה גרושה טרייה ששחתה איתי בבריכה, והיות שהסתקרנתי גם כיצד נראים החיים שלאחר הגירושים, היינו משוחחות יותר מאשר שיחת חולין רגילה במלתחות, ופחדתי שהיא תטעה לחשוב שאני מעוניינת להיות חברה שלה (משהתגרשה, ודאי התפנה לה זמן רב).

"הבעיה שלך," אמר לי פעם בעלי, "היא שאת גורמת לאנשים להתאהב בך, ואחר כך שוברת להם את הלב."

"מה אתה מצפה, שאני אבוא לגן, או אלך לשחות ולא אדבר עם אף אחת?"

"לא, אבל את לא מודעת למה שאת משדרת."

"אני נחמדה," אמרתי. "לא יותר מזה."

"מה את מתרגזת? זאת עובדה. אותך תמיד אוהבים בסוף יותר ממה שאוהבים אותי, ואז את מפנה לאנשים את הגב."

"זה לא נכון." כעסתי. "אותי אוהבים עד רגע מסוים. ואחר כך לא."

כמעט כל החברויות הישנות שלי הסתיימו באופן כזה שהרגשתי שנשימתי נעתקת מעוצמת הכאב, והסקתי שאני ככל הנראה לא שייכת לסוג האנשים שמצליחים להחזיק חברות זמן ארוך. לאחותי, למשל, יש חברים מבית הספר היסודי, יש לה אפילו חברה אחת שהיתה איתה בגנון, אלוהים יודע על מה הן מדברות. החברה הוותיקה ביותר שלי למדה איתי בתיכון, וזו חברות שנשמרת משום שמעולם לא היינו קרובות באמת. לראיה: לה ולבעלה אין ילדים, ואני לא יודעת אם זה מתוך בחירה או שהיא ניסתה בכל כוחה ולא הצליחה להיכנס להיריון. היא אדם ששומר בקנאות על פרטיותו. לעתים אני חושדת שהיא עקרה, אבל החברות בינינו היא כזאת שהשאלה עצמה היא חציית קו אדום מאוד. למדתי לכבד זאת. יש ביני לבינה יבשה מפורזת, שככל הנראה מאפשרת לנו לשמור על הקשר שנים רבות.

החברות האחרות שלי, לעומת זאת, הפכו מהר מאוד, אולי מהר מדי, צמודות וקרובות אלי, עד שעלתה החברות באש. האבל על חברות שנגמרת הוא מעורפל, הוא איננו ברור כשם שגירושים או פרידה מבן זוג עלולים להיות. ייתכן שזה כי חברויות אינן מסתיימות באופן רשמי, הן נסוגות, או משום שאנשים מסוימים מייחסים חשיבות רבה לחברויות, ואחרים לא. בכל מקרה, החלטתי, איני רוצה עוד חברות. די לי במשפחתי, בבעלי, בבני ובעוברית שבבטני. יכול להיות שזו לא היתה החלטה כמו שזו היתה עייפות גדולה. הייתי מאוכזבת, מותשת ושבורת לב ולא היה לי כוח להתמודד עם מה שמביא איתו מפגש בין חברות. בסוף הרי אקנא, איעקץ ואפגע, ידעתי, והיריון זה זמן להגן על הגוף מעלבונות.

בעלי אמר שההחלטה הזו, אף שהוא מבין אותה, מנוגדת לאישיות שלי, שלא אעמוד בה, שאני אדם שצומח במחיצת אנשים, המפגש איתם מחיה אותי, אני מצחיקה, שנונה, מלאת קסם.

"הרגעים שאני הכי נמשך אלייך," התוודה פעם, "הם כשאת מוקפת אנשים חדשים."

פעם טיילנו יחד בניו יורק. היינו שם כמעט שבועיים, וערב הטיסה חזרה התיישבנו בבית קפה, שהיה בחציו גם חנות בגדים. היו לנו כמה שעות להעביר עד הטיסה, בעלי ואני שתינו קפה, והבן שלנו התרוצץ בין הקולבים, הלך לאיבוד בין השמלות, התחבא לבעלי, שעשה את עצמו כאילו הוא לא מוצא אותו. על הבר ישבו שלוש נשים בנות גילי, והתחלתי לדבר איתן. אני זוכרת כיצד בבת אחת הרגשתי את עצמי מתמלאת כוח, הופכת חיה, מושכת, שנונה מאוד, ואת בעלי שהביט בי מהצד ואמר בעברית, "את צריכה סביבך אנשים, אחרת את נובלת, אנחנו לא מספיקים לך."

הוא צדק. השעה ההיא בבית הקפה זכורה לי כמו אחד הרגעים הנפלאים בטיול ההוא. אבל זה תמיד מסתיים באותו האופן: לאט־לאט האנשים מתכערים בעיני, וככל שעובר הזמן, אני מגלה שהם קמצנים, צרי עין, קנאים, בעלי טעם רע, קיצונים בדעותיהם הפוליטיות, מאוהבים בעצמם, אגו מניאקים, גזענים, מחנכים גרועים, או מתגאים בילדיהם יתר על המידה, ואני לא רוצה בקרבתם.

"זה כי את מצפה מאנשים ליותר מדי," אומר לי בעלי.

"אני לא מצפה מאנשים זרים," אני מתגוננת. "אלה חברים!"

"חברים הם אנשים שמקנאים בך ואת בהם, יותר מאשר זרים גמורים. זה הכול."

לבעלי יש חבר אחד, אלי. הם הכירו כשבעלי התגרש מאשתו הראשונה, והחבר — ממי שהיתה חברתה הטובה ביותר. תקופה קצרה הם גרו יחד, וגם כשעבר כל אחד מהם לדירה משלו, המשיכו לטייל בלילות, כל אחד עם הכלב שאיתו עזב את הבית. לפעמים נדמה לי שאני משתדלת לשמור עבור בעלי על החברות הזאת יותר מכפי שהוא עצמו משתדל. בערבי שישי אני מזמינה את אלי לאכול איתנו. בעלי אומר, בטח יש לו כבר תוכניות, אבל אני מזמינה. אני עושה את זה לא רק משום שאני מאוד אוהבת את אלי, אלא גם כי למרות ניסיוני, והיום יותר מאשר בעבר, אני מכירה בערכה של חברות.

