בינתיים רמז

עיליי אשדות

This is Heading Animation

00.00
בינתיים רמז
  • בינתיים רמז

בינתיים רמז

עיליי אשדות

פריצת אור גדולה במערב. בהיעדר מילה ראויה יותר ערוצי החדשות השתמשו במילה ״אירוע״, שבכל פעם שנהגתה חשפה את הרעד מאחורי הקולות של שדרני הטלוויזיה. זלדה ואני בדיוק עברנו תקופה. חשבנו שטיול יעזור. יצאנו לשחות בבריכות התת-קרקעיות של אגמון החולה כשראינו את השמיים מתמלאים באור אינסוף (כך נשארו במשך שבוע שלם). עד אותו הרגע זה היה חורף עצל ולא מעניין במיוחד. אבל בשפת הסתרים של הגוף ידענו: הכול עומד להשתנות.

המכה השנייה הייתה אימייל, הרביעי במספר, מסבסטיאן: ״מצאנו את זה קבור באדמה בשדה ליד נורפוק – אשלח ממצאים בקרוב. בינתיים רמז – תבדקו בלענה״. זלדה הוציאה אופניים מוכי־ברק ונסעה בין הדרכים והסמטאות שלרוב רואים רק בזוויות העין בחיפוש עיקש בגשם, עקום וקרנבלי ובלתי פוסק. היה זה לילה אלמוני ואכול־חלום כשנתקלה סוף סוף בצמח הלענה היחיד שנמצא ברדיוס של עשרה קילומטרים מהבית שלנו, אי שם בדיונות של תל ברוך. בידיים רועדות תלשה אותו ונברה בין העלים כשפתאום מצאה: גוש קטן וגועש, בלתי ניתן לתיאור. כשהרימה אותו ראתה שובל ניצוצות סגול-זהב רודף ונטרף אחריו באוויר הקר. היא נפנפה בו אנה ואנה והסתכלה באבק המוות נושר. אחרי זה לא היה לאן לחזור. 

המסנו את הגוש בפויקה מיוחד עשוי סגסוגת לא חוקית, כזה שצריך להזמין במיוחד מיודעי הח"ן שהפעילו נפחיות סמויות מאחורי התריסים הסגורים של דרום העיר. (סב כתב, שבועיים לפני כן: ״תמיסו כמה זמן שתרצו –לבחירתכם. זה כל מה שצריך. אין פרק זמן יותר או פחות טוב – זה פשוט יוצא אחרת״). פחד מפני הגיצים הוביל אותנו לעטות מסכות אב״כ – כל מה שהיה לנו בבית – וכפפות שסבתא רבתא של זלדה סרגה בבוכנוולד במטרה להרחיק רפאים. הבזקי אזמרגד באו והלכו. תחילה בתוך הסיר ואז מחוצה לו, בכיור, תוך הכרית, אחורי המראה שבשירותים. 

החזיונות באו יומיים אחר כך, פחות או יותר. הייתי קורא תהילים במקלחת בציפייה לראות באילו פסוקים אמצא את התדר שמהדהד בין הקירות. על האמבטיה הונחו קמעות וסבונים: הד אנד שולדרז נגד קשקשים, אגיספור לטיפול בזיהומים בקרקפת, נוצה מראשו של שחף מת שראינו בחוף בוגרשוב לפנות בוקרשהו. מדי פעם כשהייתי שר במקלחת – קייט בוש, או לכל הפחות אריאל זילבר – הייתי שומע את זלדה בוכה בחדר השינה. הקירות היו צמודים ודקים. אבל כשהיא התקלחה דאגתי לשתוק כדי שלא תגלה בעצמה. 

ביום שבו נפלנו מחסד הדעת (שני) ישבתי בסירה, כרגיל. שמש עלתה מההרים, כל הגלים שמיכה בוערת. אדי שאל מה עובר עליי. אמנם עוד לא קרה כלום, לפחות לא בגוף הזה, (בדם הזה), אבל ידעתי: הכול עומד להשתנות. עניתי: לא יודע. לא היה עוד מה לומר. הסטנו מבט במבוכה. חיפשנו סודות שונים על נקודות שונות של ראשית צירי הים. איחלתי לעצמי שיום אחד אוכל לראות את השטיח המשונה הזה – מעבר בין העולמות – בפעם הראשונה מחדש. אבל היום רק עלה והתבהר, והאש נצבעה כולה במים, ובזוויות העין הדגים קפצו בכוראוגרפיה לוליינית, עשו דווקא. 