התוצאה של ההחלטה שקיבלתי היתה שביליתי זמן רב לבד. בבקרים הייתי יוצאת מוקדם לבריכה, הולכת לאט ברחובות שהפכו מטונפים יותר ככל שהתקרבתי לדיזנגוף סנטר. מחוץ לבתי הקפה הסגורים המתינו ארגזי ירקות, וחתולים חיטטו בהם, חלק מהמדרכות עוד היו רטובות מהמים שגרפו המלצריות בתום המשמרת, ופעמים רבות העלו ריח. מסביב לסנטר ישנים קבצנים וחסרי בית רבים, ובבוקר, מוקדם, כשהרחובות ריקים, עוד יותר קשה להתעלם מהם. אחד מהם ישן כשסיגריה דולקת בפיו. איני יודעת האם בגלל ההיריון הפכתי רגישה יותר, אבל התחושה היתה שכדי להגיע לבריכה עלי לדלג מעל עצב רב וחשוף. אחר כך הייתי נכנסת לדיזנגוף סנטר מהשער היחיד שפתוח. זה הפונה לרחוב קינג ג'ורג'. המקום עודנו חשוך, המדרגות אינן נעות, הגוף שלי התנהל כמעט מעצמו — אני מטפסת במדרגות עד הכניסה לבריכה. ידי רושמת את שמי בתור, רגלי מובילות אותי אל המלתחות, אני מתפשטת מהר, את בגד הים לבשתי כבר בבית, פותחת את המנעול הקטן של התא שעליו רשום השם שלי, מוציאה ממנו את המשקפת, את כובע הים, הגוף מורגל מאוד, מטפס שוב מהמלתחות אל ארון המגבות. לעתים אז אני נאלצת בכל זאת לעזור לו, לגוף, להיזכר איפה שמתי את המגבת. אני מניחה אותה על הכיסא, אוספת לעצמי זוג סנפירים, והנה — אני במים. הם קרים בהתחלה. אני מרחיקה מעלי בחתירה נמרצת את הדרך לבריכה, את הלילות, שהופכים קשים יותר ככל שמתקדם ההיריון, את הזיעה, את המחשבות הרעות.

מקץ שלושים דקות, ארוכה יותר, שלווה, אני יוצאת מהמים, מתנגבת, יורדת אל המלתחות, מתקלחת, והכול בדממה נפלאה שאני מתפללת שלא תופר. שלא תיכנס מישהי מהמנויות שאני מכירה ואיאלץ לדבר איתה.

כשהפך ההיריון נראה לעין, מצאתי שיותר קשה לי לחמוק משיחה. לא רק בעלי ובני עקבו בסקרנות אחרי הגוף המשתנה, אלא כל מי ששחתה באותן השעות שבהן אני שחיתי. היו לי שותפות רבות להיריון הזה. כולן רצו לדעת באיזה שבוע אני, כמה עליתי במשקל, האם התינוקת כבר במנח ראש וכיצד והיכן אני מתכוננת ללדת. מעולם לא הרגשתי עירומה במלתחות, כפי שהרגשתי במשך חודשי ההיריון.

באחד הבקרים נעמדה הגרושה הטרייה בפתח המקלחון שבו התקלחתי.

"חסר לך מגנזיום, את יודעת?" היא אמרה, "ראיתי אותך מחזיקה את הקרסול קודם."

אמרתי שאני לוקחת.

"זאת לא חוכמה לקחת, צריך לדעת איזה סוג, כי יש כאלה שממש לא מתאימים לנשים בהיריון."

הצטערתי שלא סגרתי לחלוטין את דלת התא.

"אני מאוד מבינה בזה, את יודעת שלמדתי נטורופתיה? אני אתקשר בערב להסביר לך, יש כמה סוגים מומלצים."

קיוויתי מאוד שעד שאצא מהמקלחת היא כבר לא תהיה, אבל היא המתינה לי בסבלנות, מכשיר הטלפון בידה, וחיכתה שאתן לה את המספר.

כשהיא התקשרה באותו הערב, וגם בזה שאחריו, לא עניתי.

אולי לזה בעלי מתכוון שהוא אומר שאני לא מודעת למה שאני משדרת.

אחר כך, יפה יותר, מבושמת, הייתי עושה את דרכי מהבריכה לתחנת האוטובוס. באותה תקופה, גם מכיוון שהגן של הבן שלי עבר לקצה השני של העיר, וגם כי לא רציתי לסכן את ההיריון ברכיבה על אופניים, נסעתי הרבה באוטובוסים. אהבתי מאוד את הנסיעות האלה. זה גרם לי להיזכר כמה העיר יפה, וכמה כעורים יכולים להיות אנשים, ולהיפך. נסעתי ברחובות הגדולים, אלנבי, מונטיפיורי, רוטשילד, וגם ברחובות קטנים יותר שלא הכרתי, וכל הזמן ליוותה אותי תחושה מוזרה של חוסר נוכחות, כאילו מי שהולכת לאיטה מהבריכה אל תחנת האוטובוס, מעבירה את כרטיס הנסיעה, מתיישבת על יד החלון, מוציאה ספר וקוראת בו, או נועצת מבט בחלון, היא איזו קליפה שלי. זה קשור לכך שימים שלמים, מרגע שיצאתי מהבית ועד שהגעתי לקחת את הבן שלי מהגן, לא החלפתי מילה עם איש.

נוכחות קשורה במילים. לפחות אצלי.

הימים שלי היו שתיקות ארוכות. תרמה לכך גם העבודה שלי. השתמשתי בהיריון כתירוץ לזה שאיני יכולה לגשת לאודישנים או לנסוע ברכבת מתל אביב לירושלים, שם עבדתי כמורה למשחק, והתחלתי לעשות את צעדי הראשונים כתסריטאית.

האמת היתה שלא רציתי להיות בחברה. לעמוד מול אנשים. להופיע. הרגשתי הקלה, לא הייתי חייבת דין וחשבון לאף אחד, ולא היה עלי לרצות איש, להיראות במיטבי או לעשות את עצמי כאילו מצחיקים או מלהיבים אותי דברים שהלהיבו את האחרים. כתבתי אז דרמה יומית לנוער והשתכרתי מספיק כדי לשכור משרד קטן שבו הסתגרתי כל היום. אם מישהו מהמשרדים הסמוכים היה מזמין אותי להצטרף לארוחת צהריים, הייתי מסרבת, אומרת שכבר אכלתי או שיש לי המון עבודה ונשארת לאכול בחדרי אל מול החלון שמשקיף אל הים, ואם אחת משתי החברות שנותרו לי היתה מתקשרת ומציעה לי להיפגש לקפה, הייתי מוצאת סיבה לדחות אותה. לא היה בי שום רצון לחלוק את הזמן שלי או את המחשבות שלי עם איש. לעתים, אם בכל זאת התעורר בי רצון לחברה, הייתי משתהה כמה דקות בפינת הקפה, מתלוצצת עם אחד משוכרי המשרדים הסמוכים, מתכבדת בעוגיות, אבל רק משום שידעתי שמיד כשארצה בכך, אוכל להיבלע בתוך החדר שלי ולהיות שוב לבד. ההיריון הפך אותי קנאית מאוד לזמן שלי, למרחב שלי, הרגשתי שמשך שנים נתתי הרבה מהכוחות שלי לאחרים — לתלמידי, לחברותי, לעבודתי, לסוכן שלי, לאשת יחסי הציבור שאיתה עבד — עד שלא זכרתי מה אני רוצה. זה גרם לי להתבלבל, לשגות בבחירות שלי, לקבל החלטות שלא על פי קווי האישיות שלי, או אמות המידה שלי. כשהסתכלתי לאחור על השנים שעברו ועל מה שהצלחתי להשיג בהן, הרגשתי שנכשלתי, שהלכתי בדרך לא נכונה, שביזבזתי את הזמן, אף על פי שלזכותי נזקפו הצלחות רבות. (בסלון, על המדף, עומד פסל מוזהב שזכיתי בו על משחקי בסרט. הבן שלי אוהב להתגאות כיצד הוא מרים אותו ביד אחת, על אף המשקל שלו.) רציתי לנתק מגע עם כל מי ומה שייצגו את העבר שלי. אם קיבלתי מחמאה על המשחק שלי, הייתי ממהרת לטשטש אותה, להתנער ממנה, כאילו לא אלי הכוונה.