המייל החמישי מסבסטיאן הגיע באיחור. ניסיתי שלא לדחוק בו אבל אחרי כמה ימים נטרפתי מדי. כתבתי ״הקשבתי שוב לפסיון שלך… יצרת דבר יפהפה…״. גנרי, מזמין, חסר בושה. הוא הגיב בהתנצלות וגעגוע, ואחרי כמה פסקאות של ברבורי בלהות ציין שמפלס המים של ימת באיקל שברוסיה התחיל סוף סוף לעלות. זה אומר, הוא הוסיף, שזה מצליח. את החיזיון האחרון אכלתי בסירה עם אדי, קילומטר ורבע מנמל אילת – האור התחיל להתגושש מתוך הים עד שפרץ בצרורות בלתי ניתנים לעצירה. כל צרור היה מונולית של הים, גורד שחקים, בריאה שלמה, פריצת אור שמנסה להשיב אליה את הרקיע אם רק לרגע ורבע עד שהוואקום של הים שואב אותה בחזרה פנימה, ואת הדמעות לא ניגבתי עד שאדי טפח לי על הכתף ואמר ״ריגשת אותי ברמות אחי״. 

זלדה התחילה לפגוע בעצמה ממש אחרי שנפטרנו מהסיר. היא לא סיפרה לי, אבל אלונה התקשרה אליה פי כמה משהייתה מתקשרת ביום-יום ואז כבר הבנתי. בלילות היינו מתחבקים כפיות, מזדיינים רק מתוך שינה. מדי פעם היא הייתה מתעוררת בצעקות, ואני הייתי הולך לחלון שפונה מזרחה, מסתכל לשמיים ומחכה, בדיוק כמו שסב אמר שצריך. לא זכרנו כלום. 

יום אחד הוא הפסיק לכתוב. קמתי בחמש בבוקר לראות את השמש עולה כשלפתע התפרצה להקת עגורים לתוך העולם הגלוי, ממש מול העיניים שלי. ביליתי יממה בקריאה ברוטר ו – 0404. רציתי – הייתי צריך – לשמוע שמישהו ראה את זה גם. אבל לפנות בוקר זלדה קראה לי בשמי הפרטי וידעתי שגם אם אמצא עדיין יהיה לי אוכל להכין, עיניים להסתכל לתוכן, הבטחות לקיים. אפילו בקריוקי שרנו, ״גם כשאגלה את המשמעות / העולם יהיה בדיוק באותה המידה…״. במראת הכיס ראיתי את האישונים שלי הולכים ומתרחבים וידעתי שאנחנו בדרכנו לנקודת הסיום. והרי ״השלב האחרון חיוני ביותר״, סב כתב, ״ואסור לפשל״. 

המתנו לתשובה, נעים על קו חדרשינה-שירותים. אחרי יומיים נואשנו. החלטנו לסגת מהקיום ולהתבצר בכליל שבועיים. אני מצאתי עבודה כחוטב עצים בשביל כת ההתאבדות הידועה לשמצה שהתמקמה בהרים, בעוד שזלדה צבעה את הבקתות של כפר הדמה שחברי הכת בנו כהטעיה. אח של זלדה היה חבר בכיר, ואומנם הקשר ביניהם היה מזערי על סף לא קיים מאז שהתנזר מהגשמי, אבל כשהצליחה להתקשר אליו אמרה ששמעו על הקול שלו שהוא צריך אותנו שם, למרות שלא ראינו אותו באותם שבועיים, ואז לעולם. 

התורה שלהם הייתה חרוטה לתוך לוח עצום שהוטבע באדמה בכניסה לאותו כפר דמה. רק דבר אחד נכתב שם: כל המְשַׁיֵּם ימצא את מותו בהולדת הרגע. היינו זקוקים לחופשה – זלדה רצתה אתנחתא בת שבועיים של מקרוני וגבינה מול הקמין, ואני הייתי מסופק בשחיטת היער לצלילי השלג ההררי שירד במעורפל על העיניים העייפות. את כל ימינו העברנו בדמדומים, בפחד מכל מה ששמו ברור – בין אם זו מנה מסוימת, טון מסוים של דיבור, או הבוקר בכבודו ובעצמו. לא פגשנו אף בן או בת כת. יום אחד חזרתי לבקתה, ומצאתי את זלדה עם קעקוע חדשה על האמה השמאלית. היא בכתה מאושר והראתה לי: גדי שתוחב את קרניו החמקמקות לתוך הלענה. שאלתי אם זה הסימן. היא אמרה שכן. השמש כבתה. 

כשהתעוררנו השלג היה פרוס על היום כמו מלכודת. הייתה עבודה לעשות והשעות היו חיוניות ביותר, כאלה שכמעט אפשר היה לגעת בהן. הדלקנו את הרדיו המתפרק ונתקלנו — מבעד לגלי הקול המתנפצים, לרעש הלבן הנד-ונע, לחשמל המתפקע – בחשיפת בכורה של האלבום החדש של קֶניה ווסט. הזדמנות אחת. ישבנו מול המקלט כמו מלאכים שמשננים את הנבואה שעליהם למסור. זלדה לקחה מחברת ושעתקה את הטקסט שהצליחה לפענח מבעד להינומה החונקת של הרדיו. ביטים מתפרקים, אותיות גרוניות וקריאות הלל שנושמות השמיימה. אמן, אמן, אמן. משפט מתוך השיר השלישי: ״איי פאקד דיס ביץ׳ סו יו קוד ביקאם גאד״. ראיתי את עיני הזלדה שלה רוקדות במאניה, כאילו אותו סוד כמוס לפרה ולסוס קועקע לה על העיניים ועכשיו הגיע הזמן לשנן. 