"זה צולם מזמן," הייתי אומרת, "אני כבר לא זוכרת מה עשיתי שם."

סירבתי ליחסי ציבור. דיברתי פחות ופחות עם הסוכן שלי, וידעתי שבקרוב ככל הנראה לא נדבר בכלל. בתוכי האשמתי אותו על הבחירות הרעות שלי, על שלחץ עלי לקחת עבודות שלא רציתי לעשות אותן. בוקר אחד קיבלתי הודעה מהמזכירה שלו, היא ביקשה לדעת האם אני צמחונית או טבעונית, ואם יש לי דרישות מסוימות לגבי מזון — הם עידכנו את רשימת השחקנים במחשב שלהם, וזה היה מידע שחברות הפקה ביקשו לפני ימי צילום — עניתי לה, אף על פי שהערכתי שלעולם לא ייעשה במידע הזה שום שימוש. אם אמי או אחת מאחיותי היו מתקשרות, הייתי אומרת שאני לא יכולה לדבר, שעלי להתקדם עם התסריט, להגיש לחברת ההפקה פרק. לימדתי אותן שאיני עונה לטלפונים בשעות הבוקר. אם בכל זאת היו מתקשרות, הייתי מניחה לטלפון לצלצל ולא עונה. שיפנימו. לעתים רחוקות בלבד טרחתי לחזור אליהן. בפעמים שכן דיברנו, הייתי מקמצת מאוד במילים, דבר שרק גרם להן לנסות ולדלות ממני עוד מידע על מצבי, על מקום העבודה שלי, על האופן שבו אני מתכננת ללדת, או על מצב הרוח שלי, והייתי ממהרת לנתק. השיחות האלה הזכירו לי שכילדות אהבנו, אחותי ואני, לגעת בראשיהם של חלזונות ולראות איך הם נסוגים מיד אל תוך הקונכייה שלהם. אחותי עשתה את זה בידיים חשופות. אני בקצה של עלה.

בתוכי גם הלך והתגבר הכעס על החברה האחרונה שלי, שהפרידה ממנה הותירה בפי טעם רע, ולא פעם דמיינתי מה אומר לה אם אפגוש בה. לבסוף התחלתי להתעלם משיחות הטלפון של תלמידי, דבר שמעולם לא חשבתי שאעשה.

האדם היחיד איתו הייתי מדברת במהלך היום היה בעלי, שיחות קצרות מאוד שבהן סיפר לי מה היה הבוקר בגן ומי מהגננות היתה אחראית על ארוחת הבוקר.

אני לא יודעת אם הייתי מודעת למקום שאליו אני מובילה את עצמי, אבל לאט־לאט בודדתי את עצמי מחברותי, מתלמידי, מהאנשים שאיתם עבדתי בעבר, מהמקצוע שלי וממשפחתי.

הציפייה שלי מבעלי היתה שימלא את החסר. בערבים רציתי לדבר איתו על הדברים שעברו עלי במהלך היום, אבל הוא לא נענה לי. עייפתי אותו. כשהייתי מתחילה לדבר, היה עונה לי מבלי להפנות אלי את פניו. דיברתי אל הפרופיל שלו, אל עצמות הלחיים שלו, והוא נהג לפטור אותי בתשובות קצרות מאוד, או אמר בכנות שאין לו כוח לדבר. זה היה מקור לריבים רבים בינינו.

"למה לא תצאי עם חברה?" הציע מדי פעם.

"לא מתחשק לי להסביר את עצמי," עניתי בכנות. "וגם אין לי עם מי."

"יש לך," הוא אמר, ומנה את שמן של שתי החברות ההן שאיתן עדיין היה לי קשר רופף מאוד.

לא עניתי. היו לנו די סיבות לריב גם ככה.

היחיד שבאמת רציתי בקרבתו היה הבן שלי. כשאני מצליחה להדליק עבורו את האור במסדרונות הצרים שבין מחשבות לפעולות, אני מרגישה קיימת. הוא שאל אז הרבה מה יהיה כשהתינוקת תיוולד, איפה היא תישן, והאם הוא תמיד יהיה יותר גדול ממנה.

הוא מוטרד מהלידה כמוני, חשבתי.

עוד רציתי: לכתוב בתשוקה את הספר הבא שלי. חלמתי להיבלע אל תוך סיפור, שיספק לי — כפי שזכרתי, או אולי כפי שייפיתי בזיכרוני, את התקופה שבה כתבתי את ספרי הראשון — חלופה הולמת לחיי, מציאות אלטרנטיבית לחיות בה. בזמנו הפכתי חברה של הדמויות, הן הצחיקו אותי, חלמתי עליהן, הופתעתי מהן, אבל הדמויות שיצרתי הפעם היו קפואות. חסרות חיים. מתכתיות. כל סיפור שהתחלתי נשמט מידי כעבור חמישה או שישה עמודים, הדמויות הפנו לי את גבן, השתתקו, הפכו אילמות או עילגות תוך משפטים ספורים. ייתכן, ובצדק, שהרגישו מנוצלות או מזויפות, אף אחת מהן לא שיתפה איתי פעולה. וככל שהלכה הכתיבה והתרחקה ממני, כך רציתי יותר את קרבתה.

"זה לא מושך, גבר שמחזר בנואשות," אמרתי לבעלי כשרק הכרנו, ומאמציו לכבוש את לבי הכבידו עלי. "תן לי גם לרצות ממך משהו."

כמורָה למשחק ניסיתי ללמד גם את תלמידי לא לרצות עד כדי כך. "המצלמה מזהה רצון יתר," הזהרתי אותם. "והיא סולדת ממנו."

מעטים הבינו את מה שניסיתי לומר, ומעטים עוד יותר הצליחו ליישם.

לעדן את הרצון, זה שיעור שקשה ללמוד.

והנה, הפכתי בעצמי מחזרת נואשת אחר הכתיבה, ושנאתי את זה.

בשבתות הייתי הולכת למשרד שלי כדי לכתוב.

"אבל למה דווקא בשבת?" בעלי התמרמר.

"כי במשך השבוע אני מתפרנסת," אמרתי, "ואת סופי־השבוע, אני רוצה להקדיש לכתיבה."

היתה לי תחושה כאילו הלידה הקרבה הפכה שעון חול בלתי נראה בתוכי, ואחריה, מי יודע אילו חיים מחכים לי. במובן מסוים פחדתי מאוד שאני כפי שהייתי עד היום, עומדת למות.

כשהציעו לנו שכנים או חברים להצטרף לקפה, סירבתי, לא רציתי לבזבז את הזמן.

"אני לא אספיק כלום," הייתי אומרת לבעלי.

"מה יש לך להספיק?"

העבודה, הכתיבה, החיים, רציתי לומר, אני לא אספיק אותם.

"בואי," התחנן, "תשתי איתנו קפה ואז תלכי. כל כך מעט אנחנו נפגשים עם אנשים."

"השעות הטובות שלי הן בבוקר" — שיקרתי, כבר לא היו לי אז שעות טובות — "ואני לא רוצה להגיע למשרד בצהריים ולהירדם על המחשב."