יום אחד חרגתי מהמסלול שלי לתוך האזורים האסורים של היער ומצאתי לענה שיחנית. התכופפתי להרים אותה כשהמילים של סב הגיחו לי פתאום (״אל תשכחו – רוב מה שאתם רואים בכל רגע נתון אינו אלא הקרנת שווא של הכוחות שמסתירים את העולם מעצמו״), אז המשכתי ללכת. השלג שנכתש מתחת לרגליים שלי נשמע כמו ילדוּת שנמחתה מהזיכרון. רציתי לספר לזלדה, אבל הובכתי נורא. עלתה לי המחשבה שמבוכה מוקרנת לתוכנו אך ורק כדי שלא נעשה את דרכנו האיטית אל השם המפורש. הרי הסיבה שעוד לא נהגה במלואו היא שהוא נודד בהסתר בין הסמלים. רק ככה אפשר לקיים את הסוד.

כשחזרתי לבקתה גיליתי שעל דוש המקלחת שלנו השתלט נחיל נמלים. שטפנו אותו במים חמים, אבל הן היו איתנות ונחושות, ״כמו אביונת האינסוף אל מול האש הראשונה״. אחותי הזכירה לי שזה משפט משיר, אבל ניסיתי לראות מה יקרה אם אעמיד פנים שכתבתי אותו בעצמי. למחרת הן שילשו את מספרן, ואחרי יומיים נוספים כבר כבשו את הקיר הדרומי. למחרת חזרתי מהעבודה ומצאתי פתק שעליו כתוב ששוטרים פשטו על כפר הדמה במחשבה שהיה הכפר האמיתי. זלדה נעצרה. בשמיים פטרלו העורבים והמתינו להוראות. ידעתי שאין מה לעשות. רק אמן, אמן, אמן. עברתי לדירה של ירמיה במזרח ירושלים. פחדתי לצאת לקנות אוכל במחשבה שתפרוץ מלחמת אחים. רכב משוריין הביא לי פירות וירקות מהפרדסים הסמוכים. קניתי אוכל ערבי כי חשבתי שרק ככה אוכל ללמוד לסמוך עליהם. חייתי בעיקר בשביל עצמי. חיכיתי.

בוקר אחד שמעתי בחדשות שכל שלושים ושבעת חברי כת יוחנן נמצאו מתים עמוק ביערות הגליל המערבי. כתר נושם. על הקיר מחוץ לדירה שלי נכתב בערבית, این هفت فرشته کار خود را بعد از باز شدن علامت هفتم آغاز خواهند کرد. שאלתי שכן עם מבט עלוב אם הוא יכול לומר לי מה כתוב, אבל הוא רק הניד ראש בلَا, لَا, והלך. באותו היום הכתה בי המחשבה שכל האותיות העבריות דומות מכדי שלא תהיה אות-אם, שאולי בשמה הכול נפער ולתוכה הכול מתכנס. זלדה ביקרה רק בלילות, הגיחה בזוויות החלום כאשת האפוקליפסה או זוג העיניים הראשון שהסתכל לתוך אלה שלי, אי שם בימי צהרון מרוצצים. בימים מילאתי מחברות באותיות-אם פוטנציאליות ואיחלתי: שיהיו צלקות על כולנו. כדי שנבין.

המייל האחרון מסב הגיע ברטט. הוא הודה לנו על העבודה שלנו ומסר כל טוב. קראתי לאט ובמסירות, כמו שנוצרים צבע עיניים אהוב או חלום. ידעתי שזלדה. שלפני הכול, וללא עוררין, זלדה. העננים הלכו והתכנסו לתוך עצמם, כיסו וילון איטי על הרקיע כאילו בדיוק החליף תלבושת, ואסור היה להסתכל. אפוקליפסה ביוונית משמע התגלות, קראתי עוד יותר לאט. חשבתי שאצחק אבל בכיתי (לא ידעתי מה ההבדל). מחוץ לחלון קריאות הרחוב של ירושלים שמשתגעת. רציתי להתפרק לתוך כל זה. השלב האחרון עבר בהצלחה, סב כתב. זה אמור לקרות בכל רגע. הוא סיים באיחולי הצלחה לכולנו – ״ואני מתכוון לכולנו" – ואחריהם משפט אחרון, סופי ומסיים: "תסתכלו לשמיים".

צילום: נועם שפירא

Add to my favorites Remove from my favorites

© פרויקט הסיפור הקצר 2024

Made with ☕ and 🚬 by Oddity

חפשו:

רוצים לשמור לאחר כך?

רכשו מנוי וקבלו גישה מלאה לכל אפשרויות האתר

ברכישת מנוי אתם תומכים ישירות בסופרים, מתרגמים ועורכים

מנת סיפורים שבועית לתיבה

הירשמו לניוזלטר שלנו

אופס, זה פיצ'ר של האזור האישי.
האזור האישי פתוח רק למשתמשים רשומים. הירשמו בחינם עכשיו ותוכלו להנות מכל האפשרויות של האזור האישי!