בעלי סימן בידו שהוא לא מתכוון להתווכח. "תעשי מה שאת רוצה."

השבתות האלה היו איומות. הלכתי לאיטי למשרד הריק וקינאתי בבעלי ובבני שעשו את דרכם באותו זמן אל הים או לכיכר הבימה. גזרתי על עצמי בדידות איומה. עיניתי את עצמי. סבלתי מאוד, ובתום חמש שעות של ישיבה אל מול המחשב, התחשק לי להשליך את עצמי מהחלון.

למזלי הרגשתי מדי פעם תזוזות בבטני.

באחת השבתות ליוו אותי בני ובעלי למשרד. שלא כהרגלי, הסכמתי ללכת איתם קצת ברגל. כשעברנו ליד בית הקפה השכונתי, ישבו בו השכנים שלנו עם ילדיהם, בעלי הביט בי במבט עוין. הרגשתי כאילו הוא אומר, "את רואה, בגללך הפסיקו אפילו להזמין אותנו."

השבתות שבהן הייתי נכנעת ללחציו ונשארת איתם, היו איומות גם הן. הרגשתי שהבית סוגר עלינו, שאיני מסוגלת לבלות עם בני ובעלי יחד באותו מקום, ושאין חלל די גדול עבור שלושתנו, ומישהו יהיה מוכרח לוותר. במשך השבוע בעלי עובד שעות ארוכות, ובסופי־השבוע הוא והבן שלי מתנפלים זה על זה, משתוללים כמו שני גורים. בני שוכב על השטיח, מותח את הזרועות מעל הראש, ומבקש מבעלי ל"משמק" אותו, ובעלי רוכן אליו ומתחיל ללעוס את בתי השחי שלו, את ירכיו, לרחרח ולנשק אותו בנהימות חיה, כשבני מתפקע מרוב צחוק, מנופף בידיו וברגליו בהנאה, מתחנן שיפסיק, ואז מיד מבקש שוב, "עוד מישמוק! עוד אחד וזהו!" ובמקום שהקולות ישמחו אותי, יגרמו לי להרגיש בת מזל — ביקשתי להימלט, לא יכולתי לשאת את הצרחות, או את צורת הדיבור של בעלי — "איפה התחת הזה? אני רוצה עוד ביס מהתחת הזה!" — ולא פעם צעקתי עליו שיפסיק עם זה. לפעמים היינו יורדים יחד לגינה. אני הייתי יושבת על הספסל, ובעלי ובני היו משתוללים על הדשא. ברגעים כאלה חשבתי לעצמי: בשביל מה התעקשתם שאבוא, הרי הייתם מסתדרים גם בלעדי.

ימי ראשון, אחרי שבת כזאת, היו עבורי הקלה גדולה, אבל אני מניחה שזוגות נשואים רבים מרגישים כך לגבי ימי ראשון.

רוב הזמן היה לי נוח כך, לבד. רק לעתים, בקפלי החיים, במרווחים שבין מטלה למטלה, בכל זאת תהיתי איך קרה שהפכתי אדם כזה, וככל שהתקדם ההיריון, והייתי זקוקה למעטפת הנשית שבעלי לא יכול היה לספק — הרגשתי ככה לעתים תכופות יותר.

בעיצומה של אחת המריבות שלנו בעלי השתמש במושג שהבהיל אותי. עמדנו לקנות דירה מחוץ לעיר, והעסקה התגלתה כמפוקפקת. כשהגענו לפגישה עם עורך הדין, גיליתי להפתעתי כי הוזמנו לשם גם המוכרים, וזה עוד לפני שראינו את החוזה והיתה לנו הזדמנות להביע את ההשגות שלנו עליו. הרגשתי מרומה וחשבתי שאני עומדת להשתגע. צעקתי על עורך הדין שלנו כך שכל מי שהיה בחדר, חוץ ממני, חשש שאני עומדת להפיל את התינוקת. כשיצאנו משם, האשמתי את בעלי שבחר עורך דין לא מספיק טוב, ועוד היינו עלולים להסתבך ולאבד את כל הכסף שלנו בגללו.

"זאת לא סיבה לעשות שם סצנה כמו שעשית," הוא היה עצבני מאוד.

"זכותי לכעוס!" אמרתי. "ואני, שלא כמוך, לא פוחדת מעימות!"

"זאת הבעיה!" הוא צעק, "את שורפת גשרים! וזה נמאס!"

המילים שלו פגעו בי. לראשונה בכל השנים שלנו יחד הוא לא עמד לצדי, אלא אמר: ההתנהגות שלך פוגעת גם בי. פחדתי שהוא צודק, והביטוי הזה, שורפת גשרים, רדף אותי. ומה אם כשארצה לחזור, חשבתי, לחזור כלשהו, כל לחזור, לא תהיה לי דרך?

בספר ההכנה ללידה, שאותו שבתי וקראתי אז, ההמלצה היא לחכות עד שבחבל הטבור יפסיק לזרום דם והוא ילבין, ורק אז לחתוך אותו.

עובר זמן עד שאפשר לאסוף מקרה למקרה ולומר כי זהו דפוס, אבל כבר היו לי די הוכחות — אני לא יודעת לצנן קשר עד שיגיע לטמפרטורה שבה יוכל להתקיים לאורך זמן. כשהוא מכזיב, אני יודעת לעשות דבר אחד — לחתוך אותו. לשרוף. אני פגועה עד כדי כך שאיני יכולה להישיר מבט אפילו רגע אחד נוסף. כשאני חושבת על זה, זה מה שניסיתי לעשות גם עם המקצוע שלי. היו בי שתיים, שונות מאוד זו מזו. האחת שחקנית — את התואר הזה, אולי משום שעבר עשור והיו בידי קבלות, כבר אמרתי בקלות — מי שהייתי מילדות, שמחפשת את תשומת הלב, שמבקשת לעמוד במרכז, והאחרת, סופרת — לתואר הזה עדיין הוספתי סייגים רבים — שמעדיפה להיות לבד, נטולת איפור, מאחורי דלת סגורה.

פעם זימן אותי מנהל בית הספר למשחק שבו למדתי לשיחת נזיפה. הבמאית שביימה אותנו התלוננה שאני לא נשמעת לה.

"את לא בדיוק מה שאת נראית," הוא אמר לי. "וזאת לא פעם ראשונה שאני מבחין בזה."

הוא אמר את זה כאילו זה דבר רע. כאילו אדם מוכרח לקיים את ההבטחה שבמראהו, אחרת הוא רמאי.

ניסיתי להיזכר האם תמיד היו בי שתיים, או שברגע מסוים הולידה האחת את האחרת, ואם כן, למה? ומתי זה קרה? ולמעלה מהכול התעורר בי ספק גדול האם הן יכולות לחיות יחד, לאורך זמן.

אני סך כל הדברים שעשיתי ועוד אעשה, אמרתי לעצמי, אבל היתה לי תחושה שלמרות זאת, ברגע מסוים, יהיה עלי לבחור. שישנה בכל זאת סתירה בין השתיים.

פעם, במסגרת הלימודים, השתתפתי בסדנת תיאטרון פלייבק, והמנחה דיבר על אבות־טיפוס של פרידה. הוא היה במאי תיאטרון שמן ומקריח, שחשתי אליו משום־מה משיכה רבה. אחת המשתתפות, שהיתה במשך הלימודים חברה טובה שלי, אמרה שלפני הפרידה היא נוטה לעשות אידיאליזציה ליחסים, לא משנה כמה הם היו איומים, כמה סבלה, או רצתה כבר להיחלץ מהם, כשמגיע הרגע, היא נזכרת דווקא ברגעים היפים ומצטערת מאוד על הפרידה הקרבה.

תמיר, בחור שרירי ובעל טמפרמנט, אמר שהוא תמיד מסיים מערכות יחסים במריבה, אם הוא מרגיש שהקשר מתחיל להתרופף, הוא מוצא סיבה לחסל אותו (פעם הוא התווכח עם המנחה ויצא בטריקת דלת, זה היה שלושה שבועות לפני סיום הסמסטר). בחורה נוספת אמרה שכדי להיפרד מבעלה, היתה צריכה קודם כול להינשא לו, ומי שישבה לידה צחקה במרמור ואמרה: "מצבך עוד טוב. בעלי, כדי להיפרד ממני, בילה לילה אחד עם זונה."

אני אמרתי על עצמי אז, שאיני יודעת לגבי הפרידה עצמה, אבל כשאני נמצאת בקשר, אני לא מעלה על דעתי את האפשרות שהוא יכול גם להסתיים, וכשזה קורה אני מרגישה כאילו הכו אותי. המנחה, שמשך את זקנו וסילסל אותו באצבעות בכל פעם שהתלהב ממשהו, ביקש ממני לספר על זה יותר. סירבתי, אף על פי שהרגשתי שהוא מחבב אותי מאוד ושאני מאכזבת אותו.

"אין אצלך אמצע," אמר לי בעלי באותו אחר הצהריים, בנימה מפויסת יותר, "זה תמיד או הכול או כלום, וזה לא עובד ככה. את לא יכולה לפטר את כולם."

כאלה היו אז גם יחסי עם הכתיבה. חיפשתי אחר המושלם, המהודק, התחלתי לכתוב ומחקתי, והתחלתי שוב, שייפתי עשרות פעמים את מה שבכל זאת הצלחתי ליצור, עד שהפך דק מאוד ואיים להתפורר. לא זכרתי מה רציתי לספר. רציתי לדעת את הסיפור מתחילתו ועד סופו, לא היתה בי טיפת סבלנות לחכות שיתגלה לי, לא היה לי זמן. שירטטתי על דפים תרשימי זרימה, מהלכים, שלדי בניינים שעלי לחבר בין קומותיהם, אבל כולם התמוטטו. בתום כמה שעות של כתיבה התמלאתי תחושת מיאוס נוראית, לא רק כלפי החומר הכתוב, אלא גם כלפי עצמי, כלפי העיר הזאת, שפולטת אותנו מתוכה — לכו תמצאו לכם דירת ארבעה חדרים בפרברים, כי פה לא תצליחו לשרוד, היא יורקת לנו בפנים, בטח לא עם שני ילדים. הדירה שבה אנחנו גרים נראתה לי צפופה, ופחדתי שלא נצליח לחיות בה אפילו יום אחד אחרי שהתינוקת תיוולד, ראיתי כל הזמן את הפגום, את המקולקל, העובש בפינת האמבטיה, הקיר בחדר השינה שלנו שהצטברה עליו שכבת אבק שומנית שלא הצלחתי להסיר, ברז המטבח שהתרופף כך שקשה היה לווסת את טמפרטורת המים וכבר כמה פעמים נכוויתי בזמן שהדחתי את הכלים, הפריעו לי ניקור המים על המעקה מצינור המזגן של השכנה שלנו, המיטה שחרקה, אוזלת היד של בעלי בכל מה שקשור לאחזקת הבית, החצר המטונפת, החתולים שייללו תחת חלון חדר השינה שלנו. רציתי להשליך הכול, להחליף הכול, להתחיל מחדש.

מקץ כמה שעות, כשהיתה חולפת ההרגשה האיומה הזאת, וחזרתי לראות את הדברים על פי גודלם, התביישתי בעצמי. התנצלתי אלפי פעמים בפני בעלי, חיבקתי ארוכות את הבן שלי. זאת לא אשמתו של איש שאת לא מצליחה לכתוב, אמרתי לעצמי, ואם זה כל כך קשה לך, אז זה כנראה לא הסיפור שלך.

הייתי מתוסכלת מאוד, ובכל זאת, לא הצלחתי להרפות.

כשאני חושבת על התקופה הזאת במושגים של צבע, נדמה לי שהשקעתי את מרב המאמצים כדי לעשות אותה אפורה. נצמדתי אל שגרה נוקשה, ואם הייתי חורגת ממנה, או אפילו מאחרת אליה, מגיעה אל הבריכה בשמונה ולא כהרגלי בשבע, הייתי מרגישה רע מאוד. הנסיעות באוטובוסים, ההימנעות מכל מפגש, מכל שיחת טלפון שהיא לא לצורכי עבודה, המלחמה על כל דקה, ההתייחסות לזמן כאילו הוא משאב שעומד להיכלות מן העולם — זה היה רחוק מאוד מזוהר, גוון שגם אותו ידעתי פעם. הפכתי את עצמי לפועלת במפעל שמנהל אותו אדם נוקשה מאוד. אני. היו לי סיבות רבות מאוד לשמוח, הבן שלי, בעלי, הבריאות ששבה אלי, אף על פי שלא ידעתי לכמה זמן, וכמובן ההיריון, אבל מעט פעמים מצאתי את עצמי מחייכת, וגם אז, זה תמיד היה קשור במפגשים קצרים, אקראיים, עם אנשים זרים. אלה הצליחו להפיח בי חיים.

אמא שלי עבדה קשה מאוד. היא היתה מורה למוזיקה, שהשכימה קום ונסעה בשלושה אוטובוסים מחדרה לרמלה כדי ללמד ילדים מעוטי יכולת לנגן בחליל צד. כשהיתה חוזרת בערב, הפנים שלה היו חיוורות להחריד. אבא שלי עבד כל חייו כפסיכולוג בפנימייה, הוא הרוויח מעט מאוד, ולמרות זאת, אני לא יודעת אם באמת כפי שטען, מטעמים עקרוניים, כי פסיכולוג המטפל רק בבני עשירים חוטא למקצוע, או פשוט משום שחשש מכישלון, הוא מעולם לא ניסה לפתוח קליניקה פרטית ולהרוויח יותר. מה שאני מנסה לומר הוא שראיתי כל חיי שני אנשים שעובדים קשה ומרוויחים מעט, ואלה הם מראות שמלווים אדם כל חייו. במובן מסוים, הנסיעות למשרד מדי בוקר גרמו לי להרגיש נורמלית, דומה במשהו לאחיות שלי, שגם הן, כמוני, חונכו לעבודה קשה.

"גם אם היה לנו המון כסף," אמר לי בעלי, "את לא היית מפסיקה לעבוד קשה ולדאוג. זה באופי שלך," הוא איגרף את ידו ונשך את השפה התחתונה. "את קשה."

היה לי פעם חבר שחקן, ששני הוריו היו שחקנים מפורסמים מאוד. גיליתי בינינו הבדל גדול — הוא לא היה צריך לעבור דרך מנהרות של ייסורי מצפון על שבחר לעסוק באמנות. הוא גדל לתוך האפשרות שזו יכולה להיות עבודה. שהחיים לא מוכרחים להיות אפורים. בשביל לחיות כאמן, בשביל לטפח את האמנות שלך, מוכרח להיות בתוכך משהו שמאפשר את זה, קול פנימי שאומר: זאת לא פריווילגיה להיות מי שאתה. הקול הזה הלך וכבה בי. אולי בגלל זה היתה לי התחושה ההיא שאיני נוכחת, שישנה רק הקליפה.

קשה מאוד לרצות להיות בחברת אנשים כשההרגשה היא שאינך יודע מי אתה.

אחת האמהות שאני פוגשת מדי פעם בגינה, היא אמנית פלסטית. יש לה סטודיו גדול ביפו, והיא הולכת לשם מדי יום ויוצרת. היא אומרת בפירוש, "היום היה לי ממש קשה ליצור," או "היצירה שלי כמעט מוכנה." (אני, אפילו בשבתות, אומרת, אני הולכת לעבוד, אף פעם לא: אני הולכת לכתוב.) מדי פעם היא מראה לי צילומים של היצירות שלה. אני לא מבינה כלום באמנות הזאת, אבל הם נוגעים לי ללב, ואני יכולה לראות דרכם שהיא טובה במה שהיא עושה.

"ממה הם חיים?" שאלתי את בעלי ערב אחד כמעט בכעס.

"אל תדאגי להם," השיב בחיוך, "חצי מיפו היא של המשפחה שלה."

אמא שלה, כך סיפר לי בהמשך, היא צורפת.

תהיתי מה מהשניים הקל עליה יותר לומר על עצמה יוצרת.

במשך כמה שנים לא כתבתי. ילדתי את בני, הייתי עסוקה מאוד בענייני הפרנסה, ההוצאה של הספר הראשון לאור, אף על פי שהתקבל יחסית בחום, היתה אירוע שהייתי צריכה להתגבר עליו, המשבר המקצועי של בעלי, החיפוש אחר מקור פרנסה קבוע, המתח הרב שנוצר בינינו בתקופה שבה לא עבד, ובעיקר ההבנה שאיני מוכרחה, שהכתיבה היא עול, גרמו לי להתרחק ממנה כמעט לגמרי. כשהוצאתי את ספרי הראשון פגשתי בבריכה במאי שהוציא תחת ידיו סרט אחד מוצלח מאוד, ושלושה נוספים שנקטלו על ידי המבקרים (אהבתי אותו בשל סרטו הראשון, וחשבתי שהביקורות שנכתבו על השלושה האחרים היו אכזריות מדי). תקופה קצרה הוא שחה כמוני, מדי בוקר, ובכל פעם שנפגשנו, היה מציע לי לצאת ולעשן איתו במרפסת. תחילה הייתי מוטרדת שמא יהפוך את השחייה להרגל, ואז איאלץ לדבר איתו כל בוקר, אבל במשך השנים ראיתי מספיק מנויים חדשים בבגדי ים מבהיקים, כדי לדעת שדווקא אלה ששמם נוסף פתאום אל רשימת ההמתנה באדיקות יומיומית, הם הראשונים להעמיד את המנוי שלהם למכירה.

"העצה הכי חשובה שאני יכול לתת לך," אמר, "זה להמשיך ליצור. לא משנה כמה יפה יתקבל או לא יתקבל הספר שלך, את כבר צריכה להיות שרויה בדבר הבא. הרצף הוא העיקר."

אני לא יכולתי אפילו לחשוב על כך. היו לי דברים רבים אחרים להיאבק עליהם.

והיה עוד דבר: פחדתי לעורר קנאה. בייחוד את זו של החברה ההיא, שממנה התנתקתי בקושי רב. וזה עוד הבדל ביני לבין השחקן ההוא: הוא לא חשש להתבלט מעל כולם, זה לא היה בעיניו, אפילו לרגע, פסול, ואילו אני שאלתי את עצמי הרבה שאלות שקשורות ביוהרה. אני לא מתכוונת לכך שזה דבר שחשבתי עליו — לא כדאי לך להתבלט — אלא משהו שטבוע בי, שחונכתי אליו, כשם שחונכתי לאכול כשר. אלה הם הרגלים שקשה לשנות, כי הם קשורים במהות, באופן שבו המשפחה שלך מקבלת אותך. ואולי זה פשוט משום שהוא בן יחיד, חשבתי, והוא מעולם לא חשש מ"חרם אחיות", דבר שאני פחדתי ממנו מאוד בילדותי, ואף על פי שהוא קרה רק פעם אחת, ונמשך מהרגע שיצאנו מהבית, ועד שהגענו לבית הספר, מרחק שתים־עשרה דקות הליכה, מאותו היום, האיום היה קיים תמיד.

יש שתי אפשרויות, ידעתי, או לא להצליח, או להצליח ולהסתכן ב"חרם אחיות".

אבל כשבני היה בן חמישה שבועות, בכל זאת כתבתי סיפור אחד. עורך של אחד העיתונים פנה אלי וביקש ממני לכתוב סיפור קצר למוסף סוף השבוע. זרים, כבר אמרתי, הם אנשים שיכולים להוציא אותי לפעולה. הסתערתי על המשימה, ובמשך שלושה לילות, כשבני צמוד אל החזה שלי, כתבתי סיפור קצר ויפה.

אני זוכרת שאמרתי לעצמי אז: הנה, את יכולה. כשתרצי לעסוק בזה, תוכלי.

פעם קראתי ריאיון עם סופרת אמריקאית שסיפרה על תהליך העבודה שלה. (היתה תקופה שהייתי סקרנית מאוד לגבי תהליכי עבודה של כותבים, חשבתי שיש דבר שהם יודעים ואני לא. היום אני מבינה שאכן יש כזה, אבל שהוא איננו גורף ושלא אוכל לקרוא עליו בשום ריאיון.) היא סיפרה שהיא נוהגת להשאיר לעצמה זנבות סיפורים, ועוד לפני שהיא משלימה הוצאה לאור של ספר אחד, היא כבר מושכת בזנבו של הבא.

נכון לאותו ריאיון, היא כתבה אחד־עשר ספרים, והיתה בעיצומם של גירושים מכוערים מבעלה השלישי. חשבתי: היא נפרדת מבעלים, אף פעם לא מהמילים.

לא מזמן סיפרה לי הדרה, מנויה ששוחה גם היא בשעות הבוקר, כיצד הודיעה לה החברה הטובה ביותר שלה, שהתגרשה מבעלה לא מזמן, וכפועל יוצא נאלצה גם לסגור את העסק שהקימו יחד, שהיא מוכרחה לנתק איתה את הקשר. אולי משום שהנושא עניין אותי, לא מיהרתי לגדוע את השיחה, אלא הנחתי לה להתפתח.

"יש לך את כל מה שהייתי רוצה לעצמי, היא אומרת לי, בגלל זה אני לא מסוגלת להיות לידך." הדרה היתה נסערת, "היינו חברות שבע־עשרה שנה, זה לא הולך ברגל," היא נאנחה. "אבל אני מבינה אותה, היא באמת בתקופה מאוד נמוכה בחיים שלה."

הסתקרנתי האם בחרה לומר "בתקופה נמוכה" ולא למשל "בתקופה קשה" משום שזהו מושג יחסי, ובכך התכוונה לומר שהיא בתקופה נמוכה ביחס אליה? ונזכרתי כיצד, אם וכאשר קרה לי דבר טוב, הייתי מקפידה לשמור אותו מהחברה ההיא בסוד.

זה היה אמור להיות רמז עבה עבורי. אני לא יודעת מדוע לא גדעתי את החברות שלנו אז.

כעבור כמה ימים, כשפגשתי את הדרה שוב, שאלתי לשלומה והאם דיברה עם החברה ההיא מאז, והיא אמרה שקרה לה דבר מוזר, היא החלה כמעט בן לילה לשנוא את החברה שנטשה אותה.

"אני כל כך כועסת," היא אמרה, "בזכות השיחה איתך הבנתי עד כמה אני כועסת. שנים כבשתי את הקנאה שלי בה, ותאמיני לי שבמשך השנים היו לי לא מעט סיבות לקנא בה, והיא פשוט מוותרת עלינו?!"

חשבתי לעצמי: זה כלי נשק. להיפרד מאדם כי אינך יכול לשאת את אושרו, זאת הדרך הטובה ביותר להבטיח שהוא לא יהיה מאושר לגמרי.

בסוף החודש השמיני נתקפתי בוקר אחד בהלה. חיכיתי בתור לבריכה, ולפתע הרגשתי שלא אצליח לעבור את הלידה. שמשהו ישתבש. שלא אעמוד בכאבים. שמכל המאמץ שלי לא יצא שום דבר. החברה האחרונה ההיא הראתה לי פעם את הסרט שצילם בעלה בזמן הלידה של הבת שלהם. הזדעזעתי אז משני דברים. האחד היה היכולת של בעלה לצלם בזמן שאשתו נאנקת מכאבים, והשני היה היכולת המופלאה שלה ללדת. היא ילדה בלידה טבעית בתוך בריכת מים קטנה, וזה היה הדבר המחריד והיפה ביותר שראיתי. חלמתי ללדת בדיוק ככה. באותו בוקר חצתה את הראש שלי המחשבה להתקשר אליה, לשאול אותה איך עושים את זה, אבל ידעתי שאין טעם, לא רק משום שלא דיברנו כבר למעלה משנתיים, אלא גם, כי היא לא היתה עוזרת לי. לא באמת. היא היתה אומרת משהו כמו, "זה כואב, אבל זה כאב טוב, אפשר לעמוד בו." ומשאירה אותי עם התחושה שהיא אולי יכולה לעמוד בו, ואני לא. זה היה סוג הקשר שלנו.

התור היה ארוך, והמנויים היו מהופנטים איש־איש אל הנייד שלו. ניסיתי לנשום עמוק, אבל זה לא עזר, וכעבור כמה דקות ויתרתי על התור שלי וירדתי למלתחות. רציתי להיות בחברה, אבל המלתחות היו ריקות. פשטתי את בגד הים היבש, כשלפתע נכנסה הגרושה. שמחתי. מיהרתי לספר שההתכווצויות בשרירים נעלמו כמעט לגמרי, אף על פי שזה לא היה נכון, יום קודם כף הרגל שלי התעוותה עד כדי כך שנאלצתי לצאת כעבור עשר בריכות בלבד.

"יופי." היא אמרה. "אני שמחה לשמוע."

"מה עם הטיסה ללונדון?" שאלתי. ניסיתי לעכב אותה. כמה ימים קודם סיפרה בהתלהבות שהיא מתכננת לטוס עם הבת שלה לחו"ל, ואמרה שהיא חוששת, כי עד עכשיו הגרוש שלה היה אחראי, וזאת הפעם הראשונה שהיא נדרשת לכל התיאומים בעצמה.

"הבת שלי מתכננת את המסלול."

רציתי מאוד להמשיך לדבר, אבל היא מתחה בשתי אצבעות את בגד הים על העכוז שלה, ואמרה, "יש לי מעט מאוד זמן לשחות הבוקר," ויצאה מהמלתחות.

נותרתי מבוהלת, עם בטן עצומה, מרושתת ורידים, אל מול המראה.

"הטלפון שלי לא צילצל אפילו פעם אחת היום," אמרתי לבעלי באותו ערב.

"מה את רוצה?" הוא גיחך, "את כבר חודשים לא עונה לאף אחד."

נבהלתי. הייתי כל כך עסוקה בלבצר את עצמי, עד שלא שמתי לב שאיש לא מבקש יותר להיכנס.

"היו לך את כל ההזדמנויות לעמוד באמצע," בעלי אמר, "ואת בחרת לעמוד בצד."

אולי הוא התכוון לומר שיכולתי להיות מפורסמת יותר, שמחה יותר, להרוויח יותר, שהוצאתי את עצמי ממקום שרבות אחרות רצו להיות בו.

זאת לא בחירה, חשבתי. זו מי שאני.

זו גם מי שאני.

כמה ימים לפני הלידה אני הולכת עם אמא שלי ובני לדוכני שבוע הספר. אמא שלי אוהבת מאוד לבוא לתל אביב, אני מרגישה את זה על פי ההליכה שלה, המשתאה, והאופן שהיא אומרת על דברים מסוימים, "כמה יפה סידרו פה את בריכת הדגים," או "איזה נחמד זה שהעירייה משקיעה בפעילות לילדים. בשום מקום זה לא כמו פה." ואני מקבלת את המחמאות שלה כאילו ניתנו לי, על שבחרתי לגור בעיר הזאת, ומארחת את אמי כאילו היו המדרכות סלון ביתי.

"בואי תראי," אני מובילה אותה, "פתחו כאן מאפייה מעולה." ואמי מתפעלת מהעיצוב, מהריחות המתוקים, מלקטת מאפים אל תוך שקית נייר, ואני יודעת שהיא חושבת שזה מחיר שערורייתי, ואילו היתה נכנסת למאפייה הזאת עם אבא שלי, ודאי היו יוצאים כלעומת שבאו, מסננים בשפתם שזה "הייל דור" — מאוד יקר. אבל איתי אמא שלי פורחת, מוציאה את הארנק שלה מהתיק ומתעקשת לשלם.

אנחנו מסתובבים בין הדוכנים, חם. קשה לי ללכת. בני אוחז בידי, אמי מחטטת בין הספרים, מחווה בקול רם מדי את דעתה עליהם.

"אמא, הסופרים מגיעים לפה לחתום עליהם," אני אומרת, "את לא יכולה לדבר ככה."

היא מנקרת עם הסנטר באוויר. כאילו אומרת, "מי שלא יודע לכתוב, שלא יתפלא," ומחפשת בעיניה אחר הספר שלי.

אני מרימה את אחד הספרים של הסופרת האמריקאית ההיא, ומחפשת, כפי שאני עושה תמיד, את רשימת התודות. אני מקנאה בסופרים שרשימת התודות שלהם ארוכה מאוד, כי נדמה לי שכל זמן הכתיבה הם היו מוקפים אהבה רבה ולא בילו רגע אחד לבדם מול המחשב, אף על פי שאני יודעת שזה כמובן לא כך. רשימת התודות קצרה, היא מודה לחברתה הטובה ביותר, הקוראת הנאמנה ביותר שלה, שבלעדיה, כך כתבה, היו החיים משימה הרבה יותר מסובכת, ולזמן, שדוחק בה. ואני חושבת על שני דברים: מישהו מהקרובים לה, או אולי אפילו היא, עומד למות, ועל כן היא מרגישה את דוחק הזמן יותר מאשר אחרים, והחברה הזאת לא עוסקת בכתיבה, וגם אם כן, ברגע ההוא, כשישבה לכתוב את רשימת התודות, היתה הסופרת בצד המונף באוויר של הנדנדה.

"קראת את הספרים שלה?" אני שואלת את אמי, היא לוקחת אותו לידה, הופכת אותו מהכריכה האחורית לקדמית, ואומרת, "ניסיתי, יכול להיות שאני לא מספיק חכמה, אבל אני לא מבינה אותה."

משום־מה זה משמח אותי.

ולפתע אני רואה אותה, את החברה ההיא. היא קרובה מאוד, ואני לא מבינה איך לא הבחנתי בה קודם, אבל אני כבר לא יכולה לעשות עצמי כאילו לא ראיתי אותה כי המבטים שלנו מצטלבים. בפה שלי עולה טעם מר, מתכתי. אני מרגישה את אחיזתו של בני מתהדקת, ואולי זו אני שמהדקת את האחיזה בידו, נתלית בו.

פניה מצומקות, והיא רזה מאוד. הזקנה שתהיה מתבלטת מתוך הפנים שלה. כשלימדתי, היו נחלקים בעיני פני התלמידים, על מסך הטלוויזיה שעמד במרכז החדר, לשניים: אלה שאפשר לראות איזה ילדים הם היו, ואלה שפניהם מרמזות כיצד ייראו בזקנתם.

היא קוראת לי בשם החיבה שלי. זה מפריע לי.

"כמה אני שמחה לראות אותך ככה," היא אומרת. "מה יש לך שם?"

אני עונה בשקט, כאילו עצם הפקדת המידע, כל מידע, בידיה, הוא טעות, "בת."

הגוף שלי מחודד ומרוחק, ומסביבנו דוכנים רבים של ספרים, ואני חושבת, בכמה מהם כתוב הרגע הזה? היא מנסה ליצור בינינו שיחה אבל אני הודפת אותה בתשובות קצרות עד שהיא נכנעת ואומרת, "אם תרצי להיפגש לפני הלידה, אני אשמח."

אחרי שאנחנו מתרחקות, אמא שלי ממהרת אחרי. "מה קרה? אני לא זוכרת מה קרה ביניכן, זה נגמר כל כך רע?" היא נרעשת.

ואני אומרת, "התרחקנו."

"אבל עד כדי כך? כל כך אהבת אותה!" היא מקשה, ואני מרגישה את הגוף שלי נחלש מאוד, את הראש שלי מסתחרר, וממהרת להפקיד את ידו של בני בידה, ורצה אל השיחים.

אפילו פעם אחת לא הקאתי במהלך ההיריון.

כשאני חוזרת אמא שלי מגישה לי מפית נייר ומגבון מהמאפייה ההיא, לנגב את פי, ואומרת, "את כמוני, הכול אצלך עובר דרך הקיבה." ומיד אחר כך, "אם אני משלמת הון תועפות על קרואסון, אני לוקחת לעצמי כמה מגבונים לדרך."

אני סולחת לה על הראשון, בזכות השני.

כשאנחנו חולפות על פני המאפייה בדרך חזרה, בני כבר ישן בעגלה, "כמה חודשים אחרי הלידה," אני אומרת לה, "נעבור מפה. נעזוב את העיר."

הצירים מתחילים כשאני בדרך לבריכה. הם עדינים מאוד. כמעט נעימים. אני חושבת לעצמי שתכף הם ייעצרו, כפי שקרה עם הבן שלי עשרות פעמים, בכל פעם שהיה נדמה לי שזה קורה, הם נחלשו, ונעלמו. התור קצר, ואני מחליטה בכל זאת להיכנס למים, לראות אם יתגברו או יחלפו. יש לי תחושה כאילו הציר מחבק אותי, מהגב לבטן, הלוך ושוב, בעדינות. אחרי כמה בריכות אני בכל זאת יוצאת מהמים. אני חושבת שעלי להתקשר לבעלי ולהגיד לו לאסוף אותי, אבל אני מחליטה להתקלח קודם. הלידה של הבכור ארכה למעלה מיממה, אין מה להזעיק אותו כל כך מהר. המלתחות מלאות, ויש רק מקלחון אחד ריק, אני מפלסת את דרכי אליו, מכוונת את זרם המים, ונותנת להם לזרום על הגב שלי. פני אל הקיר. בין האריחים פורח עובש, ופתחי האוורור מלאים אבק, ובכל זאת אני מרגישה מוגנת ונרגשת, כי יש תכונה רבה במלתחות. אני לא לבד. בין שאיפה לנשיפה מגיעים אלי חלקי משפטים. אחת הנשים מספרת על הבת שלה.

"היא יפה. יפהפייה!" היא אומרת, "בדיוק ההיפך ממני," וכולן צוחקות, כי האישה ההיא שאמרה את זה, באמת לא כל כך יפה, ואישה אחרת אומרת, "יש לי שלושה בנים נהדרים, ברוך השם, אבל כל החיים שלי רציתי בת."

ושלישית אומרת, "אני אמרתי לבעלי מהיום הראשון, לא מעניין אותי כמה הריונות זה ייקח, את העולם הזה, אני לא עוזבת בלי בת."

אני מנסה להקפיד מאוד על הנשימה שלי, נושמת את הציר: שואפת כוח, נושפת כאב. מזכירה לעצמי שאחרי הציר תבוא מנוחה, שציר, גם אם הוא כואב מאוד, אורכו כדקה. ומתוך בליל הקולות אני מזהה לפתע אחד, את זה של הגרושה.

"היה נפלא!" היא אומרת, "פשוט נפלא! והבת שלי…" היא מחפשת את המילה וחוזרת שוב, "הבת שלי, כזאת נהדרת! אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלעדיה, לונדון כל כך גדולה!"

הבת שלי, אני חושבת, הבת שלי. זה צמד מילים שתכף אתחדש בו.

הגרושה היא הראשונה להבחין. היא מתקרבת אל המקלחון, שואלת בזהירות אם אני בסדר. אני עונה שכן, וזו האמת. להפתעתי אני לא פוחדת מהצירים. אני להוטה מאוד לקראתם.

תמונה ראשית: אישה לבד במים העמוקים. תצלום: נייט נילסון, unsplash.com

Add to my favorites Remove from my favorites

© פרויקט הסיפור הקצר 2024

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

רוצים לשמור לאחר כך?

רכשו מנוי וקבלו גישה מלאה לכל אפשרויות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים

מנת סיפורים שבועית לתיבה

הירשמו לניוזלטר שלנו

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!